אינטלקטואל סעודי: החברה הערבית נעדרת סובלנות
תחת הכותרת "החיפוש אחר הסובלנות האבודה" מתאר האינטלקטואל הסעודי משארי אל-ד'אידי, בעל טור ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט", את חוסר הסובלנות בחברה הערבית. לדעתו רפורמה בחינוך היא הדרך לתקן מצב זה.[1] להלן חלקים מן המאמר:
"הבעיה של הדברים התמימים והיפים שהם מתקלקלים ומתנפצים במהירות. מי חולק על טוהר המילים סובלנות, עצמאות, כבוד, חסד ושלום? אולם כאשר מתערבבים בכך רעל הפוליטיקה ועכירות האינטרסים, העניינים מהר מאוד מקבלים צורה שונה. למשל, איש אינו מעיד על עצמו שהוא נגד סובלנות, אך הבעיה ניכרת כאשר מפרשים ומגדירים את הסובלנות... אינני חושב שאנשים כמו אלה שתקפו את חנות הספרים 'אל-תראת'יה' בריאץ' בטענה שהיא מוכרת ספרים 'המסיטים מדרך הישר' מאת אינטלקטואלים והוגי דעות או מטעם זרמים ואסכלות דתיות אחרות [שאינן והאביות]... סבורים שהם קנאים הלוחמים בסובלנות. הם בודאי שמחים במעשה שלהם וחושבים שהוא ראוי להערצה ולתמיכה. אלו שרדפו ועדיין רודפים במצרים את ספרי טה חוסין, מחמד אחמד ח'לף אללה, עלאא' חאמד, נצר אבו זיד ואת הדיואן של אבו נואס, או אלו שרדפו את הרומן של וג'די אל-אהדל בתימן ואת חיבורי נג'מה אדריס בכווית ומוסא חואמדה בירדן וכדומה, סברו שהם לפידים המאירים [את הדרך] לטובת האחרים ולא [ראו עצמם] מתנגשים עם מהות החירות האנושית...
הדבר המוזר הוא שאנו מן העמים התורמים הכי מעט ליצירה הספרותית והעיונית בכל צורה שהיא... אך אנו מן העמים עם ההגבלות והדקדקנות הרבים ביותר ביחס ליצירה זו. כלומר אנו חונקים את עצמנו ומונעים ברוב שמחה ונחת מן האוויר מלהגיע לחזנו.
למרות שרבים מן האינטלקטואלים והדרשנים שלנו אינם עייפים ויגעים מלהטיף לסובלנות ולגישה תרבותית ולמרות שרוב התקשורת הערבית הרשמית מבשרת לנו... על גן העדן של הדמוקרטיה, כל שנה ואפילו כמעט כל חודש יש ידיעה על תביעת דין וחשבון מיוצר [כלשהו], על רדיפת רומן או על כך שמקללים סרט או שיר [כלשהו]... זוהי צנזורה קיבוצית שמתמזג בה [הפן] החברתי ב[פן] הדתי והפוליטי ומעורבים בה חששות שונים ממקורות שונים...
מי שרדף את [האינטלקטואל החילוני] ד"ר אבו זיד במצרים לא היתה המדינה אלא 'הצנזור האזרחי' או ליתר דיוק: מי שלקח מונופול על תפקיד הצנזור האזרחי. צחוק הגורל הוא שמי שהוביל את המתקפה נגד ד"ר אבו זיד, הד"ר עבד אל-צבור שאהין אשר בנה עם אחרים תל של שנאה ומצור על אבו זיד, הפך גם הוא לנרדף לאחר תקופה קצרה על ידי חברו השיח' יוסף אל-בדרי... שדרש למנוע את הפצת ספרו [של שאהין]... ולדרוש ממנו דין וחשבון על כתיבת דברים המסיטים מדרך הישר ומוליכים שולל.
האם אנו סובלים ממשבר בעל שורשים עמוקים המונע את זרימת הסובלנות בעורקינו? מדוע זכתה ההיסטוריה שלנו בשוליים רחבים יותר של סובלנות ובלב רחב יותר לקבל דעות אחרות? יתר על כן, [בעבר] ניתן היה לצחוק על דברים שכיום העוסקים במניעה ובאיסור [קרי הצנזורים] לא מסכימים לקבל רבע או חמישית מהם... יש לנו משבר אמיתי בסובלנות ואיננו יודעים האם הפיוס בין עדותינו ובין הקבוצות הדתיות והחברתיות הרבות שלנו הוא פיוס איתן שניתן לבטוח בו, או שהוא שברירי וכל משב רוח קל ביותר יזעזע אותו...
לפני מספר ימים הייתי בישיבה עם פוליטיקאי ערבי ותיק שקיבל לידו משימות פוליטיות מסובכות והוא מטפל בסוגיות ש[הפן] הדתי מתערב בהן [בפן] הפוליטי. שאלתי [לגבי שבריריות הסובלנות הערבית] והוא ענה: 'אני סבור שהבעיה האמיתית של הערבים טמונה [בצורך] ברפורמה חינוכית. כל עוד לא יתוקן פגם זה יימשך משבר הקנאות'... לדעתי הוא צדק..."