המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
"הפסנתרן" - על סרטו של רומן פולנסקי, העוסק בשואה
4/6/2002

"הפסנתרן" - על סרטו של רומן פולנסקי, העוסק בשואה

 

תחת הכותרת "הפסנתרן... אבל היו יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים והיו פולנים שנאבקו [בנאצים]!", כתב אבראהים אל-עריס, מבקר הקולנוע של היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-חיאת", על סרטו של רומן פולנסקי, "הפסנתרן", שזכה בפרס דקל הזהב בפסיטבל קאן:

 

"האם ניתן לצלם סרט על מוסיקאי יהודי פולני שחווה את אירועי מלחמת העולם השנייה ונגע בשואה מבלי שיהיה אחד מקורבנותיה? הוא איבד את משפחתו מבלי שידע מה עלה בגורלם. האם ניתן לצלם את כל זה מבלי ליצור סרט השקוע באידיאולוגיה המנסה – כמו "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג – לתת לישראל צידוקים למעשיה נגד פלסטין והפלסטינים? כן, ניתן. זה מה שאמר רומן פולנסקי בסרטו האחרון "הפסנתרן"...

 

במהלך כל תקופת הגלות, היה לרומן פולנסקי, שהוא יהודי במוצאו, חלום: לעשות סרט על השמדת היהודים על ידי הנאצים בפולין, על האינתיפאדה של גטו וארשה, ועל השואה. ואולם, הוא תמיד דחה את הפרוייקט משום שלמרות שחווה את האירועים האלה בתור נער... לא רצה לעשות סרט אוטוביוגרפי. כמו כן, הוא רצה לעשות יצירה שלא תתאפיין באופי אידיאולוגי. לכן, כאשר הוצע לו להפיק את "רשימת שינדלר" הוא סירב למרות שהנושא מצא חן בעיניו. הוא סבר שהוא אינו יכול לעשות את הפרוייקט הזה מבלי לשאת באחריות להשלכות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלו. ראוי לציין את ההאדרה הישראלית של התעשיין הגרמני שינדלר [בעקבות הסרט]. שינדלר הציל כמה מאות יהודים ואיפשר להם לנסוע לישראל במהלך המלחמה, למרות השתייכותו לנאציזם.

 

פולנסקי דחה את הפרוייקט הזה לא בשל עמדה אנטי-ישראלית, כמובן, אלא משום שהוא סבר שבשואה ובטרגדיה של יהודי פולין ניתן לעסוק רק מזווית אנושית טהורה.

 

לכן, כאשר הוא קרא את ספרו של הפסנתרן הפולני, ולדיסלב שפילמן, על מה שקרה לו במהלך מלחמת העולם השניה, הוא הבין מייד כי מצא את הנושא שחיפש... שפילמן כתב את ספרו מבלי לתת לו כל מימד אידיאולוגי. הוא סיפר על התמודדותו עם המלחמה בתמימות. סיפר כיצד הוא לא היה גיבור ולא היה אמיץ... הוא סיפר כיצד הציל אותו קצין גרמני שלא התעניין בהיותו יהודי כל עוד הוא ניגן בפסנתר. הוא סיפר כיצד בני דתו מקרב היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים הסגירו  אלפי יהודים לנאצים שהרגו אותם.

 

שפילמן סיפר את זה ללא כל פרשנות ומבלי שיסיק כל לקח. ברור שזה מה שמשך את תשומת ליבו של פולנסקי... ברור גם שסרט מסוג זה עשוי לגרום למבוכה לישראל ולתומכים בה. מעניין האם לא היתה זו אחת הסיבות לשתיקה, ואפילו לסלידה, בה נתקבלה זכייתו של הסרט ב'דקל הזהב'?... האם לא נבע הדבר מכך שהסרט הראה לנו כיצד שפילמן מת בפולין, מבלי שיעזוב אותה, בשנת 2000 בגיל של יותר משמונים ושמונה, ולא בישראל, כפי שהוא "צריך היה" לעשות?...

 

שפילמן  בילה את שנות [המלחמה] האחרונות לבדו. הוא ברח ממקום למקום וכל עניינו היה לשרוד ולחפש אוכל ומקום לישון.... נכון שלפני כן הוא סייע, באופן זה או אחר, לאינתיפאדה של גטו וארשה, אך מבלי לנקוט כל עמדה פוליטית מוקדמת...

 

הדבר הבולט הוא שפולנסקי העיז באמצעות ספרו ואישיותו של שפילמן לעשות את מה שלא העיזו לעשות קולנוענים לפניו: הוא לא צמצם את הרוע לגרמנים הנאצים לבדם והציב את כל הדברים הטובים בכף המאזניים של היהודים, הקורבנות המצטיינים. בקרב הגרמנים, ואפילו בקרב הנאצים ואנשי הצבא, היו אנשים רעים אבל היו גם אנשים טובים, המיוצגים בסרט, כמובן, על ידי הקצין שעזר לשפילמן... כמו כן, ישנם יהודים טובים שהיו קורבנות, אבל ישנם גם יהודים רעים ששיתפו פעולה עם הנאצים, וזה דבר שרק לעתים נדירות ישראל מודה בו. את אלה מציג בפנינו פולנסקי באופן הרגוע ביותר. הוא אינו שוכח לציין זאת בהצהרותיו לעיתונות. כמו כן, ישנם פולנים טובים ואחרים רעים...  אין רעים אבסולוטים או טובים אבסולוטים בעם או גזע כלשהו. זה מה שפולנסקי רצה להגיד בסרטו וזה מה שהוא אמר.

 

משום שפולנסקי צילם בחלק הראשון של סרטו את האינתיפאדה של היהודים בגטו וארשה, בשל המצב הקשה בו הנאצים הכריחו אותם לחיות, לאחר שאספו אותם לשכונה אחת והתנכלו להם, הוא צילם גם באופן נדיר את המהפיכה של הפולנים עצמם והתנגדותם לנאצים. משום שהקולנוע מדבר תמיד בצורה מוגזמת על גבורת יהודי הגטו, כאן, עם המצלמה של פולנסקי, שב הכבוד האבוד למהפיכה האחרת, האמיתית והאמיצה: מהפיכת העם הפולני עצמו, שנמחתה במידה רבה. כמו כן מושב הכבוד האבוד לסובייטים ולהשתתפותם בשחרור פולין...

 

הזכייה מהווה ניצחון גדול והוגן של פולנסקי, גם אם יש מי שסבורים, מבחינה יצירתית טהורה, שזכיית "הפסנתרן" בדקל הזהב היתה מוגזמת במידת מה."[1]

 

 



[1] אל-חיאת (לונדון), 31.5.2002.