בעלי טורים מצרים: איננו מצטערים על מותו של ערפאת שהביע שמחה

על ההתנקשות בחייו של סאדאת

בתקופת גסיסתו של יו"ר הרש"פ יאסר ערפאת, נמנעו כמה בעלי טורים בעיתונות המצרית הממסדית מלהביע סולידאריות עם מצבו של ערפאת.  הם הסבירו כי עמדתם נובעת מכך שערפאת הביע בעבר שמחה על ההתנקשות בחייו של נשיא מצרים אנור אל-סאדאת. להלן קטעים משני מאמרים בנושא: 

בעל הטור אנור וגדי כתב בשבועון המצרי הממסדי "אח'באר אל-יום" ב-6 בנובמבר 2004: "אינני יודע מה יעלה בגורלו של הנשיא הפלסטיני, יאסר ערפאת, וכלל לא מעניין אותי אם הוא יישאר מחוסר הכרה בתוך חדר ההתאוששות באחד מבתי החולים בפריס או שפתאום יתעורר וילבש את מדיו הצבאיים ויעלה על המטוס כדי לשוב לרמאללה כשחיוך רחב על פניו ושתי אצבעותיו המפורסמות מגיעות עד השמים בסימן הניצחון המסורתי [שלו], הנצחון אשר לא התגשם לאורך עשרות השנים שחלפו...

חוסר התעניינותי בגורלו של ערפאת אינו נובע מחוסר הומאניות כלפי אדם מסכן, חולה וגוסס המתנסה בייסורים קשים, אלא [הדבר נובע מכך] שלא שכחתי ולא אשכח כל חיי כיצד קפץ ערפאת באושר בריקוד, צחוק ודברי שבח [לרוצחים] מיד כאשר נודע לו על מותו של הנשיא המצרי המנוח אנור אל-סאדאת ב-6 באוקטובר בשנת 1981.

תמונתו של יאסר ערפאת המחליף ברכות עם הסובבים אותו לרגל מותו של הבוגד והסוכן - כפי שהם תיארו ברוב חוצפתם את נשיא מצרים... מונעת ממני להביע סולידאריות עם אבו עמאר, יהא אשר יהא גורלו."[1]         

בעל הטור אניס מנצור כתב דברים ברוח דומה ב- 10 בנובמבר 2004 ביומון הממסדי המצרי "אל-אהראם": "החיים הם בידי אללה, הו אבו עמאר. ואין לשמוח לאיד על מותו [של אדם]. [אולם] אנחנו במצרים לעולם לא נשכח ליאסר ערפאת שהוא שידר בגדה וברצועה את השיר 'שמח ליבי!' כאשר התנקשו בחיי הנשיא אל-סאדאת, [ולא נשכח את] הקריאות על 'נפילתו של הבוגד, הסוכן והפושע הציוני אנור אל-סאדאת!'

מה שעבר מת. והמת כבר פרע את חובו ואסור להכות את המת. יאסר ערפאת הותיר את העם הפלסטיני בפני בחירה קשה ובפני מבחן. אסור להחמיץ הזדמנות זו. על העם הפלסטיני להוכיח לעולם שהוא יכול להיות בעל דעה אחת והנהגה אחת על מנת לחדש את המאבק בצורה אחרת...

במידה והפלסטינים יהיו חלוקים בדעותיהם בנוגע למי שיהיה מנהיגם ובמידה והם יכוונו את רוביהם כלפי עצמם ותהיה מלחמת אזרחים - הם ייתנו לישראל, לאמריקה ולעולם סיבה מוצדקת להפסיק את כל המשא ומתן [עמם], בטענה שאין אדם אחד [במחנה הפלסטיני] שעמו ניתן להגיע להבנה, אלא [למעשה] ישנם אנשים רבים.

אם העדרו של אדם זה יימשך לאורך זמן רב, תגנוז ישראל את תוכנית מפת הדרכים ולא תהיה מפה ולא תהיה דרך, אלא תהיה אנרכיה בפלסטין והדבר יהווה סכנה לבטחון ישראל. [במקרה כזה]   לא יהיה מנוס והאו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופאי והליגה הערבית יפרסמו החלטה בנוגע לפלסטין, ובעתיד יהיה מי ש[ידבר] על ההכרח לכבוש את פלסטין או להטיל עליה משטר חסות.

כדי שדבר כזה לא יקרה, על העם הפלסטיני לבחור במהירות הנהגה חכמה - ואם לא, יהיו אלפי תסריטים גרועים שיחזירו אותנו לאחור למאה שנים נוספות."[2]