התחמשות איראן – מרכיב מרכזי בביסוס מעמדה כמעצמה אזורית
הקדמה
איראן רואה עצמה כמעצמה אזורית כבר מאז ימיו של מחמד רזא שאה.[1] במסגרת תפישה זו שואפת איראן לחמש עצמה הן בנשק קונבנציונלי והן בנשק בלתי קונבנציונלי - טילים בליסטיים ארוכי טווח ונשק גרעיני (הגם שבפומבי היא מתנערת מכוונה כזו). כמעצמה אזורית חותרת איראן ל:
א. ביסוס מעמד אזורי מול השכנות הקרובות (עיראק, ערב הסעודית, מדינות המפרץ והרפובליקות המוסלמיות של אסיה התיכונה); השכנות האזוריות (תורכיה, מצרים וישראל) והמעצמות האזוריות הגרעיניות (פקיסטאן והודו).
ב. ביסוס מעמדה כמוקד כוח אסיאתי-אסלאמי מול מוקדי כוח בינ"ל (דוגמת ארה"ב ואירופה) וביסוס מעמדה בקרב גוש הבלתי-מזדהות.
ג. יכולת להיאבק על אזורי השפעה, בעיקר באפגניסטאן ובמדינות אסיה התיכונה, מול תורכיה ורוסיה.
ד. יכולת להכתיב את סדר היום בנושאים כלל-אסלאמיים.
ה. השפעה על המהלכים הפלסטיניים.
א. שת"פ איראני-רוסי בתחום הנשק הקונבנציונלי:
מאז ניתוק מקורות האספקה הצבאיים האמריקאיים בעקבות המהפכה האסלאמית והסנקציות שהטילה ארה"ב על סחר חברות צד שלישי עמה,[2] החלה איראן להישען על נשק מתוצרת סובייטית ורוסית.[3] מבחינתה של רוסיה, שיתוף הפעולה שלה עם איראן מסייע לה לשקם את התעשייה הביטחונית שלה, בכלל זה פיתוח ומחקר של נשק אסטרטגי, לאחר שזו נקלעה לקשיים בעקבות סיום 'המלחמה הקרה'. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הביע שביעות רצון פומבית מהשת"פ בין שתי המדינות בתחום זה.[4] ואכן, בעת ביקוריהם במוסקבה חתמו נשיא איראן מחמד ח'אתמי (במארס 2001) ושר ההגנה, עלי שמח'אני (באוקטובר 2001) על הסכמים לשת"פ צבאי עם רוסיה בשווי 7 מיליארד דולאר בשנים הבאות.[5]
איראן ורוסיה קשורות ביניהן בחוזי אספקת נשק כבר משנות התשעים, עת קיבלה איראן מרוסיה למעלה מ-100 טנקי T-72 ואף החלה לייצר טנקים בעצמה על-פי רשיון שקיבלה. איראן צוידה במערכות ארטילריה, מתקני הגנה אווירית ונ"ט, טנקים, כלי רכב משוריין, מסוקי Mi-17 ועוד.[6]
בשנת 2000 קיבלה איראן החלטה אסטרטגית לשקם את כוחותיה הצבאיים במסגרת תוכנית מודרניזציה בת 25 שנה תוך הישענות על טכנולוגיה ונשק רוסיים.[7] התוכנית כוללת את המרכיבים הבאים: יצירת מערכת משולבת של הגנה אווירית והגנה נגד טילים, מערכת טילים נגד מטוסים מסוג S-300 ומערכות הגנה אווירית לטווחים בינוני (SA-11) וקצר (SA-15); יצירת מערכת הגנה אווירית על מתקני גרעין וצבא; השגת רשיון ייצור נשק – פגזים, ארטילריה, מטוסים וספינות; מודרניזציה של ציוד טיסה וניווט וכן מודרניזציה של צוללות מסוג KILO שנרכשו מרוסיה; הקמת מרכזי שירות, תיקון והכשרה לאחזקת כוחות האוויר, היבשה והים של איראן; תוכנית חלל לשיגור 6 לוויינים; הכשרה של מאות מומחים צבאיים וטכניים במתקני הכשרה רוסיים.[8] בחינת התוכנית מעלה כי איראן מתכוונת להקים קומפלקס תעשייתי-צבאי רב עוצמה בסיוע רוסי שישמש גם ליצור לשם יצוא נשק.[9]
ב. שת"פ בתחום הגרעין
באמצע שנות התשעים חתמה איראן עם רוסיה עסקה בשווי 800 מיליון דולאר לבניית כור גרעיני בבושהר.[10] הסכם המסגרת שנחתם אז בין השתיים מדבר על אפשרות הקמתם של 4 כורים גרעיניים: 2 מדגם VVER 1000, בדומה לזה הנבנה בבושהר, ו-2 נוספים מדגם VVER 440, שעלותם הכוללת מגיעה לסך של 3 מיליארד דולאר.[11] בנובמבר האחרון קיבלה איראן את מעטפת הכור ורכיבים אחרים לכור הגרעיני. היומון איראן דיילי דיווח בפברואר 2002 כי המשרד הרוסי לאנרגיה אטומית הודיע שהכור ייחנך בספטמבר 2002.[12] אולם, שני פקידים בכירים במשרד הרוסי לאנרגיה אטומית נקבו במועד מאוחר יותר: סגן השר הרוסי לאנרגיה אטומית, יבגני רשטניקוב, הודיע כי היחידה הראשונה של הכור תופעל בשלהי 2003,[13] ואילו סגן השר לאנרגיה אטומית, ואלרי לבדב, הודיע כי רוסיה מתכוונת להשלים את הבנייה בשלהי 2004 או בתחילת 2005.[14] בינתיים דווח כי רוסיה תבנה כור גרעיני נוסף באיראן.[15]
בביקור במוסקבה במארס 2001 הביע ח'אתמי דאגה מהעיכובים בבניית הכור בבושהר,[16] אך מוסקבה הודיעה לאחרונה כי היא מחויבת למלא את חלקה בעסקה.[17] חבר המג'לס כאט'ם ג'לאלי, החבר בוועדה לביטחון לאומי ומדיניות חוץ במג'לס, אמר "יש לנו [לאיראן] שת"פ גרעיני עם רוסיה והם פעלו באופן חיובי בנושא זה". הוא הוסיף עוד כי "הרוסים רוצים לעבוד אתנו ועלינו לעודד אותם."[18]
הן רוסיה והן איראן חוזרות וטוענות כי מדובר בטכנולוגיה לצורכי שלום.[19] איראן חוזרת ומדגישה כי הצטיידותה בנשק היא לצורכי הגנה וכי התוכנית הגרעינית שלה נועדה לצורכי שלום כלומר למטרות "אנרגיה, חקלאות וסביבה"[20] ולכן לגיטימית. ראשי איראן מקפידים להדגיש בכל עת, בהצהרות ובמאמרי מערכת בעיתונות המקומית,[21] כי מתקני הגרעין שלה נתונים לפיקוח ובקרת סוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית (סבא"א). עוד מדגישים הדוברים כי איראן חתומה על האמנות הבינ"ל השונות בנושא פירוק נשק.[22]
ג. שת"פ בתחום טק"ק:
איראן גם מפתחת טילים, בהם טילים לטווח בינוני וארוך, הנתפשים כנשק אסטרטגי. ב- 1985 חתם האשמי רפסנג'אני, נשיא איראן דאז, על עסקה עם צפ' קוריאה בשווי 500 מיליון דולאר להעברת טילים מצפ' קוריאה לאיראן. איראן מפתחת עצמאית מנועים ורכיבים אחרים לטילי ה'שהאב'.[23] איראן רואה בטילי השהאב כלי הרתעה והגנה בעיקר מפני עיראק. בראיון ליומון אל-שרק אל-אוסט, הדגיש שר ההגנה עלי שמח'אני, כי איראן שוקדת על פיתוח יכולותיה הבליסטיות בעיקר באמצעות 'שהאב 3' המגיע עד לטווח של 1300 ק"מ: "אנו מתמקדים כעת לעשות את הטיל הזה מדויק ביותר ומהיר ביותר מבחינה טקטית ומבחינת צמצום הזמן הנדרש להכנתו לשימוש ומוכנותו לשיגור, ומבחינת יכולת ההרס שלו והפיצוץ שלו ברמה המתאימה והמותרת בינלאומית כנשק הגנתי."[24]
מדיווחים מפי מדענים רוסים שעבדו באיראן עולה כי רבים מהם מסייעים לפיתוח מערך הטילים ותעשיית הגרעין האיראנית. ואדים וורובי, מדען טילים רוסי שעבד באיראן מספר שנים בסיוע למערך בניית הטילים האיראני, העיד כי לאיראנים "יש פרנויה, הם רצו לקבל כל בדל אינפורמציה מאתנו, אבל באותו הזמן לא היו מוכנים למסור לנו כל פרט על מה שהם עושים. זה הקשה עלינו לעזור להם."[25] הממונה על קשרי חוץ בסוכנות החלל הרוסית, אלכסיי קראסנוב, הודה בכנס מכון PIR (Center For Policy Studies In Russia ) בנושאי ביטחון, כי מספר חברות רוסיות (מתוך 10 שארה"ב הטילה עליהן סנקציות) שימשו חברות קש שנועדו לייצא טכנולוגיות רגישות. הוא גם קרא למערב להרחיב את השת"פ עם מפעלים לייצור טילים ברוסיה על מנת להרחיק את המומחים בחברות אלה מ"לקוחות חשודים". דחיקת תעשיית החלל הרוסית מנגישות לשת"פ לגיטימי עלולה, כך הזהיר, להוביל לקיום מגעים בלתי חוקיים שקשה לפקח עליהם.[26] שר החוץ הגרמני יושקה פישר הזהיר את רוסיה לבל תמכור לאיראן טילים לטווח ארוך המסוגלים לשאת ראשים ביולוגים וכימיים.[27]
ד. איראן והאמנות הבינ"ל בנושא נשק בלתי קונבנציונלי:[28]
מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי, חסן רוחאני, בכיר המקורב ל'מנהיג העליון' עלי ח'אמנאי הסביר בהתבטאות נדירה את עמדתה של איראן לגבי אמנות נשק בינ"ל: "הסיבה שאיראן חתומה על אמנות בינ"ל היא [רצונה] לפלס את הדרך [באמצעותן] לנגישות לטכנולוגיה מודרנית שמדינות מפותחות התחייבו לספק." בסוגיית קבלת טכנולוגיה קבל רוחאני בפני יו"ר הוועדה לענייני חוץ בפרלמנט הגרמני, הנס אולריך, כי "אין זה סביר שאיראן תתחייב חד צדדית באמצעות חתימה על אמנות בינ"ל בעוד מדינות מפותחות, כולל גרמניה, אינן מקיימות את מחויבותן לספק טכנולוגיה [גרעינית] מודרנית."[29]
איראן חברה, אמנם, באמנת ה- NPT (Non Proliferation Treaty, 1970), בפרוטוקול ז'נבה האוסר שימוש באמצעי לחימה כימיים וביולוגיים (1925), האמנה הכימית (1993) והביולוגית (1975) והיא חתומה על אמנת ה CTBT (( Comprehensive Test Ban Treaty האוסרת באופן מוחלט על ביצוע ניסויים גרעיניים, אולם היא לא אשררה את האמנה.[30] איראן גם אינה חתומה על 'הפרוטוקול הנוסף' (הידוע גם כ- '93+2'), אשר גובש בעקבות מלחמת המפרץ, והמהווה מערכת נוספת של אמצעי ניטור המבטיחים אי הסבה של מתקני גרעין מוצהרים מצורכי שלום לצרכים צבאיים ומבטיחים היעדרם של פעילות לא-מוצהרת וחומרים גרעיניים לא מוצהרים.[31]
בנושא הטילים לא קיימת אמנה בינ"ל מסודרת. בשנות ה-80 הוקם ביוזמת ארה"ב משטר יצוא וולונטרי (MTCR - Missile Technology Control Regime) הנאכף על-ידי 32 מדינות, ביניהן מדינות אירופה ורוסיה, אשר קיבלו על עצמן הגבלות למניעת העברת חומרים וטכנולוגית טילים מעל לטווח של
איראן, הנוקטת עמדה ליגליסטית (לאמור, היא מציגה עצמה כדבקה בחוק הבינ"ל באמצעות הצטרפות לאמנות בינ"ל), רואה בפיתוח טילים חלק ממכלול הנשק הקונבנציונלי ועניין לגיטימי. דובר משרד ההגנה האיראני, קיוואן ח'וסרוי אמר כי "תוכניות הטילים האיראניות מצויות במסגרת זכותה הטבעית והן במסגרת פיתוח היכולות של איראן בתחום החלל."[32] איראן מתנגדת ל'משטרי הספקים' (Export Control Regimes) בכלל ולמשטר בנושא טילים בפרט בטענה כי אלו משטרים מפלים המונעים ממדינות מתפתחות לקבל חומרים וטכנולוגיות. היא רואה ב'משטרי הספקים' דוגמא להתנשאות המערבית על מדינות מתפתחות, ומנסה, מצדה, לקדם כיוון אחר בדמות הצעת החלטה בנושא הטילי במסגרת האו"ם, שעיקרה גיבוש קבוצת מומחים שתדון בנושא הטילים בכל היבטיו.[33]
למרות שתחום הטילים ארוכי הטווח מוצג על-ידי איראן כחיוני לצורכי הגנה והרתעה מפני עיראק, יש לזכור כי טווח הטילים שמייצרת איראן 'שהאב 3' (המגיע ל-
[1] עם הודעתה של בריטניה ב-1968 על יציאתה הצפויה מהאזור ב-1971, דרשה איראן כי בתמורה לויתורה על בחריין (זו נחשבה בעיניה לטריטוריה איראנית), היא תוכר על-ידי בריטניה כ'מעצמה אזורית'.
[2] חוק ILSA חודש על-ידי ממשל בוש באוגוסט האחרון.
[3] ראה התבטאויות איראניות ורוסיות בהקשר זה: "רוסיה הפכה להיות בשנים האחרונות ספק הנשק העיקרי של איראן." אפרינש, 19.2.02, נורוז, 20.2.02, טהראן טיימס, 17.2.02.
[4] אירנא, 17.10.2001.
[5] אירנא, 1.10.01, 4.10.01.
[6] ג'יינס דיפנס וויקלי, 28.11.01; זאב וולפסון, "הגורם הרוסי באיזון הצבאי במזה"ת," מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מס' 133, עמ' 19-20.
[7] יש לציין כי ההסכמים שנחתמו בשנת 2001 מהווים למעשה ביטול 'הסכם גור-צ'רנומירדין' שנחתם ב- 1995 בין ארה"ב לרוסיה ועיקרו הגבלת מכירת נשק קונבנציונלי מרוסיה לאיראן. עם חילופי הממשל בארה"ב וברוסיה בנובמבר 2000, הודיעה מוסקבה כי היא רואה עצמה משוחררת מהסכם זה. אי.פי, 6.12.00; גם שמח'אני אמר כי עסקאות הנשק שנחתמו עם רוסיה נחשבות "ביטול ההסכם הכפוי גור-צ'רנומירדין" והן פותחות "פרק חדש בשת"פ קבוע וארוך טווח בין שתי המדינות." אירנא, 6.10.01.
[8] ראה דיווחים על ביקורי משלחות צבאיות רמות דרג בתחום הימי והאווירי, אירנא, 4.10.01; שמח'אני הודיע כי איראן מייצרת משחתות וספינות טורפדו בנוסף לפיתוח תעשיית הטילים הימית, אירנא, 13.2.02; רסאלת, 14.1.02; טהראן טיימס, 17.2.2002; זאב וולפסון, "הגורם הרוסי באיזון הצבאי במזה"ת," מרכז אריאל למחקרי מדיניות, מס' 133, עמ' 20-21.
[9] נשיא איראן לשעבר, האשמי רפסנג'אני השמיע בעניין זה הצהרות סותרות: בטהראן טיימס אמר כי "איראן היא כיום אחת ממעצמות תעשיית הנשק המובילות בעולם," 8.1.02, ובאירנא הכחיש כי איראן מתכוונת לייצא נשק, 6.1.02.
[10] הכור הוזמן בתחילת 94' לאחר שחברת "סימנס" הגרמנית נסוגה בשל לחץ אמריקאי. טהראן טיימס, 18.11.01.
[11] ראה פרטים נוספים אצל Brenda Shaffer, Partners in Need: The Strategic Relationship of Russia and Iran, The Washington Institute for Near East Policy, no. 57, p. 73.
[12] איראן דיילי, 17.2.02
[13] אירנא, 4.3.2002.
[15] ג'יינס דיפנס וויקלי, 28.11.01, נורוז, 20.2.02 ו- 28.2.02; אנתח'אב, 5.3.02, אירנא, 8.3.2002.
[16] טהראן טיימס, 18.11.01. שגריר איראן ברוסיה, ע'ולאם-רזא שאפעי, הודיע כי יחול עיכוב בהפעלת הכור לשלהי 2003 וכי איראן אינה מרוצה מכך. נורוז, 28.2.02.
[17] RFE/RL, 14.2.02. סגן השר הרוסי לאנרגיה אטומית, יבגני רשטניקוב, הודיע כי רוסיה עומדת בלוח הזמנים להשלמת הכור, אירנא, 4.3.2002.
[18] אירנא, 19.2.02. יצוין כי מספר ימים לאחר שהודיעה מוסקבה, במפתיע, ערב יציאתו של שר החוץ האיראני ח'ראזי למוסקבה על דחיית הביקור המתוכנן ב-19 בפברואר 02', פרסם העיתון הפרסי בניאן, כי בעקבות הצהרתו של השר הרוסי לאנרגיה על שינוי במדיניות שיתוף הפעולה בין טהראן למוסקבה "מומחים רוסים עוזבים את הכור בבושהר וחוזרים לארצם". בניאן, כפי שצוטט באירנא, 25.2.02. איראן מיהרה להכחיש כל שינוי במדיניות רוסיה כלפיה וטענה כי 180 רוסים שעזבו את בושהר עשו זאת כתחלופה עתית ועל-פי בקשת טהראן. אירנא, 26.2.02, נורוז, 28.2.02, אירנא, 4.3.02. גם רוסיה הכחישה את הידיעה בדבר עזיבת מומחיה את הכור בבושהר, אירנא, 4.3.02. מנהל המכון הרוסי ליצוא ציוד גרעיני, ויקטור קוזלוב, הודיע כי רוסיה לא תפסיק את השת"פ הגרעיני עם איראן, אירנא, 8.3.02.
[19] נושא ההתחמשות האיראנית, בעיקר גרעין, עלה לכותרות במיוחד לאחר הצהרתו של רפסנג'אני בדבר 'חיסול בעיית ישראל באמצעות פצצת אטום אחת עליה': "אם יום אחד, עולם האסלאם יהיה מצויד בנשק שישראל מחזיקה כרגע - אותו יום," אמר, "תגיע דרך היהירות העולמית למבוי סתום. מפני שהשימוש בפצצת אטום אחת על ישראל לא יותיר דבר על האדמה, אולם לעולם האסלאם היא תגרום רק לנזק." כיהאן (פרסית) אל-ופאק (ערבית); איראן ניוז (אנגלית), 15.12.2001.
[20] טהראן טיימס, 17.1.02.
[21] העיתונות הפרסית עסקה בהרחבה בנושא זה במיוחד לאחר הצהרתו של רפסנג'אני ב- 14.12.01. ראה למשל: טהראן טיימס, ביטאון משרד החוץ, 11.12.01 , 8.1.2002, 17.1.02
[22] עמדה זו מאפשרת לאיראן לתקוף בכל הזדמנות את ארה"ב על שהיא עצמה לא אשררה את הCTBT ( Comprehensive Test Ban Treaty האוסרת באופן מוחלט ביצוע ניסויים גרעיניים) ועל שארה"ב נוקטת 'סטנדרט כפול' בכך שלישראל היא מאפשרת להתחמש בנשק השמדה המונית ולהתחמק מהצטרפות לאמנות השונות, למשל, טהראן טיימס, 8.1.02; 6.2.02. בהקשר זה ראוי לציין כי שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב רמז לכך שאיראן עלולה לפרוש מאמנת ה- NPT חד צדדית, ועלולה לקדם עצמאית את הפרוייקטים בתחום הגרעין והטילים, אינטרפקס, 18.12.01; Nezavisimaya Gazeta (Russian), 19.12.01.
[23] וושינגטון פוסט, 13.1.02. דגמי ה'שהאב' מיוצרים על-פי טילי ה'נו-דונג' של צפון קוריאה המבוססים על טכנולוגית טילי סקאד רוסיים.
[24] אל-שרק אל-אוסט, 5.2.2002.
[26] אי. פי. 15.2.02.
[27] אירנא, 20.2.02 מצטטת את APF מה-19.2.02. דוברת משרד החוץ הגרמני הכחישה מאוחר יותר ידיעה זו, אירנא, 20.2.02.
[28] איראן אינה חתומה על אמנת ה- CCW (Certain Conventional Weapons) הכוללת סוגים מסוימים של כלי נשק שפגיעתם גורמת לסבל מיותר, ועל אמנת אוטווה בנושא מוקשים.
[29] אירנא, 16.1.02.
[30] קיימים שני שלבים באימוץ אמנה: השלב הראשון והבסיסי – חתימה על האמנה המהווה הצהרה פוליטית, והשלב השני – אשרור, דהיינו הצטרפות והתאמת החקיקה הפנימית של המדינה לאמנה הבינ"ל. ראוי לציין עוד כי אם מדינה נחושה לפתח ולהשיג נשק השמדה המונית גם הצטרפות לאמנות בינ"ל לא תמנע זאת ממנה. עיראק, למשל, היתה חברה באמנת ה- NPT, פרוטוקול ז'נבה והאמנה הביולוגית, אולם עצם חברותה בהן לא מנע ממנה מלייצר נשק השמדה לא קונבנציונלי.
[31] United Nations Disarmament Year Book, Vol. 25, 2000, pp. 51-54.
[32] טהראן טיימס, 10.7.01.
[33] נוסח הצעת ההחלטה שמקדמת איראן באו"ם:A/RES/56/24, 68th plenary meeting, November 29, .2001
[34] דגמי 'שהאב 4' ו'שהאב 5' (טווח