המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
נשיא איראן: על האמריקאים לבוא חשבון עם מנהיגיהם
19/6/2002


נשיא איראן קורא לעם האמריקאי לבוא חשבון עם מנהיגיו

 

נשיא איראן, מחמד ח'אתמי, פרסם מאמר ביומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", תחת הכותרת "המחשבה והחומר נוצלו לייצור נשק ההשמדה המסוכן ביותר, זרע 'הטרור' צמח, ותומכי האלימות השתמשו ב'טרור' כדי להפוך את חיי בני האדם לחיים של מלחמה ואיום".[1]

 

ח'אתמי, שהוא מנהיג הזרם הרפורמיסטי באיראן והוביל בשנים האחרונות את החוגים באיראן שביקשו לשפר את היחסים עם ארה"ב, מותח במאמר זה ביקורת חריפה על הממשל האמריקאי. בשעה שהוא עושה נוקט, כהרגלו, בלשון רכה, עושה ח'אתמי במאמרו שימוש בכל המוטיבים המאפיינים את הגל האנטי-אמריקאי בשיח האינטלקטואלי בעולם הערבי והאסלאמי: השמדת האינדיאנים, העבדות, הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, התמיכה האמריקאית בישראל, והפצת "אווירה של מלחמה ואלימות" בעולם. את המילה 'טרור' מקפיד ח'אתמי לכתוב במרכאות כפולות. את ביקורתו מרכך נשיא איראן בכך שהוא משפיע שבחים על העם האמריקאי וקורא לו לבוא חשבון עם מנהיגיו.

 

להלן קטעים מן המאמר, שפורסם כתשובה למכתב שקיבל נשיא איראן מהבישוף ויליאם ונדלי, מזכ"ל הקונגרס העולמי לדתות ולשלום בארה"ב:

 

"כבוד ד"ר ויליאם פ. ונדלי

מזכ"ל הקונגרס העולמי לדתות ולשלום

 

קיבלתי את מכתבך בשמחה רבה. אני מביע את תודתי הכנה על הרגשות הטובים שהבעת כלפי וכלפי העם האיראני...

 

השלום הוא חסד שמיימי. אלא שהוא לא יורד מהשמיים בדרך מקרה ובמנותק מרצונם של בני האדם. השלום, על אף שהוא בא מן השמיים, הוא בא רק אם תושבי האדמה מניפים את ידיהם, בתשוקה ובגעגועים, כדי לקלוט אותו. הידיים הנקיות והלבבות הטהורים והנקיים מכל איבה, לבבות המלאים באהבה, הם הראויים ליהנות מן השלום, ולא 'הידיים המלוכלכות', או הלבבות האכזריים והקשים מאבן.

 

אווירת המאה שעברה היתה מלאה ברגשות שנאה ואימה בשל המלחמה, האלימות, והאפליה. כתוצאה מכך, משאבי המחשבה והחומר העומדים לרשותו של המין האנושי, נוצלו לייצור ואגירת נשק השמדה המונית מסוכן ביותר, ואף נעשה שימוש בנשק זה. זרע 'הטרור' המלוכלך צמח באווירה זו והתפתח בצורה נוראית עד שחשף את פניו המכוערות לעולם בתחילת האלף השלישי, ב-11 בספטמבר, 2001, כלומר באותה שנה שהקהילייה הבינלאומית הסכימה פה אחד לכנותה שנת 'הדיאלוג בין ציוויליזציות ותרבויות'. המצער הוא ש'הטרור' – שהוא תולדה של אלימות, בוז, ואפליה ושיש לגנותו בכל צורה ותחת כל כותרת – נתן, בתורו, תירוץ בידי תומכי האלימות, כדי להפוך את החיים האנושיים לאווירה של מלחמה, איום, ושנאה עזה, לאחר שאווירה זו התבשמה, לפחות, בגרעין של 'תקווה' לשלום, אהבה, ודיאלוג.

 

ביתו של המשיח [ישו], נביא השלום והאהבה (השלום של אללה עליו ביום הולדתו, ביום מותו, וביום תחייתו) נתון היום למתקפה מצד אנשים שאינם מייחסים קדושה לשום דבר נעלה בעולם. אותם אנשים 'הכריזו מלחמה על השלום' והפכו את 'האהבה' למטרה לפגזיהם הקטלניים. כמו כן, הם הפכו את 'בית לחם', שהיא למעשה 'בית הרחמים' ל'בית מלחמה' ולזירת קרב.


אין דומה לפשעים הנוראיים המבוצעים מידי יום בפלסטין: בתיהם הצנועים של הפלסטינים נהרסים באמצעות הנשק המודרני ביותר והם מתמוטטים על ראשי הנשים, הגברים, והילדים; הצעירים המדוכאים נשחטים קבוצה אחר קבוצה; או שעצמותיהם מתנפצות תחת שלשלאות הטנקים הכבדים בעימות בלתי שוויוני ובשעה בה העולם כולו – ואפילו [אנשים] בתוך אמריקה עצמה – קמים כדי לגנות את הפשעים האלה... המוסלמים – ובעיקר בתוך האדמות הכבושות – קבעו בעניין זה שהמדיניות האמריקאית השגויה והעמדה האמריקאית המוטה הן הסיבות להמשך הפשעים הנזכרים והסלמתם, אם לא הסיבה הישירה לקיומם מלכתחילה. גם המצפון האנושי ההגון פועם באותה אמונה. האין תחושות אלה מובילות לאיבה ולשנאה [כלפי אמריקה]? האם השימוש באלימות, בהתנקשויות, ובמלחמה אינה מהווה דוגמאות מקוללות של שנאה ואיבה? מי האחראי למצב הטרגי הזה?

 

העם האמריקאי הוא עם אדיר. החוקה האמריקאי היא אחד המסמכים החשובים בתחום החירות, הדמוקרטיה, וההומניזם. אל לנו לשכוח שזרע הציוויליזציה האנגלו-אמריקאית נזרע בידי גברים ונשים שרצו דת שתאמץ את החירות וחיפשו סביבה בטוחה ורגועה שתאפשר להם להינצל ממגבלות ההשקפה הצרה שהטילו עליהם אנשים שצמצמו את תחומי המחשבה החופשית, והתנגדו לקיומו של האדם בזירה כמו גם על ידי אנשים אחרים שהגדירו את החירות באופן המתעלם מן האמת העליונה ומצטמצם לקליפה החיצונית של החיים. אלו [האחרונים] רוצים שהאדם ישמש כאל עבור היקום במקום כעבד חופשי של אללה. המהגרים האלה רצו להתרחק משתי המגמות הסותרות האלה – זו המפריזה [בדת] וזו המזלזלת בה – כדי ליישם את ניסיונם החדש המתבטא בחיים רוחניים, פרוגרסיביים, המצויים בהרמוניה עם ההתקדמות החומרית.

 

למרות שהתושבים המקורים של העולם החדש הזה שילמו את מחיר מגמת האלימות שהנהיגו כנופיה של תועלתנים המצויים תמיד – באופן טבעי – בכל מקום, הרי שההשקפה הפוריטאנית היא שאפשרה להילחם במשטר העבדות ובסחר העבדים ולגבש את החוקה של העולם החדש...

 

השאלה המתחייבת היא: האם מותר לפוליטיקאים האמריקאים לפנות – בשם העם האמריקאי, בשם החירות, ובשם המאבק בטרור – לעמי וממשלות העולם ולדבר אליהם בשפה אלימה השופעת זלזול ובוז – תוך שהם מושפעים מפעילותן של קבוצות לחץ עוינות ומגישות שגויות – ולאיים על העולם ותושביו בנשק ההשמדה שכבר ראינו כיצד גרמה דוגמא קטנה ממנו בסיום מלחמת העום השנייה לאסון הגדול ביתר בהיסטוריה בהירושימה ובנגסאקי?

 

אני יודע שכאשר נפשותיהם של כמה אנשים הופכות לנחושות – בין אם משום שיש בידיהם את הכוח וההגמוניה ובין אם משום שהם משלים את עצמם כי הכוח וההגמוניה מצויים בידם – הם אינם מסוגלים לשמוע את קריאת השלום או את הקריאה [לנהוג] בהגיון. האם איננו טוענים, כולנו, שהדמוקרטיה מהווה את הערך היקר השולט בדורנו ושהשליטים בכל מקום צריכים להכיר בכך ששלטונם נובע מן העם ומכך שהם מייצגיו? האם מותר לשליטים האמריקאים– בשמו של העם האמריקאי – להפוך את האווירה בעולם לאווירת מלחמה ואלימות ולנקוט, בעידן הדיאלוג בין ציוויליזציות, בהגיון המסוכן לפיו 'מי שלא איתנו הוא נגדנו'?

 

אם הפקידים האמריקאים דוחים באופן שיטתי את המילים... הבאות מצד תומכי השלום והצדק מחוץ לאמריקה, נראה כי המסר הגדול אותו נושאים המנהיגים הטובים, אנשי הדת, והאינטקלטואלים בתוך אמריקה מחייב אותם לייעץ למנהיגיהם לוותר על מדיניותם השגויה ולחדול מדרכם המוטעית. אני משוכנע שדעת הקהל האמריקאית תצא, במקודם או במאוחר, נגד אנשי המלחמה ויוצרי האלימות.

 

אם המנהיגים האמריקאים הנוכחיים אינם רואים עצמם כמי שנדרשים לשאת באחריות להיענות לקול המצפון וללבבות אוהבי השלום, וזאת משום שהם מחזיקים בכוח האדיר אותו הם קיבלו מן העם האמריקאי – אין ספק שהם ישאו באחריות להתנהגותם ולמעשיהם ביום מן הימים בפני העם האמריקאי. התקווה היא שהאנושות התובעת צדק ושלום אמיתיים לא תשלם מחיר יקר בטרם יבוא אותו יום.

 

בעולם הנתון לאימת האלימות, ההרג ושיגעון היצרים, ניתן להשקיט את הלבבות באמצעות פניה לשמו של אללה... המסגד, הכנסייה, הכנסת [כך במקור], בית הפולחן, וכולי כולם שמות של בתיו של אללה. הבה ונטיף כולנו לאללה ונתפלל יחדיו... הבה ונשמע את דבריו הנעלים של הקוראן: 'אמור לאנשי הספר: הבה ונסכים על מה ששווה בינינו וביניכם, כלומר, שלא נעבוד אלא את אללה ושלא יקחו אחדים מאתנו אלוהים אחרים מלבדו'.[2] יבורך שמו של אלוהינו, בכל שפה בה קוראים לך, שמך יפה, הו אלוהים.

 

במלוא הכבוד,

סיד מחמד ח'אתמי

נשיא הרפובליקה האסלאמית האיראנית.

 

 


[1] אל-חיאת (לונדון), 13.6.2002.

[2]  קוראן 3:64. ח'אתמי דילג על קטע באמצע הפסוק הקובע "לא נשתף דבר עמו", כנראה משום שהתפיסה האסלאמית רואה בתפיסה הנוצרית של השילוש הקדוש סוג של "שיתוף".