מתיחות בין כווית לבין לבנון בעקבות פסגת שרי החוץ הערבים בקהיר
לפחות חמישה עשר חברים במועצת האומה [הפרלמנט] בכווית חתמו על עצומה הקוראת להחזיר את השגריר הכוויתי בבירות להתייעצות, וכן להקפיא את פעילות הקרן הכוויתית לפיתוח כלכלי ערבי, אשר משקיעה מאות מיליוני דולרים במימון פרויקטים בלבנון. במקביל, נקרא השגריר הלבנוני בכווית לשיחה במשרד החוץ הכוויתי.
הסיבה לכעסם של הכוויתים: עמדתה של לבנון בפסגת שרי החוץ הערביים בקהיר. לטענת הכוויתים, שר החוץ הלבנוני, מחמוד חמוד, אשר עמד בראש הועידה, פגע בכווית בהודעת הסיכום, כאשר קרא למדינות ערב להימנע מלהושיט סיוע כלשהוא לכל פעילות נגד עיראק או נגד מדינה ערבית אחרת, זאת בשעה שכווית מאפשרת נוכחות אמריקאית מסיבית על אדמתה ומסייעת בכך לארה"ב[1]".
בנוסף לכך, הכוויתים חשים מורת רוח רבה מקבלת הפנים הרשמית שנערכה בתחילת 2003 בבירות לעלי חסן אל-מג'יד, שליחו של סדאם חוסין, ומי שכיהן כשליט הצבאי בכווית במהלך הפלישה העיראקית ב-1990. כווית חשה כי לבנון, כנשיאה התורנית של הליגה הערבית, עברה בשתיקה על הנאום ה"פרובוקטיבי והמסית" שהפנה סדאם בינואר 2003 כלפי העם הכוויתי, ובו האשים את כווית כי היא חותרת נגד עיראק ומתערבת בענייני הפנים שלה בחסות זרה[2].
חבר הפרלמנט עבד אללה אל-ניבארי אמר[3]: "[העובדה ש]לבנון קיבלה את פניו של אדם [עלי חסן אל-מג'יד] המבוקש בכל העולם באשמת ביצוע פשעי מלחמה, מהווה פגיעה ברגשות הכוויתים וסותרת את צדקת בעייתם, בעיקר כשמדובר ב"עלי הכימאי"[4] אשר קיבל את תוארו בשל פשעיו".
חבר הפרלמנט ח'אלד אל-עדוה אמר[5]: "כווית לא הפיקה כל תועלת ממדיניותה כלפי מדינות ערב, אשר מנצלות את הקשר אתה לטובת האינטרסים שלהן. היינו צריכים לבחון מחדש את הקשר עם לבנון, לאחר ש[הלבנונים] נפגשו עם הרוצח אל-מג'יד והתעלמו מפצעיהם של הכוויתים. הלבנונים המשיכו להראות כי הם מטפחים את תשומת לבו של המשטר העיראקי, כאילו עיראק היא זו אשר השקיעה מיליארדים בשיקום התשתית הלבנונית ובהושטת שירותים ו[הקמת] בתי חולים בלבנון, בעוד ש[למעשה] עיראק התנכלה ללבנון ובחשה במלחמת העדות".
חבר הפרלמנט וליד אל-טבטבאאי אמר[6]: "כיצד רוצה לבנון להעמיד לדין את הרוצח אריאל שרון, בשעה שהיא מקבלת את פניו של הרוצח עלי חסן אל-מג'יד? עמדת לבנון באה לאחר שסוריה הרחיקה את כווית מהפסגה שנערכה בתורכיה בעניין המשבר העיראקי. הממשלות הערביות אשר נהנות יותר מכל מהסיוע הכספי הכוויתי מתחרות כעת מי תפגע בכווית יותר, עובדה המצביעה על פגיעה ביוקרתה של ממשלת כווית מבחינה ערבית ועל שיתוק הדיפלומטיה שלה. כיצד נופלת לבנון על צווארה של עיראק, אשר מימנה את מלחמות העדות בלבנון, שלחה קבוצות מתנקשים לבירות, והיא [זו ש]פוגעת בכווית, [אותה כווית] אשר משקמת את דרום [לבנון] ואת בתי החולים ומממנת [הקמת] סכרים ו[סלילת] כבישים"?
מזכ"ל מועצת האומה הכוויתית, ראשד אל-חג'ילאן, ציין[7], כי כווית נכבשה ע"י השכן העיראקי אשר הפר את כל האמנות והמוסכמות האסלאמיות והערביות. הוא אמר לעיתונאים: "יש לנו זכות להסתייע בכל כח שהוא שיעמוד לצדנו. מעבר לכך, הצבאות [הזרים] הגיעו לאזור ע"פ רצון האו"ם, ולכווית אין כל קשר לכך".
העיתון הכוויתי "אל-סיאסה" קרא[8] לבחון מחדש את הקשר של כווית עם כמה ממדינות ערב "אשר חיות על הסיוע הכוויתי אבל יוצאות נגדנו בהזדמנות הראשונה". העיתונאי פיצל אל-קנאעי כתב: "עלינו לבדוק מחדש את "ברז" הסיוע למדינות אשר אינן מעריכות את עמידתנו לצדן, ואת השתתפותנו בפגישות הליגה הערבית. הלואי שהנציג הכוויתי יקום ממקומו וייצא מהאולם במחאה על כל מזימה שירקמו הערבים נגד כווית".
היומון הכוויתי "אל-וטן" תקף[9] את הליגה הערבית ואת מזכירה, עמרו מוסא: "מדוע אתם מאשימים את כווית על מה שקורה לעיראק? האם זו אינה תוצאה של המשטר [העיראקי] האווילי והיהיר? האם לא משטר זה הוא האחראי לנוכחותם של הכוחות הזרים באזורנו הערבי? אל תהיה [הכוונה למוסא] כבת יענה הטומנת ראשה בחול. האם לא משטר זה הוא שפלש לכווית וכבש אותה? האם לא משטר זה הוא שהביא את האומה הערבית לשפל המדרגה? האם משטר זה, הבוכה כעת על האומה הערבית ועל הבעיה הפלסטינית, אינו זה שאחראי במידה רבה להתפוררות האומה הערבית ולחיסול הפלסטינים?... מדוע לא אמרת מלה ולא פרסמת הודעה חריפה כאשר שר ההסברה העיראקי הפנה איום כלפי הכוויתים?... עמרו מוסא, אנו קוראים לך להתפטר, לאחר שהליגה הערבית מתה. הסרט הערבי הסתיים באופן טרגי".
גם חבר הפרלמנט הלבנוני וליד ג'נבלאט צידד בכעס הכוויתי[10]: "הכוויתים אשר מחו על קבלת הפנים לסמל של פשעי השלטון העיראקי [עלי חסן אל-מג'יד] צודקים. לא היה הכרח שנקבל ברוב פאר את "חסן הכימאי" ולאפשר את מה שקרה בהפגנות [הנפת תמונותיו של סדאם]. אנו מתנגדים למלחמה, אך איננו תומכים בשלטון [העיראקי]".
לעומת זאת, היומון הלונדוני הפרו עיראקי "אל-קדס אל-ערבי" התייצב[11] לצדם של הלבנונים ותקף את עמדת כווית: "לא רק לבנון אחראית להודעת הסיכום... סוריה, לוב, סודאן, תימן ואלג'יריה ביקשו גם הן שלא להגיש סיוע לתוקפנות האמריקאית, וסעודיה הסכימה לכך לאחר שנוסף סעיף המתנגד לתוקפנות כלפי כווית. מכיוון שהכוויתים אינם יכולים לתקוף את סוריה, ואינם מעזים למתוח ביקורת כלפי אלג'יריה או לוב, הם בחרו את החוליה החלשה, לבנון, כפי שהתנכלו לפלסטינים במלחמת המפרץ... העיתונים וחברי הפרלמנט של כווית יודעים היטב כי ההחלטה הלבנונית מעוגנת בזו הסורית, ויותר מזה: שר החוץ הסורי, פארוק אל-שרע, הוא זה שהתעקש על הנוסח של הודעת הסיכום, אך התקשורת הכוויתית חוששת מלפגוע בסוריה ולכן בחרה לשפוך את זעמה על לבנון... שכל עוד היא מקבלת סיוע מכווית עליה להתכופף בפני האחראים הכוויתים ולוותר על עקרונותיה וערכיה. הכוויתים, כפי שעולה מכלי התקשורת שלהם ומהצהרות מנהיגיהם, מתנגדים לכל הפגנה נגד המלחמה, ו[מתנגדים] לכל ממשלה ערבית שמבקשת לתת ארכה לפקחים ולא להימלט לפתרון צבאי. הם חושבים שהם הצודקים היחידים, בעוד שיותר מעשרים מיליון מפגינים שמילאו את רחובות העולם לשווא אינם אלא סוכנים של סדאם חוסין וממומנים על ידיו".
עורך "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, תקף את שרי החוץ הערביים [12]: "חמישה עשר מיליון מפגינים כחולי עיניים ובהירי עור יצאו לרחובות באירופה ובאמריקה כדי למחות נגד המלחמה בעיראק, אך לא ראינו אף מפגין אחד, גם לא בכווית עצמה, המתנגד או מזהיר מפני תוקפנות נגד כווית. איך המציאו שרי החוץ הערבים את התוקפנות נגד כווית, וכיצד זה הם היחידים אשר רואים אותה, וחמישה עשר מיליון איש בעולם כולו אינם רואים זאת?
ב-1990 נכבשה כווית... היום כווית היא התוקפנית כלפי עיראק, והיא הבסיס העיקרי ממנו ייצאו הכוחות האמריקאיים לכיבוש בצרה, אל-נאצריה, אל-חלה, אל-סמאוה ובגדאד. שני שלישים משטחה של כווית הפכו לשטח צבאי סגור המכיל מטוסים, מחסני נשק, האנגרים למטוסים, כני שיגור לטילים ומחנות לקליטת 115 אלף חיילים אמריקאיים. אם נוסיף לכך טנקים, שש נושאות מטוסים ושתי צוללות גרעיניות, מאין תבוא התוקפנות נגד כווית עליה דיברו שרי החוץ הערבים?
כווית דורשת ממדינות המפרץ לממש את הסכם ההגנה המפרצי המשותף, ומדינות המפרץ ממהרות לשלוח את כוחות ההרתעה כדי להגן עליה מפני "התוקפנות" העיראקית הדמיונית. לו ביקשה עיראק מאותן מדינות עצמן ליישם את החלטות הסכם ההגנה הערבי המשותף, ולשלוח כוחות דומים לבגדאד, האם מדינות אלה או אחרות, כמו סוריה, מצרים או ירדן, היו נענות לבקשה? התשובה היא "לא" רבתי. הכוחות הערבים אינם פועלים אלא בהסכמה אמריקאית".
חבר הפרלמנט הלבנוני, פייר ג'מייל, הצטדק על עמדת לבנון בהסבר על כפיפותה הפוליטית לסוריה[13]: "לבנון אינה מקבלת כל החלטה שמנוגדת לעמדתה של סוריה, בעיקר במדיניות חוץ. הפוליטיקאים הכוויתים יודעים זאת היטב, ועליהם להבין את המציאות הלבנונית. לכווית אסור לקבל החלטה שתפגע בעם הלבנוני".
מקור לבנוני אחר ניסה גם הוא לפייס את הכוויתים[14]: "בהודעת הסיכום אין כל פגיעה באחות כווית... מדוע מרגישה כווית שהיא מותקפת ו[מדוע] הביעה מורת רוח והסתייגות מהודעת הסיכום, בשעה שכוחות אמריקאיים נמצאים [גם] בקטר, סעודיה, ירדן ומדינות נוספות, ואף אחת מהן אינה מרגישה נפגעת מהודעת הסיכום"?
ואילו סגן ראש הממשלה ושר החוץ הכוויתי, שיח' צבאח אל-אחמד[15], ניסה להמעיט בגודל התקרית והביע צער על שנידונו "נושאים שאינם חלק מסדר יומה של הועידה". לעיתון הכוויתי "אל-ראי אל-עאם" הוא אמר[16]: "יש מי שרוצה שכווית תניף חרבה על כל מי שמתנגד לדעתה... אם יש מחלוקת ביננו לבין מדינה מסוימת, נדון בכך". גם אחד משרי החוץ הערביים, שלא הסכים להיחשף בשמו, אמר[17] כי חלק גדול מהמדינות שהשתתפו בועידה, כולל מדינות המפרץ, צפון אפריקה ומצרים, הסתייגו מהודעת הסיכום. הוא ציין כי מרבית שרי החוץ הופתעו מנוסח ההודעה, וכי מצרים וסעודיה דרשו כי ההודעה תועלה להצבעה וראו בה "תקדים מסוכן".
