המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
המנהיגות והתקשורת הערבית על מסע פאול במזה"ת
24/4/2002


המנהיגות והתקשורת הערבית על מסעו של פאול במזה"ת

 

מסעו של מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאול, במזה"ת התאפיין בקשיים רבים. לפיכך, לא הצליח פאול להביא לנסיגה ישראלית מלאה מן הערים הפלסטיניות, להתחייבות פלסטינית להפסקת אש, או לגינוי מצד מדינות ערב של פיגועי ההתאבדות והטרור – שלוש התביעות אותן הזכיר הנשיא בוש בנאומו מן הארבעה באפריל, 2002.

 

להלן סקירה של כמה מן התגובות בהן נתקל מזכיר המדינה האמריקאי בסיורו במדינות ערב, מצד ההנהגות והעיתונות.

 

פלסטינים

מקור פלסטיני "מהימן" מסר ליומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-שרק אל-אוסט" פרטים על פגישתו הראשונה של מזכיר המדינה האמריקאי עם ערפאת. לדברי המקור, הפגישה נפתחה בנאום ארוך של ערפאת שנסב סביב "מעשי הטבח שמבצעת ישראל... והפגנות הענק במדינות ערב ובעולם". ערפאת הדגיש כי אזרח יפני התאבד מתוך סולידאריות עם העם הפלסטיני.

 

פאול השיב לערפאת באומרו: "... הבה נדבר בגלוי. אתה גנרל ואני גנרל. גנרלים צריכים להיות ברורים, ישירים, ומעשיים. היפני שהתאבד, כבר מת. ההפגנות הן הפגנות. אני אומר לך בגלוי: אם לא תתקדם, דבר לא יקרה. ואולם, אם תהיה היענות מצדך לרצון הבינלאומי להיאבק בטרור, דברים רבים יקרו."[1]

 

לאחר עזיבתו של פאול את האזור, פרסמה סוכנות הידיעות הפלסטינית מאמר מערכת תחת הכותרת "הדוור האמריקאי" בו ביטאה אכזבה מפאול ומן הממשל האמריקאי בכלל:

"פאול לא עשה דבר. הוא היה מחויב לחלוטין להשקפה הישראלית ולא חרג ממנה. כל העת הוא נשמר אפילו בסוגיית הנסיגות הישראליות, שהיו אמורות להתקיים אילו הנשיא האמריקאי היה עומד בדיבורו, וכך גם פאול עצמו, והגברת הגאונית, קונדוליסה!...

אם למדנו משהו ומעתה נפנה את גבנו לארה"ב הפוגעת במוראל שלנו וברגשותינו...? אם המשטרים הערביים והאומה הערבית היו עושים זאת, המצב היה משתנה והיינו שומעים [מן האמריקאים] דברים אחרים."[2]

 

גם בכירי הרשות הפלסטינית החריפו את התבטאויותיהם נגד ארה"ב, לאחר שהסתיים מסעו של פאול. ראש צוות המו"מ הפלסטיני, צאיב עריאקת, למשל, חזר לדבר על הצורך לאיים על האינטרסים האמריקאים באזור. תמיכתו של בוש בישראל תמשך, הוא הסביר "כל עוד הנשיא בוש בטוח כי האינטרסים האמריקאים במדינות ערב לא יפגעו וכוונתי להסכמים הבילטראליים עם מדינות ערב בנוגע ללחימה בטרור, להסכמים הצבאיים ולנוכחות הצבאית האמריקאית במדינות ערב... אותו הדבר תקף לגבי האינטרסים הכלכליים האמריקאים, החברות האמריקאיות ופעילותן, ולגבי מקורות הנפט שהן צריכות שלא נפגעים ו[גם] ביחס למישור הדיפלומטי [וליחסים] עם ישראל ועם ארה"ב שלא נפגעים. מדוע, אם כן, אנו מתפלאים כאשר הנשיא בוש אומר דברים שכאלה?... זוהי המציאות, הנשיא בוש נוקט בדרך הקלה ביותר כאשר הוא בטוח כי כל האינטרסים האמריקאים במזה"ת בכלל ובמדינות ערב בפרט מוגנים ובטוחים."[3]

 

סוריה ולבנון

נשיא סוריה, בשאר אסד, פרסם הודעה בעקבות פגישתו עם מזכיר המדינה האמריקאי, קולין פאול, בה קבע כי גינוי פיגועי ההתאבדות הוא בבחינת "בזבוז זמן": "פעולות מסירות הנפש [קרי, התאבדות] הם תוצאה ולא סיבה למה שקורה והן מהוות תגובה למעשים הישראליים. מאחר שישנם מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם הערבי והאסלאמי התומכים בפעולות אלה, אין לגינוין כל השפעה על המציאות. מוטב להסיר את הסיבה ולא לבזבז זמן בהתנגדות לפעולות אלה, משום שהמציאות חזקה יותר מדעות של אנשים וממשלות."[4]

 

בדמשק התקיימה הפגנה של 300 סטודנטים שקראו "קולין פאול חזור, חזור [לארה"ב]– סוריה לא תיכנע" ו"קולין פאול החוצה – האינתיפאדה נמשכת."[5]

גם בלבנון לא שמע מזכיר המדינה פאול מילת גינוי לפיגועי ההתאבדות. לעומת זאת, הדגישו הלבנונים כי הירי של חזבאללה על מטרות ישראליות מעבר ל'קו הכחול' – קו הגבול שנקבע על ידי האו"ם בעקבות נסיגת ישראל – אינו מהווה טרור אלא "התנגדות לגיטימית".

במקביל, קידמו את פניו של פאול בלבנון שורה של הפגנות וקריאות "מוות לאמריקה", "מוות לישראל", "העם הלבנוני אינו מקדם בברכה את פאול." היומון הלונדוני אל-חיאת דיווח כי "במחנה הפליטים אל-מיה מיה נשבעו כמאתיים ילדים מגני הילדים של ה'חמאס' לשחרר את ירושלים ואת מסגד אל-אקצא" וכי "300 ילדים פלסטינים במחנה אל-באץ הפגינו על פי הזמנת ה'חמאס' וקבעו כי בוש שותף לפשעיו של שרון."

 

כמו כן, "שני עורכי דין לבנוניים, מחמד טלאל אדיב ונביל אל-חלבי הגישו עתירה לפרקליטות הכללית בתביעה לעצור את שר החוץ האמריקאי, קולין פאול, מבלי להתחשב כלל בחסינותו הדיפלומטית, או לחלופין, לקבל החלטה לגרשו, משום שהוא ביצע פשעים נגד האנושות והשתתף ברצח אזרחים ואנשי צבא ובהרס תשתיות אזרחיות בלבנון... ומשום שהוא מבקש להגביל את זכותה של ההתנגדות הלבנונית להביא לשחרור."[6]

 

מצרים

הפגישה אותה אמור היה לקיים פאול עם הנשיא מבארכ בוטלה על ידי המצרים ופאול הסתפק בפגישה עם שר החוץ, מאהר. במסיבת העיתונים שקיים פאול בירושלים עם סיום מסעו, הוא נשאל לפשר הדבר. מזכיר המדינה האמריקאי השיב: "עמדתי להיפגש עם הנשיא מבארכ, אבל אני שומע שהוא לא חש בטוב, אז אני אפגש עם שר החוץ [המצרי]. דברתי עם הנשיא מבארכ שלשום בלילה, אז אל תייחסו יותר מדי חשיבות לביטול."[7]

 

ואולם, בעיתונות הממסדית המצרית היה מי שביקש להדגיש כי ביטול הפגישה היה מכוון ומטרתו היתה להעביר מסר לאמריקאים. עורך היומון הממסדי "אל-אח'באר", גלאל דוידאר, כתב תחת הכותרת "לא לפרובוקציות של פאול ולנטייה האמריקאית הברורה לטובת שרון":

"טוב עשה הנשיא מבארכ, כמדינאי וכמנהיג לאומי ופאן-ערבי כאשר העביר את בקשתו של מזכיר המדינה האמריקאי, פאול, להיפגש עמו לשר החוץ, אחמד מאהר, כדי לבטא את העובדה שהוא – כלומר הנשיא – גדול מכדי להקשיב לעוד דברי השהיה ופרובוקציה, ולהצגת פתרונות המבוססים על הנטייה [האמריקאית] הגלויה והברורה לטובת התוקפנות הישראלית...

 

הפרשנות היחידה למה שארע... היא שהממשל האמריקאי נתן אור ירוק לישראל  לבצע את מעשי הטבח הברבריים והבלתי אנושיים, שבאמצעותם היא עלתה על הנאציזם... הבעיה של בוש ושל הממשל שלו היא שהם אינם רוצים להבין שקיים הבדל בין ההתקפות על וושינגטון ועל ניו יורק ב-11 בספטמבר לבין מה שעושים הפלסטינים באדמות הכבושות. ארה"ב אינה כובשת את אדמתם של הטרוריסטים שתקפו אותה ולכן העולם כולו גינה את מעשיהם... למרות שארה"ב ובעלות בריתה במערב תמכו בהם [הכוונה לטרוריסטים]. לעומת זאת, מה שעושים הפלסטינים נגד הישראלים מהווה התנגדות ומאבק לגיטימיים... וושינגטון המטילה טרור על כל אדם המותח ביקורת על פשעיה של ישראל ומאשימה אותו באנטישמיות שנולדה מהנאציזם ההיטלראי, עומדת בחוסר מעש מוחלט ואף תומכת בפשעיה הנאציים של ישראל, העולים על כל סוג של נאציזם שידע העולם."[8]

 

גם עורך היומון הממסדי המצרי, "אל-גומהוריה", סמיר רגב, כתב באריכות נגד מזכיר המדינה האמריקאי, פאול, ותיפקודו באזור והוסיף: "האם כתוצאה מכל התסכול הזה וכתוצאה מאי הבהירות של ההשקפות, הגיע הנשיא מבארכ למסקנה כי 'הדילוגים' של פאול לא הביאו לתוצאה המקווה שהיתה מאפשרת לו להיפגש עמו? לדעתי כך הדבר."[9]

 

במקביל, המשיכו עיתוני הממסד במצרים להביע תמיכה בלתי מסויגת בפיגועי ההתאבדות ואף עודדו את הפלסטינים להרחיבם. העורך הראשי של היומון הממסדי "אל-גמהוריה", סמיר רגב, כתב עם סיום מסעו של פאול: "...אין מנוס מכך ש[הפלסטינים] ירחיבו את פעולות ההתאבדות שלהם ויגבירו את האלימות שבהתקפותיהם נגד כל מה שהוא 'יהודי'. כל חכמי הדת של האסלאם מן האסכולות השונות קבעו כי פעולות אלה מובילות את מבצעיהן לגן העדן. כלומר, הם אינם מתים, אלא ממשיכים לחיות ולהתקיים אצל אלוהיהם.

 

ברור שהתנאים כעת אינם פועלים לטובתם, כתוצאה מהצרת טבעת החנק על 'פעיליהם' האמיצים והקמת מחסומי ה'בידוד' וגדרות התיל סביב להתנחלויות, לערים ולכפרים [היהודיים]. ואולם, אין חולק על כך שלכל פעולה פידאאית בעת הנוכחית יהיה הד רב ועצום. אם אמריקה וישראל מתייחסות [אל פעילים אלה] כאל 'טרוריסטים' – זהו עניינן שלהן. מה שחשוב הוא ש'שופכי הדמים השרונים' יבינו שגחלת המאבק לא כבתה ואש הזעם מציתה את ליבותיהם של המתוסכלים, המיואשים, והמושפלים. שרון צריך להבין כי הוא אינו יכול לזייף את העובדות ללא קץ. יהיו הפשעים שיבצע אשר יהיו... מילתו של אללה תמשיך להיות העליונה. אוי ואבוי לתוקפנים ולחוטאים הנוגסים בבשר המת והחי כאחד. עונשם של אלה הוא הגיהינום ואל האש [הבוערת בו] הם יגיעו הן בעולם הזה והן בעולם הבא."[10]

 

בעל הטור, מחמוד עבד אל-מנעם מראד, כתב על תסכולו מן התביעה האמריקאית מן הערבים לגנות את פיגועי ההתאבדות: "...ההמצאה האחרונה שהמציאו הישראלים, האמריקאים, והאירופאים היא לאסור על התאבדות הפלסטינים – על מות הקדושים שלהם – משום שהריגתם העצמית היא אסורה. אסור להם להרוג את עצמם בפעולות מות קדושים, והם צריכים להשאיר את המלאכה לשופך הדמים שרון, משום שהרג הפלסטינים, באופן קולקטיבי ופרטני, הוא עניין המצוי בתחום סמכותו בלבד...

 

ברגע הראשון, נתקפתי אושר אכזרי, מטופש, ושקרי כאשר שמעתי באמצעי התקשורת שבפגישה של נציגים מאמריקה, רוסיה, אירופה, והאו"ם [הכוונה להצהרת מדריד] דרשו כולם מישראל לסגת מייד מן האדמה ומן הערים הפלסטיניות הכבושות... ואולם, בה בשעה הם תבעו מן הצד הערבי באופן כללי ומן הפלסטינים במיוחד למנוע את פעולות מות הקדושים ולאסור הריגה עצמית כאמצעי לביטוי תחושת העוול ולאפשר לאחיהם חיים של כבוד... קריאות אלה נראות לכאורה אנושיות וצודקות אך למעשה הן מבטאות נטייה לטובת המערב והיהודים על חשבון הערבים והמוסלמים..."[11]

 

בעל טור אחר, סלאמה אחמד סלאמה, כתב ב"אל-אהראם": "התקפות מות הקדושים מטילות אימה בלב רבים מתומכי ישראל במערב ובמיוחד בליבותיהם של בוש ושרון, לאחר שהוכח כי הן מהוות את הנשק היעיל היחידי של [כוחות] ההתנגדות מול המשוריינים הישראלים ומסוקי האפאצ'י תוצרת אמריקה... כאשר נער או נערה פלסטינים מקריבים את עצמם בכך שהם מפוצצים בית קפה או תחנת אוטובוס, זוהי דרך התגובה היחידה לפעולות ההשמדה הישראליות של הפלסטינים..."[12]

 

ואילו מאמר המערכת של היומון "אל-אח'באר" התמקד במחבלות המתאבדות: "...היו כמאתיים פעולות של מות קדושים, שהדגישו כי העם הפלסטיני לא ייכנע עד לשחרור אדמתו מטומאת הכיבוש והוא ימשיך להיאבק גם אם כולם יתנערו ממנו. שלוש השהידות, ופאא, דארין, ואיאת, הן סיפור אחד וסוף אחד. הן פוצצו את עצמן בקרב עשרות ישראלים ונתנו דוגמה להקרבה ומסירות נפש.

 

אמהות השהידים שעל כתפיהן משא שלא ניתן לשאתו, מקריבות את ילדיהן למען המולדת... כולם העדיפו למות מות קדושים מאשר לחיות עם היהודים הנאצים הפולשים והם המשיכו בדרך הנכונה למרות הכאבים והעינויים עד שמצאו כי מות הקדושים עדיף על חיי השפלה. הם החדירו אימה לליבותיהם של הציונים, החיים במצב של פחד. הם מפחדים לפקוד את בתי הקפה, מרכזי המסחר, ואת והמקומות הציבוריים. כמו כן, עלה שיעור החיילים והקצינים הישראלים המשתמטים מן השירות הצבאי. במסגרת זו, בא גילוי הדעת של המועצה הלאומית למען האישה, שבראשה עומדת הגברת סוזאן מבארכ, שקראה לנשות העולם לעמוד לצד הזכות הערבית בפלסטין. היהודים, רוצחי הנביאים, הרגו את הילדים בדם קר... ברכות לכל השהידים של האינתיפאדה ולנערות [שביצעו] פעולות של מות הקדושים: ופאא, דארין, ואיאת, ולכל מי שהעדיף את מות הקדושים על פני איומי של שרון."[13]

 

פהמי הוידי, בעל טור ב"אל-אהראם" ביקש להשיב לבעלי טורים במערב שטענו כי פיגועי ההתאבדות מבטאים זלזול של התרבות האסלאמית בחיי אדם: "...פעולות מסירות הנפש [קרי, פיגועי ההתאבדות] הן הפעולות היחידות שהכאיבו לממשלה הישראלית ולבעלות בריתה והעבירו לכולם את מסר הזעם הפלסטיני בשפה אותה הם מבינים. זה מה שמסביר את התעקשותם לתאר את גיבורי הפעולות הנועזות האלה כמתאבדים או כטרוריסטים. משמעות ההתעקשות הזו היא שהם רוצים לפרק את הערבים והמוסלמים מן הנשק היחיד שנותר להם כדי להגן על כבודה של אומתם ועל כבודם שלהם, וזאת כדי שתפתח הדרך לשבור את נחישותם...

 

איש אינו יכול להתנשא מעל לתרבות האסלאמית בכל הנוגע לכבוד הניתן לחיי אדם... בחדית'ים נאמר שמי שהורג [אפילו] בעל חיים שלא בצדק או שלא למען אינטרס [חיוני], עושה חטא שעליו הוא ייענש ביום הדין- לא כל שכן הריגת אדם... כיצד אם כן נטען שהמוסלמים מזלזלים בחיי אדם ואינם מהססים מלנהוג בהם בקלות דעת?...

ואולם, התרבות האסלאמית אינה מגנה על כל חיים, אלא רק על החיים בהם שוררים האמת, הצדק, והחירות, חיים בהם חש האדם עוצמה וכבוד... לשם כך, הג'יהאד הקרבי רואה בכל מי שמת בהגנה על הזכות, הצדק, והכבוד שהיד ומוג'אהד למען אללה.... החדית'ים מספרים שמתוך כל דרי גן העדן, רק השהיד הוא זה הרוצה לחזור לעולם הזה כדי להיהרג בו עשר פעמים...

 

על פי חכמי הדת המודרניים, ובעיקר השיח' יוסף אל-קרדאוי, מי שמפוצץ עצמו בקרב האויב, תופס לעצמו מקום נעלה בקרב השהידים, משום שלוחם רגיל, גם אם הוא מחפש את מות הקדושים, יתכן שהוא נתקף תקווה לחזור אל משפחתו בשלום, בעוד שמי שמפוצץ את עצמו הולך אל אלוהיו מן הרגע בו יצא מביתו והוא מבין שהוא הולך לבלי שוב. משום כך הוא זוכה למעמד רם יותר [משהידים רגילים]..."[14]

 

מאמרים בגנות פיגועי ההתאבדות

בעיתונות הערבית היוצאת לאור בלונדון (פרט ל"אל-קדס אל-ערבי" הקיצוני) מתפרסמים מדי פעם מאמרים בגנות פיגועי ההתאבדות. היומון הסעודי-הלונדוני, "אל-שרק אל-אוסט", שהיה הראשון להשתמש במונח "פעולות התאבדות" בדיווחי החדשות שלו במקום "פעולות מות קדושים" המקובל יותר, פרסם את מאמרו של בעל הטור, עלי אבראהים, שכתב: "...איש אינו יכול להכחיש שהפעולות האלה גרמו נזקים כבדים לפלסטינים בכל הנוגע לתמיכת דעת הקהל העולמית בעניינם... אפילו הזרם התומך בפעולות אלה ומעודד אותן נאלץ להגן על עצמו מבחינה מוסרית בכל פעם שנהרגים ילדים או נשים, או אפילו ערבים ישראלים. גם אם נניח שמה שקורה כעת הוא מלחמה אמיתית בתגובה לתוקפנות [ישראלית] ושלעם הפלסטיני יש זכות להתנגדות כולל התנגדות חמושה, עלינו לקבל שגם למלחמה יש כללים והכלל החשוב ביותר הוא שאין לפגוע באזרחים במתכוון. אין ויכוח על כך שהצבא הישראלי הפר את הכללים האלה... אבל התגובה צריכה להיות בחשיפתו ובפעולה לשפיטת האחראים עליו."[15]

 

מאמר נוסף בגנות פיגועי ההתאבדות, פרסם בעל הטרור הלבנוני, ודאח שרארה, ביומון הלונדוני, "אל-חיאת."[16] כמו כן, פורסמו לאחרונה שלושה מאמרי ביקורת על פיגועי ההתאבדות ביומון הנוצרי-לבנוני, "אל-נהאר".

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.4.2002.

[2] ואפא (סוכנות הידיעות הפלסטינית), 17.4.2002.

[3] אל-ג'זירה TV (קטר), 18.4.2002.

[4] אל-חיאת (לונדון), 16.4.2002.

[5] אל-מסתקבל (לבנון), 16.4.2002.

[6] אל-חיאת (לונדון), 16.4.2002.

[8] אל-אח'באר (מצרים), 18.4.2002.

[9] אל-גמהוריה (מצרים), 18.4.2002.

[10] אל-גמהוריה (מצרים), 17.4.2002.

[11] אל-אח'באר (מצרים), 12.4.2002.

[12] אל-אהראם (מצרים), 11.4.2002.

[13] אל-אח'באר (מצרים), 11.4.2002.

[14] אל-אהרם (מצרים), 16.4.2002.

[15] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 18.4.2002.

[16]  אל-חיאת (לונדון), 10.4.2002.