אישים פלסטיניים: גם לצד הפלסטיני יש חלק באחריות לכישלון הסכם אוסלו
יום השנה ה-11 להסכם אוסלו הוצנע מאד ולא זכה לסיקור רחב בתקשורת הפלסטינית. גם אישים פלסטינים כמעט ולא נדרשו לו. המאמרים המעטים שעסקו בהסכם אוסלו מתארים אותו כהסכם שכבר איננו קיים. לצד הטלת האחריות למצב הנוכחי על ישראל גם נמתחת בתקשורת הפלסטינית ביקורת על הרש"פ שלא השכילה לבצע את כל התחייבויותיה בהסכם, אפשרה למתנגדי ההסכם לפעול כטוב בעיניהם ולא נקטה צעדים ממשיים לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001. להלן תרגום קטעים מהמאמרים:
לא ניתן לקיים רק חלק מההתחייבויות
חסן עצפור, חבר המועצה המחוקקת, מתח בקורת על הצד הפלסטיני: "ישראל היא הצד העיקרי הנושא באחריות ישירה למצב שאליו הגענו... אך אין בכך לפטור מאחריות את הצד הפלסטיני... הרש"פ לא הבינה שההתחייבויות הן מקשה אחת ואי אפשר לנהוג בהן בסלקטיביות ושבניית שלטון אמיתי מחייבת עקרונות שיבטיחו את קיומו ואת התפתחותו... ההיגיון ששרר לפני [הסכם] אוסלו המשיך גם אחריו כאילו דבר לא ארע... חוסר הבנת ערכו של המפנה האסטרטגי בחיי העם הפלסטיני הוא שהוביל אותנו למצב הנוכחי...
יתכן שאת השגיאות הרבות שנעשו – שאולי [אפשר לראות בהן] עבירות - אי אפשר לתקן [עוד] באמצעים הקיימים... המאפיין הבולט ביותר של העמדה הפלסטינית, בפרט לאחר אירועי ה-11 בספטמבר 2001, הוא אובדן חזון מדיני ואי גיבוש ראיה חדשה על בסיס הערכה פוליטית אמיצה... בתחילה שלח היו"ר ערפאת אותות כגון: תרומת דם לנפגעי ה-11 בספטמבר, הדלקת נרות לזכרם והתמודדות נגד הפגנות התמיכה בבן לאדן בעזה, אולם הנהגת [הרש"פ] הפסיקה לשלוח את המסרים הללו מתוך מחשבה שהיא שילמה את מס השפתיים הנדרש ממנה..."[1]
הרש"פ לא התנהגה כגורם הלגיטימי, האחראי ובעל הסמכות
האני אלמצרי, פקיד בכיר במשרד ההסברה הפלסטיני, התייחס לנושא בטורו ביומון הרש"פ אל-איאם, "הסכם אוסלו הוביל למצב שהשם פלסטין חקוק על מפת האזור ושמוקד הסכסוך והתנועה הלאומית הפלסטינית עברו מהפזורה למולדת... ההסכם הוביל לשיבת 300,000 פלסטינים לאדמת פלסטין ההיסטורית – רובם [שבו] לגדה [המערבית] ולעזה – ולהקמת רשות, שלמרות כל הנאמר עליה, יכולה להיות העובר של המדינה הפלסטינית העתידית... נעשתה טעות גדולה... כאשר הרש"פ התחילה להבין שישראל אינה עומדת בהתחייבויות של הסכם אוסלו היא התעלמה מהיווצרות כמה גורמי שלטון, כמה אסטרטגיות וכמה גורמים מקבלי החלטות בשטח.
מצב זה אפשר לכל מי שרצה להתנגד [להסכמים] – אפילו בדרך של פעולות ההקרבה שבוצעו לאחר ארועי ה-11 בספטמבר 2001 – לפעול כראות עיניו. מצב זה החמיר לאחר שהאינתיפאדה פרצה – הרש"פ הפכה לכעין קבוצה אחת בלבד מתוך מספר קבוצות בשטח ולא [נחשבה עוד ל]הנהגה הלגיטימית [היחידה] האחראית ובעלת הסמכות. הסכם אוסלו מאחורינו ואין טעם להמשיך להחיות עצמות רקובות או לנסות לנבור בעבר. הדבר החשוב הוא להפיק לקחים מהסכם אוסלו."[2]
"לא הערכנו שמתנגדי אוסלו אצלנו יהרסו את ההיכל על יושביו"
תופיק אבו בכר, בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, כתב: "לא הצלחנו לעמוד בתנאי החוזה [הסכם אוסלו] בין אם בשל כוחם של מתנגדי אוסלו והשלום ובין אם בשל ההיסוס שלנו לבצע את מה שאנו מאמינים בו, בכל מחיר... אלמלא פעולות פיצוץ האוטובוסים... בראשית 1996 היה שמעון פרס מגיע לשלטון ומשלים את הנסיגה והיינו מכריזים על מדינתנו [הפלסטינית]... אנשי אוסלו לא העריכו את כוחם של המתנגדים בשני הצדדים. ציפינו שמפלגת העבודה תמשיך לשלוט עשרות שנים בעקבות הישג [כינון] שלום עם היריב הגדול ביותר – העם הפלסטיני - אולם ההיפך קרה לכוחם של מתנגדי הסכם אוסלו אצלם. במקביל, לא הערכנו שמתנגדי אוסלו אצלנו יהרסו את ההיכל על יושביו ושהם חזקים יותר מכפי שסברנו. היססנו לקבל הכרעות וזו הייתה הטעות בחישובים שלנו. שילמנו מחיר, אך עדיין לא הפקנו שום לקח וזו הטרגדיה האמיתית."[3]
"הפלסטינים נרתעו מתמיכה במלחמה העולמית בטרור"
במאמר אחר כתב תופיק אבו בכר: "אומרים שהברית בין וושינגטון לבין תל אביב וההבנה העמוקה בין שרון לבין בוש קיבלו תאוצה אסטרטגית לאחר אירועי הטרור ב-11 בספטמבר בארה"ב וזה נכון... היו"ר, אבו עמאר, הבין את חומרת האירועים, אך רק לפרק זמן מסוים. הוא הודיע כי הפלסטינים מוכנים להיות חלק מהמערכה העולמית נגד הטרור, תרם דם וביקש מתלמידי בתי הספר לפעול כמותו. למרות שהממשל האמריקאי הטיל על יאסר ערפאת את האחריות לכישלון שיחות קמפ דיוויד, שהתנהלו בארה"ב בחסות הנשיא האמריקאי לשעבר ביל קלינטון... ג'ורג' בוש שכח זאת וכעבור מספר חודשים קידם בברכה חמה ובאופן החורג מהשגרה את עמדתו החדשה של המנהיג הפלסטיני ושל ההנהגה הפלסטינית ואף ביקש מאחרים באזור לראות בעמדת ערפאת דוגמה [לחיקוי]... אולם אנו נרתענו מהצורך לתרום במלחמה העולמית נגד הטרור והיתרנו להמשיך לרצוח אזרחים ישראליים בחוצות הערים כאילו דבר לא קרה ב-11 בספטמבר. [כך] החמצנו הזדמנות פז לחולל נסיגה ודאית ביחסים בין ישראל לבין ארה"ב.
בשעתו מיהר הצד הפלסטיני להיענות בחיוב לקריאות לשלום וגרם גם לצד הישראלי להיענות בחיוב. דבר זה הניע את הבוחר בישראל להצביע בשנת 1992, לראשונה לאחר עשור וחצי של שלטון הימין, בעד מפלגת העבודה ובעד תוכנית השלום שלה בעיקר בשל התמורות החדות בזירה הבינ"ל, סוף המלחמה הקרה וסיום תפקידה המיוחד של ישראל במדיניות האמריקאית במזרח התיכון.
אולם כרגיל החמצנו הזדמנות היסטורית. לא קראנו את התמורות... וכך דחפנו את ארה"ב בעקשנות ובנחישות להעניק לישראל תפקיד במלחמה בטרור לאחר זמן ממושך שהיא נמנעה מכך... הנה רוסיה מסתייעת בישראל בשל ניסיונה בתחום המלחמה במה שהיא מכנה 'טרור אסלאמי'.
הלקח העיקרי מאירועי ה-11 בספטמבר – 'כל הרוצח אזרח אחד הוא טרוריסט'. זו המסקנה העיקרית שהעולם כולו מאמין בה. היה עלינו להפיק את הלקח - להכריז בלשון אמיצה על הפסקת הפעולות ההן ולהפוך את החמאס ואת הג'יהאד האסלאמי למפלגות פוליטיות הנאבקות בכל הדרכים הפוליטיות הלגיטימיות. הגורמים האסלאמיים הפלסטיניים היו חייבים לגנות בתוקף את פעולותיו של אוסאמה בן לאדן, שלא הזכיר את פלסטין במשך כל הג'יהאד שלו... עליהם היה להיבדל ממנו ומהדומים לו באופן ברור, כדי לייצג את האסלאם המתון שרק הוא מסוגל להילחם באסלאם הקיצוני. כולנו קיווינו לכך וזעקנו בקולי קולות לשם כך. שוחחנו עם כל הגורמים ועם כל האסכולות אולם העלינו חרס בידינו... "[4]
