כותבים לבנונים נגד פיגועי ההתאבדות בישראל
היומון הלבנוני "אל-נהאר" פרסם בתוך ימים ספורים כמה תגובות של כותבים לבנונים המתבטאים נגד גל פיגועי ההתאבדות. ראוי לציין כי במקביל ממשיך העיתון לתקוף את ישראל ואת מדיניותה כלפי הפלסטינים, לעתים תוך שימוש בביטויים קשים.
בעלת הטור רנדה חידר כותבת:
"יותר מששים מתאבדים פלסטינים התפוצצו בערי ישראל מאז תחילת האינתיפאדה, כמחצית מההרוגים הישראליים באינתיפאדה היו אזרחים שנהרגו במהלך הפעולות האלה. בשבועות האחרונים התרחבה זירת הפעילות הגיאוגרפית של מבצעי הפעילות מחיפה בצפון, עבור בנתניה במרכז, ועד רחובותיה של ת"א ובתי הקפה שלה.
מבחינה צבאית ניתן לראות זאת כהישג, שכן הוכח כי ישראל אינה יכולה לעמוד מול הנשק הזה אלא באמצעות כיבוש מחדש של הגדה, כפי שעשתה לאחרונה תוך גרימת הרס, חורבן והפלת חללים ופצועים.
יחד עם זאת, ויחד עם הברבריות הישראלית כלפי הפלסטינים והפגיעה בכבודם - הרג אזרחים במטרה להביא להישג צבאי אינו גורם אלא לבלבול ולמחלוקת בלבו של כל מי שמגן על זכותם של הפלסטינים ותומך בשלום. ניסיונם של תומכי זכויות הפלסטינים להשתיק את הקולות המטילים ספק בעקרון פעולות ההתאבדות כנשק או להשתיק את הקולות המתנגדים לכך הוא סוג של טרור מחשבתי מצער.
מראות הדם, האברים, ההרס, העשן ולשונות האש בתוך רחובות ישראל עומדים מול מראות דומים של דם, קורבנות ותהלוכות אבל [אצל הפלסטינים]…אך האם איננו מבחינים בין הזכות למאבק חוקי למען השגת המטרה הפלסטינית של הקמת מדינתם לבין השימוש בהרג אזרחים ישראלים כנשק הטוב ביותר להשגת מטרה זו? לא כל האזרחים הישראלים שנהרגו ע"י המתאבדים היו אויבי הפלסטינים והערבים: היו ביניהם אנשי שמאל התומכים בזכות העם הפלסטיני למדינה; פעילי שלום (אחת הפעולות [ההתאבדות] הייתה בבית קפה בתל אביב הידוע כמקום מפגש לאנשי שמאל ישראלים), ביניהם ערבי ישראלי… ובנה של אם ישראלית, הפעילה בתנועה הקוראת לסיום הכיבוש. לא אוסיף כי היו שם תינוקות בעגלה או נשים, כדי לא לגלוש למלודרמטיות.
אך ניתן לומר כי מותם של אזרחים ישראלים אינו הישג צבאי מסעיר, ולא "ידיעה שמחה" במובן של "נקמת דם" או נקמה. הוא נושא אופי הומניטרי במובן המוסרי, לפיו פגיעה באזרחים ישראלים הרחוקים מזירת הקרב דומה למעשה הרג במלוא מובנו.
ההתעלמות מההשלכות הרבות המסוכנות שנושא עמו השימוש במתאבדים, כמו חיזוק הזרמים הקיצוניים בשני הצדדים, החלשת תומכי השלום והדיאלוג ופגיעה אנושה בדו-קיום בין שני העמים, מצביעה על עיוורון פוליטי, דו-פרצופיות תרבותית ומוסרית ומשבר תודעתי, ובעיקר על חוסר יכולתנו כעמים ערביים לגבש משמעות אמיתית לשלום מעבר לחשבונות הדם ונקמת הדם ובהתעלם מזהות ההרוגים וממטרות מבצעי הפעולות [ההתאבדות]".[1]
הסופר הלבנוני לקמאן סלים כותב במכתב גלוי לידידו בעקבות הפיגוע במסעדת "מצה" בחיפה:
"…כאשר שמעתי את הידיעה מיהרתי לשאול אותך האם שמעת על המקרה, וענית לי: 'ודאי, הידיעה המשמחת הגיעה אלי'…אינני מטיל ספק בכוונותיך הטובות כאשר אתה משמיע סיסמאות כמו "פלסטין לנו", או כאשר אתה מדבר על ההרג כעל "ידיעה משמחת". אך ההבנה שלי את תגובתך בעקבות ה"התלהמות" של התחנות הערביות היא דבר אחד, ולשתוק לנוכח תגובתך או לקבל אותה בהשלמה הוא דבר אחר. האם אינך רואה את הסכנה שבקריאה כזו? האם אינך רואה כי סיסמה כזו אינה משאירה הבדל בין נושאיה לבין תומכי אלוהות ההשמדה הלאומית ותומכי דת ההשמדה [הכוונה לישראל]?
האם אינך רואה כי הקריאה "פלסטין לנו" מנוגדת לחלוטין ל"שלום", וה"שלום" (הצודק, המכובד וכו') הוא הדבר אליו קוראים הפלסטינים? … הפלסטינים אינם צריכים לבקש רשות מאיש בניהול מלחמת השחרור הלאומי שלהם או באופן ניהולה. בסופו של דבר הם הם אלו אשר משלמים וימשיכו לשלם את מחיר הטעויות במלחמה זו."[2]
ואילו הסופר הלבנוני מישל הליל כותב:
"… האם הרג אזרחים ישראליים מותר ומקובל? האמירה כי אין אזרחים בתוך מדינת ישראל דומה לניסיון להעמיס עליהם את חטאי המדיניות של ממשלתם, ושניהם מהווים טעות. הנקמה אינה חלק מהפוליטיקה אלא מרגשות האנשים. ישראל היא מדינה בעלת אזרחים וכל יוזמות השלום יוצאות מנקודת המוצא שזכותה של מדינה זו לחיות… אלו אשר אינם מבחינים בין אזרחים לשאינם אזרחים, הן בצד הישראלי והן בצד הערבי, מתנגדים לקיומן של שתי מדינות שכנות ובעצם מתנגדים לשלום, שכן הם קוראים להשמדת האחר ולחיסולו. זהו אינו ההגיון שלנו. זהו הגיונם של אלו הרואים בפעולות ההתאבדות או בפעולות הפלישה ידיעה שמחה… כל פעולה תיענה בפעולה [אחרת] ואחרי כל הרוג יבוא הרוג אחר".[3]
