המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
חשבון רווח והפסד פלסטיני במלאת 4 שנים לאינתיפאדה
16/10/2004


חשבון רווח והפסד פלסטיני במלאת ארבע שנים לאינתיפאדה

 

אישים פלסטינים ובעלי טורים בעיתונות הפלסטינית ערכו בעת האחרונה חשבון רווח והפסד לאחר ארבע שנות אינתיפאדה. הם מודים כי הנזק הכבד שנגרם לפלסטינים נבע מהבחירה בשיטת מאבק אחת – פיגועי ההתאבדות. בנוסף התערער מעמדה של הרש"פ כמנהיגה והתגברו גילויי האנרכיה בחברה הפלסטינית. חלקם מתארים מצב שבו הפלסטינים קרובים לתבוסה יותר מאשר לניצחון וקובלים על העדר הישגים מדיניים, העדר יעדים ותכנון אסטרטגי. להלן תרגום קטעים מתוך דברי האישים ומתוך מאמרי בעלי טורים:

 

היעדר תכנון אסטרטגי, יעדים והישגים מדיניים

חנא עמירה, חבר הוועד הפועל של אש"פ וחבר הלשכה המדינית של מע"פ (מפלגת העם הפלסטינית), אמר כי האינתיפאדה לא הצליחה להפוך לאינתיפאדה עממית כוללת או חוצה גבולות כפי שרצו חלק מהמנהיגים [הפלסטינים]. היא לא הצליחה לעורר הזדהות ערבית ובינ"ל בהתאם לרמת הציפיות הפלסטיניות או להניע מהלך מדיני שישים קץ לכיבוש...האינתיפאדה לא הצליחה להגשים את הסיסמאות לספק הגנה בינ"ל או [להביא ל]הצבת משקיפים בינ"ל וגם לא לשבור את המונופול של ארה"ב על ההסדר [המדיני]. לא עלה בידה להביא להסרת המצור מעל העם הפלסטיני ונשיאו הנבחר, גם לא לעצור את בניית גדר ההפרדה..."[1]  

 

בטורו ביומון הרש"פ אל-איאם כתב האני אלמצרי, בכיר במשרד ההסברה הפלסטיני,  "האינתיפאדה קרובה כעת לתבוסה יותר מאשר לניצחון... אין ספק שאנו רחוקים ביותר מהקמת מדינה חופשית ועצמאית ומהגשמת זכות השיבה..."[2]

 

חאפט' אלברע'ות'י, עורך יומון הרש"פ אל-חיאת אל-ג'דידה, כתב "אנו מברכים את עמנו הלוחם שגילה גבורה, אומץ לב והקרבה בשיעור של אלפי אחוזים, אך הצליח לקצור רק  30% מהרווחים. הסיבה לכך נעוצה בחוסר תכנון אסטרטגי, אי קיום אחדות לאומית והיעדר שלטון. האומץ לבדו אינו מספיק והגבורה לבדה אינה משיגה ניצחונות. עלינו להביט סביבנו כדי לדעת את גודל התבוסה שפגעה בנו. איננו מבחינים בקיומם של שלטון חזק, פלגים ממושמעים או מינהל דמוקרטי..."[3]

 

ברוח דומה התבטאה ד"ר פיחאא עבד אלהאדי, חברת הנהלת התאחדות הסופרים הפלסטיניים,  "העמדה הפלסטינית לא הגדירה יעד מרכזי, תכנון וארגון. לא הצליחה לאחד  את השורות סביב הסכם פנימי שיגדיר את שלבי המאבק או יקבע מכנה משותף שיחייב את כל הגורמים [הפלסטינים].."[4]

 

הצד הפלסטיני הצטייר כסרבן יוזמות מדיניות. מחמד יאע'י, בעל טור ביומון הרש"פ, אל-איאם ומתומכי יוזמת ג'נבה, גורס כי "[העובדה] שסירבנו לקבל הכרעה כפי שנדרש מאיתנו בדו"ח מיטשל, בתוכנית טנט ובמפת הדרכים לא שרתה את מטרותינו אלא את ישראל. הכל זוכרים שישראל בחרה מתוך תוכנית מיטשל את [החלק שעוסק ב]תקופת הרגיעה בלבד, כדי למנוע מהקהילה הבינ"ל להתערב בביצוע החלקים האחרים של הדו"ח והיא הצליחה בכך, משום שאנו סירבנו לבצע את החלק הקשור בנו... אשר למפת הדרכים...עקב סיבות שונות, וביניהן החשש לגלוש לעימות פנימי, סירבה הרש"פ ליישם את החלק הביטחוני של מפת הדרכים... דבר שסיפק לישראל עילה להציע את תוכנית ההינתקות..."[5]

 

אשרף אלעג'רמי, גם הוא בעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, סבור כי "הקיפאון המדיני נבע גם מכך שהפלסטינים לא הצליחו להביך את ישראל בהנהגת שרון ולדחוק אותה לפינה - מבחינה מדינית- באמצעות נטילת יוזמות מדיניות והצעת תוכניות שיתאימו למהלך האירועים ולהתפתחויות הבינ"ל. יתר על כן, הפלסטינים הם שנדחקו לקרן זווית וישראל בלטה כצד היוזם, אשר מטרפד תוכניות בינ"ל ומאידך מציע חלופות שנראות יותר מקובלות..."[6]

 

האינתפאדה הובילה לאנרכיה ולאיבוד שליטה

בטורו היומי כתב חאפט' אלברע'ות'י, "נכשלנו במניעת הקריסה [בזירה] הפנימית ואיבדנו שליטה במצב , כך שהכיבוש והגנרלים שלו הצליחו לגרור אותנו למלחמתם המטונפת ולהביא אותנו לרצוח אזרחים, כדי שיצדיקו את הטבח שלהם בילדינו ובנשותיו... היות שההפקרות והאנרכיה טובים בעינינו חיסלנו – בכוונה או שלא בכוונה – את סמכויות הרש"פ ואת אושיותיה ואיבדנו כוון... כאשר דרשנו לטפל בבעיה, לתמוך ברש"פ וליצור תאום בין כל הפלגים כדי שלא תשרור אנרכיה, הופתענו [נוכח] מרוץ קדחתני לעבר פילוגים ואנרכיה... זו התוצאה של חוסר האכפתיות, ההזנחה, אוזלת היד והפילוגים... עלינו להודות בכנות כי הובסנו בזירה הפנימית... איבדנו את היכולת לחשיבה אסטרטגית...[7] 

 

בראיון ליומון אל-חיאת אל-ג'דידה אמר האני חביב, פרשן פוליטי, כי "היעדר חוק וביטחון תרם להתגברות השחיתות [ולהתחזקות] המלחמה ברפורמות ובתומכיהן בטענה שבראש סדר העדיפויות עומדת ההתנגדות לכיבוש. האינתיפאדה הרחיקה את הפלסטינים מרפורמות בזירה הפנימית ולא רשמה הישגים במישור הסכסוך עם הכיבוש. הפלגים התחזקו על חשבון נסיגה בעשייה הציבורית..."[8] 

 

בעל הטור, מחמד יאע'י, כתב "אנו היום רחוקים מהיעדים שלנו יותר מאי פעם...ריבוי מוקדי הנהגה של האינתיפאדה לא נובע מתוך שיקול ביטחוני להתמודד עם רדיפת הגרעין הקשה של ההנהגה כפי שהיה באינתיפאדה הראשונה, אלא משקף אסטרטגיות שונות זו מזו ובמקרים רבים סותרות זו את זו. כך למשל, ההנהגה האסלאמית מבצעת פעולות צבאיות בתוך ישראל בשעה שהרש"פ מגנה אותן. ללא הנהגה אחת, שלטון אחד,שיטות פעולה ויעדים מוסכמים לא נשיג הצלחות. אם לאחר ארבע שנים הפלגים [הפלסטיניים] והרש"פ דנים במטרות האינתיפאדה ובאמצעים להשגתן, קיימת בעיה אמיתית שיש להודות בה ולהתמודד עימה."[9] 

 

הפיגועים יצרו זיקה בין ההתנגדות הפלסטינית לבין הטרור

ע'סאן אל-שכעה, חבר הוועד הפועל של אש"פ, אמר כי "ישראל ניצלה בתבונה את ההזדמנות [שנוצרה] ב-11 בספטמבר וגררה את דעת הקהל בעולם [לנקוט עמדה] נגד הפלסטינים ובפרט ארה"ב ובריטניה, שיצרו זיקה מוחלטת בין ההתנגדות הפלסטינית המזוינת לבין הטרור, ויתר על כן - מושג הטרור נקשר לכלל המוסלמים. ניתן היה להשיג תוצאות טובות אילו היו הפלסטינים  מאמצים  את שיטת המאבק העממי והבלתי אלים – מאבק מאורגן שניתן לכוונו ולשלוט בו... אולם כיום העולם כולו נגדנו ומפעיל לחצים אימתניים על העם הפלסטיני ועל הנהגתו. [נוצר] מצב שבו הצד הפלסטיני אינו מקובל כפרטנר[למו"מ]."[10]

 

מחמד יאע'י,  כתב "[אחד הפגמים באינתיפאדה] הוא חוסר היכולת לשרטט קו גבול בין אמצעי מאבק לגיטימיים לבין אמצעים בלתי לגיטימיים. הפעולות הצבאיות... סיפקו לממשלת ישראל אמתלה להתחמק מאחריותה כלפי העולם... וחילצו את ישראל מבדידותה. הן אפשרו את המשך הלחץ על העם הפלסטיני והנהגתו עד כדי דרישה להחליפה. הפעולות הללו גרמו להשוואה בין הכובש לבין הנכבש ברוב החלטות האו"מ בארבע השנים האחרונות. [הפעולות הצבאיות] החלישו את גורמי השלום בישראל, שאנו זקוקים להם, וחיזקו את המתנחלים ואת הימין הישראלי הקיצוני על חשבונם. הדבר החשוב ביותר הוא שהפעולות הללו פילגו את העם הפלסטיני בשל חילוקי הדעות לגביהן והרחיקו מגזרים רחבים מהשתתפות פעילה באינתיפאדה. כך הפכה האינתיפאדה להיות  אינתיפאדה של אליטות צבאיות במקום שתהיה אינתיפאדה עממית, דבר שהביא לידי פירוש מוטעה של ההתרחשויות כולל ההתבטאויות סביב הפסקת אש הדדית כאילו שיש צבא פלסטיני מול צבא ישראלי, במקום לתאר את המצב כעימות בין העם הפלסטיני לבין הצבא הישראלי."[11]

 

אשרף אלעג'רמי סבור כי "חל קיפאון בתהליך המדיני... אך הפלסטינים נושאים בחלק מהאחריות לכך, משום שתרמו ליצירת תנאים שסייעו לימין בישראל להצליח בבחירות - וזאת באמצעות הגברת הפעולות נגד אזרחים ישראליים."[12]

 

הנזק הכבד בגין השתלטות תרבות קידוש המוות

אשרף אל-עג'רמי עסק גם בהיבט החברתי-תרבותי של נזקי האינתיפאדה "הנזק הכבד ביותר [שנגרם לפלסטינים בעקבות האינתיפאדה] הוא השתלטות תרבות שלילית המקדשת את המוות ומתייחסת למציאות כאל גזרת גורל, שלא ניתן להיחלץ ממנה, [תרבות] המעדיפה חזרה לשורשים בניגוד ל[כוון] מהלך ההיסטוריה, בניסיון להתחמק מהמציאות המסובכת ולהסתתר מאחורי העבר הרחוק.

 

 בנוסף,  השתלטו מושגים של הרחקת מחלוקות [והתייחסות אליהן כאל] פשע ואיסור. בזירה הפלסטינית רווחו [גילויי] אנרכיה ונחשלות חברתית, שהחזירה את החברה לשבטיות ולהפיכת אנשים לגרורים בכוח האיום בנשק, על חשבון כל דבר תרבותי שעולה בקנה אחד עם פיתוח ובניית משטר פוליטי מודרני המסוגל להתמודד עם אתגרי המאה ה-21..."[13]

 

הצעדים שיש לנקוט לתיקון נזקי האינתיפאדה

בסאם אבו שריף, יועצו של יו"ר הרש"פ - יאסר ערפאת, הציע "להפסיק את ירי המרגמות לעבר יישובים בישראל ולצמצם את המאבק ל[פגיעה] במטרות צבאיות בכל מקום כולל מתנחלים חמושים שגם הם חיילי הכיבוש."[14]

 

אחמד מג'דלאני, יועצו של ראש הממשלה הפלסטיני  - אחמד קריע (אבו עלאא) – במעמד שר בלי תיק, כתב "יש לשמור על מאפיין עממי של האינתיפאדה, להתרחק ממילטריזציה של האינתיפאדה ולגוון את צורות המאבק וההתנגדות. יש להפסיק לאלתר את פעולות ההקרבה נגד אזרחים בתוך ישראל, להעביר מסר לחברה הישראלית שיוקיע ויפריך את השקרים והטענות של ישראל. יש להפיק לקחים מהניסיון המר של שנות האינתיפאדה, מהסבל ומהקורבנות, כדי להעמיק את הדיאלוג לכוון גיבוש תוכנית פוליטית לאינתיפאדה עם יעדים פוליטיים מוחשיים..."[15]

 

ע'סאן אל-שכעה סבור כי "היות שהאחריות מוטלת הן על הרש"פ והן על התושבים [הפלסטינים] נדרש אומץ רב לקיים 'הערכה מחדש' עצמית גלויה ולא בחדרי חדרים, כדי להשליט חוק וסדר ולקיים דיאלוג רציני שיסתמך על אינטרסים ולא על רגשות. בנוסף יש לאמץ שיטות מאבק חדשות, שיתאימו למציאות..."[16]

 

חאפט' אלברע'ות'י  כתב  "יש להתיר את הרסן ולמתוח בקורת עצמית... אסור להמשיך את האינתיפאדה רק לשם אינתיפאדה... כל מאבק ללא יעד מדיני הוא מאבק עקר... הגיעה העת שדם השהידים ידבר ויבקש לשים קץ למהתלה בזירה הפנימית הפלסטינית. הגיעה השעה שכל אנשי הרש"פ והפלגים הפלסטינים יכבדו את עמם ואת האינטרס הלאומי הפלסטיני ויתקרבו יותר לענייני הכלל..."[17]

 

מחמד יאע'י כתב "אשר לפליטים, עליהם להמתין זמן רב עד שתיפתר בעייתם. מה שמוצע לנו כעת מסתכם במשפט אחד: הפסקת האלימות המזוינת. הבעיה שלהם [של הפליטים] יכולה לחכות."[18]

 


 


[1] אל-קדס (ירושלים), 29.9.2004

[2] אל-איאם (רש"פ), 28.8.2004

[3] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.9.2004

[4] אל-איאם  (רש"פ), 10.10.2004

[5] אל-איאם (רש"פ), 30.9.2004

[6] אל-איאם (רש"פ), 1.10.2004

[7] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.9.2004

[8] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.9.2004

[9] אל-איאם (רש"פ), 30.9.2004

[10] אל-קדס (ירושלים), 27.9.2004

[11] אל-איאם (רש"פ) ,30.9.2004

[12] אל-איאם (רש"פ), 1.10.2004

[13] אל-איאם (רש"פ), 1.10.2004

[14] אל-קדס (ירושלים), 15.10.2004

[15] אל-איאם (רש"פ), 6.10.2004

[16] אל-קדס (ירושלים), 27.9.2004

[17] אל-חיאת אל-ג'דידה (רש"פ), 28.9.2004

[18] אל-איאם (רש"פ), 30.9.2004