תגובות פלסטיניות לדברי קלינטון על שיבת הפליטים 

התבטאותו של הנשיא קלינטון על שיבת לפליטים הפלסטינים במהלך מסיבת עיתונאים שערך עם הנשיא מבארכ [2.7.99] – התבטאות שאותה סייג אחר כך בסייגים שונים – עוררה תגובות רבות מצד הפלסטינים.[1]

עמדת אש"ף והרש"פ

אישים ודוברים פלסטינים, ובראשם יאסר ערפאת, חוזרים ומדגישים בנאומיהם כי הבעיה הפלסטינית לא תיפתר וכי לא יהיה שלום במזרח התיכון אם לא יוגשמו ארבע השאיפות הפלסטיניות המרכזיות: זכות השיבה, הזכות להגדרה עצמית והזכות להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. נוסחה מרובעת זו מסכמת את הסוגיות העיקריות התלויות ועומדות בין ישראל לבין הפלסטינים, והשימוש הרב הנעשה בה בא להדגיש את הדבקות הפלסטינית בעקרונות אלו כבסיס לכל הסדר מדיני באזור.

הפלסטינים קבלו בברכה את הצהרתו של הנשיא קלינטון בדבר זכות השיבה לפלסטינים. ההצהרה עוררה את הפלסטינים לשוב ולהכריז על דבקותם בזכות השיבה ובהחלטה 194 של האו"ם משנת 1948 הקובעת כי יותר לפליטים הפלסטינים החפצים בכך לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכיניהם. כמו כן, קובעת ההחלטה כי פליטים שלא יחפצו בשיבה, יקבלו פיצויים בהתאם לחוקים הבינלאומיים וכן ישולמו פיצויים למי שנכסיהם ניזוקו.[2] מזכיר הועד הפועל של אש"ף, מחמוד עבאס 'אבו מאזן', לדוגמא, דחה את הרעיון לתת פיצויים לפליטים "כתחליף סופי לזכותם לשוב". הוא ציין כי "בשיחות הרב צדדיות התרכזו בהחלטה 194 אשר קובעת זכות לפיצויים למי שלא חפץ בשיבה".[3]

באופן יוצא דופן התבטא חבר המועצה המחוקקת, זיאד אבו זיאד, אשר צוטט בעיתונות הפלסטינית כמי שאמר ש"הפלסטינים אינם מתעקשים על זכות השיבה וכי הם מחפשים פתרון של פשרה ולא מבקשים מישראל להתאבד."[4]

יום לאחר פרסום הדברים הוציא זיאד אבו זיאד הבהרה לפיה בשידורי קול ישראל בשפה הערבית סולפו הדברים שהוא אמר לרשת ב' משום שהם לא הובאו במלואם. הוא ציין כי בדבריו המלאים נאמר כי "זכות השיבה היא זכות קבועה לעם הפלסטיני – זכות שאין לחלוק עליה. [אולם] עלינו להבחין בין הזכות לבין יישום הזכות. אנו יודעים כי ישנם מכשולים מוחשיים על פני השטח אשר עשויים למנוע את יישום הזכות הזו, ולכן חייבים לשבת לשולחן המשא ומתן ולדון בדרכים האחראיות ליישם זכות זו. אנו לא מבקשים מישראל להתאבד ולהפוך למדינה בעלת רוב ערבי, אולם בעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד הסעיפים במשא ומתן על הסדר הקבע ולא ניתן להגיע לפתרון קבע ולשלום כולל באזור מבלי לפתור את בעיית הפליטים בהתאם להחלטת האו"ם 194 שמעניקה לפליטים הפלסטינים את הזכות לשיבה או לפיצויים."[5]

חשיבות ההכרזה מבחינת הפלסטינים היא קודם כל בעצם "הצגת הנושא"[6] בזירה הבינלאומית ובהחזרת תשומת הלב העולמית לתהליך השלום עם הפלסטינים. בעל הטור ביומון 'אל-איאם', חסן אל-בטל, למשל, הסביר כי הכרזתו של קלינטון מצביעה על כך "שתהליך השלום מצריך התקדמות בשני המסלולים - הפלסטיני והסורי גם יחד. אולם, במסלול הפלסטיני דרושה [גם כן] התקדמות בשני מסלולים יחדיו: זכות ההגדרה העצמית 'הפוליטית' שפירושה בניית ישות ריבונית, וזכות ההגדרה העצמית 'ההומניטרית' שפירושה זכות מעבר של אנשים, רעיונות וסחורות".[7]

בנוסף לכך, יש הרואים בהצהרותיו של קלינטון "שינוי היסטורי חסר תקדים" וזאת משום "שאף נשיא אמריקני מאז תקופת הארי טרומן לא דיבר על בעיית הפליטים הפלסטינים במידה זו של הבנה ובהירות". בהתאם להבנה זו, יש הרואים תועלת מעשית בהכרזה ולדבריהם "חייבים להשתמש בהצהרות ההיסטוריות של נשיא ארה"ב כנקודת מוצא ללחץ בינלאומי אינטנסיבי להסדרת בעיית הפליטים הפלסטינים במסגרת שיחות הסדר הקבע... אולם, אסור ששיחות אלו יישארו נתונים לרחמי מנהלי המשא ומתן הישראלים ועמדותיהם הקיצוניות הידועות, אלא [צריך] לקבוע מסגרת הומניטרית, חוקית וצודקת לפתרון הבעיה."[8]

אולם, למרות שמחתם של הפלסטינים על עצם העלאת נושא הפליטים, הם מתייחסים להכרזתו של קלינטון בזהירות ובספקנות. חלק ממעצבי דעת הקהל הפלסטינים אינם רואים חידוש בהצהרה "שהרי ארה"ב הצביעה בעד החלטה 194 ומצד שני השקיעה מאמצים אדירים – דיפלומטיים, פיננסיים ופוליטיים, על מנת שיהודי התפוצות יוכלו לממש את זכות המעבר לישראל".[9] לפיכך, הם אינם תולים תקוות גדולות בשינוי מדיניותה של ארה"ב באזור ותופשים את ההכרזה במסגרת הרצון שהפגין קלינטון "לנהוג באדיבות עם הנשיא מובארכ".[10]

בעל טור בביטאון תנועת 'הג'יהאד האסלאמי', 'אל-אסתקלאל', פרג' שלהוב, הרחיק לכת יותר מן הדוברים הממסדיים וטען כי ההתנצלות האמריקאית על הצהרתו של קלינטון היא בעצם העניין המהותי הואיל והיא חשפה שני דברים: "ראשית, לא חל שום שינוי במדיניות האמריקנית כלפי סוגיית הפליטים. שנית, 'ישראל' ו'הפלסטינים' הם שיקבעו את פתרון הסוגיה. 'ישראל' תקבע למה היא מסכימה.. והפלסטינים יקבעו מה הם בוחרים.. ואז - הממשל האמריקאי לא יתנגד למה שבחרו הפליטים. הואיל ו'ישראל' מסרבת אפילו לדבר על מה שמכונה זכות השיבה, הרי שנותר רק שהפליטים יבחרו. וכאשר הם יבחרו, הנשיא קלינטון יתמוך בזכותם לחיות היכן שהם חפצים וישקיע סיוע על מנת להקל על קבלת בחירתם לגור פה ושם, כל עוד הבחירה [של הפליטים] אינה 'ישראל'."[11]

הפתרון לפליטי קוסובו כמודל לאימוץ

דברי קלינטון נאמרו בתגובה לשאלתו של עיתונאי מצרי אשר השווה בין הפליטים הפלסטינים לפליטים האלבנים בקוסובו ותבע מקלינטון לומר "האם יפעל להבטחת שיבת הפלסטינים העקורים למולדתם, כפי שפעל למען פליטי קוסובו?"

הפלסטינים רואים חשיבות רבה בהשוואת בעיית הפליטים הפלסטינים לבעיית הפליטים האלבנים "גם אם פתרון הבעיה, באותה הדרך שבה נפתרה בעיית פליטי קוסובו אינו מועלה [לדיון] כעת".[12]

דברים ברורים בנושא אמר, למשל, מנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף: "מחובתנו... להפיק תועלת מן המלחמה של ארה"ב ונאט"ו בסרביה ולהציג את בעיית חמישה מליון הפליטים הפלסטינים מזה חמישים שנה. אם הבריחה הזמנית של פחות מחצי מליון אלבנים היא בעיה שראוי היה לפתוח בגינה במלחמה על סרביה, הרי שגרושם ובריחתם של הפליטים הפלסטינים היא בעיה שראוי לפתוח במלחמה פלסטינית-ערבית-פוליטית-תעמולתית כדי לעוררה כבעיה פוליטית והומניטרית."[13]