המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ליברל תוניסאי וקורא סעודי דנים ביחסי מוסלמים ולא-מוסלמים
21/2/2002

על ג'יהאד, אג'תהאד[1], ותוכניות הלימוד הדתיות: ליברל תוניסאי וקורא סעודי מתנצחים בנושא יחסים בין מוסלמים ללא-מוסלמים

 

במאמר שכותרתו "מבית הספר לג'יהאד לבית ספר לאג'תהאד", כתב בעל הטור התוניסאי הליברלי, אל-עפיף אל-אח'דר:

 

"...מודרניזציה של החינוך הדתי מחייבת התמקדות בשלושה רעיונות עיקריים:

 

1) בנושאים הנוגעים לכל מדינה [בנפרד], במטרה להתגבר על המשמעות העתיקה [והרחבה יותר] של מושג האומה ... אין ספק, שום מדינה אינה יכולה להתקדם בימינו, אלא אם היא משתלבת בתוכנית כוללת יותר... אך השתלבות זו צריכה להתבסס על אינטרסים משותפים וקירבה גיאוגרפית.

 

2) יש להפסיק לחלק את העולם ל'דאר אל-אסלאם' ו'דאר אל-חרב'[2] – חלוקה המבטאת סלידה מן האחר. הפרדוקס הוא שחלוקה זו כמעט ולא הייתה קיימת עוד מראשית האסלאם. עמרו בן אל-עאץ [מוסלמי בן הדור הראשון, כובשה של מצרים] התפעל מן הביזנטים אשר מרדו בשלטון עושק. [הגיאגורף והנוסע המוסלמי] אבן ג'ביר הבחין במהלך מסעותיו בממלכות הצלבנים בכך שהמוסלמים מצטערים על העושק ממנו סבלו מוסלמים בממלכות האסלאמיות בהשוואה ליחס ההוגן ממנו נהנו הם עצמם [בממלכות הצלבנים]. [ההיסטוריון המצרי מתקופת נפוליון] אל-ג'ברתי שיבח את משפט הצדק שערכו הצרפתים [שכבשו את מצרים] לסלימאן אל-חלבי 'למרות שהם אינם פוסקים על פי האמונה אלא על פי השכל'. [איש הדת המצרי מתקופת מחמד עלי] אל-טהטאוי התגבר על החלוקה הזו [הסולדת מן הלא-מוסלמים] כאשר הציג חלוקה אנתרופולוגית חדשה של העולם ל'ברברים', בדואים, ו'אורבאנים' וכלל את האירופאים – יחד עם המצרים ואנשי אל-שאם – בקטגוריה האחרונה.

 

3) יש לבטל כל [סעיף] בחינוך המציג את האחר כבן שטן... ומייצר פעם אחר פעם נרקיסיזם דתי קולקטיבי של ניפוח עצמי וגימוד האחר. הצלתו של החינוך מן ההקצנה הדתית מחייבת את הצלתו של החינוך הדתי מן השיגעון של המרכזיות הדתית המעמיקה את הפנטזיות של התלמיד לגבי עצמו ולגבי האחר אותו הוא מכנה, מתוך בוז, 'כופר', במקום לכנותו בשם הנייטראלי, 'לא-מוסלמי'... כאשר האחר מתואר ככופר, משמעות הדבר שהוא נותר כפי שהיה בחצי האי ערב [בימי הנביא מחמד]; לאמור: 'מחארב' [כלומר, אדם שיש להילחם בו] שאינו נאמן ואין להיכנס עמו בבריתות, או ביחסים דיפלומטיים או מסחריים. אם אותו 'כופר' הוא אזרח, אזי אסור ללחוץ את ידו, לברכו לשלום, או להתיר לבתיו ולבתי הפולחן שלו להיות גבוהים מאלו שלנו.

 

האם ניתן לכונן אזרחות המבוססת על ערכים וחיים משותפים [כל עוד קיימת] הגזענות הגלויה הזו? האם מוכנים [המוסלמים] לפעול כדי להגיע להבנה הדדית רבה יותר עם האחר, ולידע ושיתוף פעולה משופרים עם עמי העולם? איפה המכנה המשותף בין החינוך [הדתי בארצות האסלאם] לבין הערכים האוניברסליים של זכויות האדם שמטרתם למוטט את המחסומים האתניים והדתיים בין בני האדם לקראת כינונה של האזרחות האוניברסלית עליה חלמו הפילוסופים? [ואם לא אזרחות אוניברסלית] אז לפחות סולידאריות עולמית שאין בילתה אם רוצים להתמודד עם האתגרים העולמיים האקולוגיים, הדמוגראפיים, הטרוריסטים, האתגרים בתחום המגיפות ואתגרים נוספים, ששום מדינה או אפילו קבוצת מדינות לא תוכל לתת להם תשובה ללא סולידאריות אוניברסאלית.

 

בספרו האחרון..., כתב [סגנו של בן לאדן,] אימן אל-ט'ואהירי, כי '...אחד העקרונות עליהם מתבססת התנועה [האסלאמית], הוא הקונצנזוס של חכמי הדת על כך שהשליטים [הנוכחיים בארצות האסלאם] הם כופרים המשנים את ההלכות המוסלמיות ועל כך שיש לצאת נגדם ולסלקם'. ה'קונצנזוס' הזה הוא יותר פרי-דמיון מאשר מציאות היסטורית. עמר אבן אל-ח'טאב לא מצא פסול בציטוט כמה מן החוקים האזרחיים הביזנטים. עת'מאן בן עפאן [הח'ליפה השלישי] ביקש לחקות את מלכי פרס בכך שהטיל את מס ה'ניירוז' [ראש השנה הפרסי]... יתרה מכך, חכמי הדת המאליכים במגרב ראו בחוק הביזנטי... מקור לתחיקה של הדור הראשון של הרפורמיסטים שהיו שבעי רצון מן החוק הצרפתי החילוני. אל-סנוסי אמר: 'בחנתי את החוקים [הצרפתיים] והשוויתי חלק ניכר מהם לכללים של השריעה שלנו בספרים המאליכים והחנפים ואני יכול לומר שאנו יכולים לחוקק חוקים כלליים שהאומות [הלא-מוסלמיות] לא תחלוקנה עליהם...'

 

בתחילת המאה ה-19, חוקקה החליפות העות'מאנית חוק מסחרי הלקוח מתוך החוק המסחרי הצרפתי. בשנת 1806 עשה הח'דיו [שליטה של מצרים מטעם העות'מאנים] אסמאעיל את אותו הדבר ובשנת 1920 הודה [חכם הדת הרפורמיסט] רשיד רצ'א, כי 'האנשים הבינו שבתי המשפט המחילים את החוק הצרפתי מבטיחים להם זכויות וצדק רבים יותר'. כלומר, השקפתם של חכמי הדת המוסלמים הגדולים לא התבססה על הבחנה בין כפירה לאמונה [באסלאם], אלא על הבחנה בין צדק לעושק.

 

כאשר [המלומד המוסלמי בן ימי הביניים] פח'ר אל-דין אל-ראזי פירש את פסוק 117 בסורת הוד – 'אלוהיך לא ישמיד קהילות באופן בלתי צודק כאשר הם אנשים ישרי דרך' – הוא קבע: 'אללה אינו מענה ישוב בשל היותו ישוב של כופרים אלא בשל היותו עושק. אללה גומל טוב לישוב כופר אך הוגן, ומענה ישוב מוסלמי עושק'. מה הקשר בין פרשנות יצירתית זו שמטרתה להתאים את הטקסט לכל זמן ומקום לבין תיאור הכופר כבן שטן ושינון טקסטים כמו תוכי?

 

חכמי הדת של הטרור לא המציאו את ה"חאכמיה, אל-ולאא ואל-בראא" [שלטון האל, נאמנות למוסלמים בלבד והתבדלות ממי שאינם מוסלמים – מסיסמאות התנועה האסלאמית הפונדמנטליסטית]; הם למדו אותן מן האסכולה המסורתית הדבקה בקריאת מילולית של הטקסטים תוך ניתוקם מן ההקשרים ההיסטוריים. קריאה זו הופכת דברים שהם ספציפיים לתקופה היסטורית מסוימת לחוצי-זמנים. היא משתלטת על תודעתו של התלמיד ומדכאת את מחשבתו הביקורתית... בית הספר אמור להיות כור היתוך שבו מתמזגים הערכים המשותפים לכל האזרחים והתלמיד לומד בו כיצד עליו להמשיך וללמוד לכל אורך חייו, כיצד לחשוב בעצמו, וכיצד לפרש [בעצמו] את הטקסט לאור המדע והערכים של דורו; [ללא כל אלה] הופך בית הספר לחולייה המטיפה לאלימות ולמלחמה קרה וחמה נגד המערב!...

 

חכמי הדת של הטרור סותרים את עצמם: פשעם של המנהיגים המוסלמים הוא שהם התנערו מן השלטון האלוהי ותמכו בכופרים. ואולם, קשה ביותר לשכנע את 'האומה' כי צריך לבצע הפיכה נגדם בשל כך. מה נותר לעשות? 'אסור לתנועת הג'יהאד', כתב [סגנו של בן לאדן ומנהיג תנועת ה'ג'יהאד' המצרית, אימן] אל-ט'ואהירי, 'לצמצם את המערכה לסיסמאות של ה"חאכמיה, אל-ולאא ואל-בראא", משום שסיסמאות אלה, למרבה הצער, אינן מובנות להמוני האומה שאינם מוכנים להקריב את עצמם למען סיסמאות שאינן מובנות להם, גם אם הן נכונות במאה אחוזים... משום כך, עלינו להוסיף סיסמאות אחרות שתהינה אמת טהורה ובה בשעה תהינה מובנות להמוני האומה האסלאמית. במלים אחרות, עלינו לקדם סיסמאות אלה לחזית ולהעמידן בראש ה'דעוה' שלנו (...) הסיסמה אותה מבינה האומה היטב ולה היא נענית היא הקריאה לג'יהאד נגד ישראל'. בן לאדן הוסיף לכך את 'שחרור' חצי האי ערב מטומאת הכופרים.

 

הפיכת בית הספר המסורתי מבית ספר לג'יהאד לבית ספר ל'אג'תהאד' על ידי בנייה מחודשת של תוכניות הלימוד המייצרות אלימות היא הדרך הקצרה ביותר לייבוש מעיינות ההקצנה הדתית מבלי לשפוך טיפת דם אחת".[3]

 

פרג'אללה אחמד יוסף, מריאץ', סעודיה, הגיב על מאמרו של אל-אח'דר במאמר למערכת 'אל-חיאת': "עפיף אל-אח'דר הציג רעיונות יסוד למודרניזציה של החינוך הדתי והתחיל בביטול מושג ה'אומה' [האסלאמית] והסתמכות כל מדינה אסלאמית או ערבית על עצמה... קריאה זו באה חודש בלבד לאחר שאירופה [צעדה בכיוון ההפוך] והנפיקה את המטבע המאוחד שלה!...

 

אל-אח'דר לא תיאר בפנינו את נהרות הדם אותם שפכו צבאות הצלבנים, לאחר כיבוש ירושלים ביולי 1099... הוא לא הזכיר כמה [מועטות] היו התפילות במסגד אל-אקצא בימי הממלכה הצלבנית, בשעה שהתפילה מעולם לא הופסקה בכנסיות הקבר, המולד, והבשורה  ואף בכל הכנסיות בארצות שכבשו המוסלמים במזרח ובמערב...

 

אל-אח'דר לא הסתפק בכך והוא תאר את משפטו של סלימאן אל-חלבי בידי הצרפתים כמשפט הוגן, למרות שהם שרפו את ידו בעודו בחיים ואחר כך הוציאוהו להורג בכך שהושיבו אותו על ח'אזוק. הוא מתאר זאת כאחד מחסדי המערב.

 

לטענת אל-אח'דר, המוסלמים בזים ל'אחר' בכך שהם מכנים אותו כופר. אני מייעץ לו לחזור ולקרוא את הפרשנות לקוראן ואת המילונים של השפה הערבית כדי להבין את משמעותה של מילה זו שאין בה ולו שמץ של בוז. חוץ מזה, ראו מי מדבר על בוז ל'אחר'. אל-עפיף אל-אח'דר שאני עצמי שמעתי אותו – ואללה הוא עדי – מעל מסך אחד מערוצי הלווין מתאר את האינטלקטואלים הצרפתיים האנטי-ציוניים כ'זבלים'. הוא חזר על מילה זו כמה פעמים.[4] אני מתנצל על כך שאני נאלץ להזכיר דבר תועבה זה.

 

שקריו של אל-אח'דר מגיעים לשיאם כאשר הוא טוען כי הקשר בין המוסלמים ללא מוסלמים בחברות האסלאמיות מבוסס על גזענות גלויה מצדם של המוסלמים. אני לא חושב שאני נדרש להפריך את הטעות המטופשת הזו מצדו של אדם שליבו מלא משטמה. האם לדעתו של אל-אח'דר גזענותו של ז'אן מארי לה-פן היא נסתרת או מבוישת? כיצד היה חש לה-פן אם הוא היה נתקל יום אחד באל-עפיף אל-אח'דר? האם הוא היה מקדם אותו בברכה על אדמת צרפת? האם מה שעושים לשבויים המוסלמים בגונטאנאמו מעיד על סובלנותו של המערב ועל כך שהוא אינו בז ל'אחר'?...

 

החוק הצרפתי הכיר בזכותם של העמים לקחת חלק בשלטון לאחר המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18. לעומת זאת, הממלכות הערביות שקמו מאות שנים לפני לידת ישו הכירו כבר אז בזכותם של העמים להשתתף בשלטון. בקוראן נכתב כי מלכת שבא זימנה את המועצה המייעצת שלה לאחר שהגיע אליה מכתבו של הנביא סולימאן... המערב שאל-עפיף אל-אח'דר עושה לו תעמולה, מצא את דרכו אל זכויות האדם באמצע המאה העשרים, בעוד שאנו יכולים להזכיר את ברית 'אל-פצ'ול' משלהי המאה השישית שבה נכח הנביא... ושהיוותה את תחילת החקיקה הערבית של זכויות האדם.

 

לאחר מכן, הגיע האסלאם וקבע בשריעה את הזכויות האלה שלא הצטמצמו למוסלמים, אלא כללו את המוסלמי, את היהודי, את הנוצרי, ואת הפגאני, שהיו נתיני המדינה האסלאמית. הלוואי ואלעפיף אל-אח'דר היה בוחן את דבריו של אמיר המאמינים, עמר בן אל-ח'טאב [הח'ליפה השני] לעמרו בן אל-עאץ – 'בשעה שאנשים משעבדים אותם הם נולדו לאמהות חופשיות' – כדי לדעת מי בז ל'אחר' ומי מגן על זכויותיו.

 

על אל-עפיף אל-אח'דר לדעת כי דגל הג'יהאד ימשיך להתנוסס עד שתשוחררנה אדמות המוסלמים מן הקולוניאליזם, בין אם מדובר בקולוניאליזם ציוני ובין אם צלבני..."[5]

 



[1] פרשנות עצמאית בסוגיות הלכתיות תוך התבססות על שיקול דעת והסתמכות על ארבעת יסודות השפיטה האסלאמית: הקוראן, הסונה, אנאלוגיה ['קיאס'] וקונצנזוס ['אג'מאע'].

[2] בהתאמה: אזורים הנתונים לשליטת האסלאם לעומת אזורי ה'מלחמה' שעדיין אינם נתונים לשליטת האסאלם.

[3] אל-חיאת (לונדון), 3.2.2002.

[4] את התואר "זבלים", העניק אל-עפיף אל-אח'דר למכחישי השואה הצרפתיים בדיון בערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה (קטר), 15.5.2001. ראה דו"ח MEMRI על תוכנית זו.

[5] אל-חיאת (לונדון), 15.2.2002.