בעל טור ליברלי בעקבות דו"ח ועדת החקירה האמריקאית לגבי ה-11 בספטמבר: "האם יש לערבים אומץ לעיין מחדש בעמדותיהם?"
עבד אל-חמיד אל-אנצארי, לשעבר דיקן הפקולטה לשריעה באוניברסיטת קטר פרסם ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-חיאת" מאמר תחת הכותרת "לאחר הופעת דו"ח ועדת ה-11 בספטמבר - האם יש לערבים אומץ לעיין מחדש בעמדותיהם?" בו קרא למנהיגים הערבים לחזור בהם מתיאוריות הקונספירציה שהפיצו ולהתנצל עליהן בעקבות העובדות שהתגלו בדו"ח ועדת המודיעין של הסנאט שהתפרסם לאחרונה. להלן תרגום המאמר:
"דו"ח הועדה הלאומית האמריקאית לחקירת התקפות ה-11 בספטמבר... שרטט תמונה מלאה ומדויקת בנוגע לשלבי התכנון של ההתקפות, אופן ביצוען, מספר המבצעים, שמותיהם ואזרחויותיהם.
הדו"ח הבהיר כי הרעיון היה של ח'אלד אל-שיח' מחמד שהודה כי דן ברעיון לתקוף את מרכז הסחר העולמי באמצעות מטוסים אזרחיים עם בן אחותו רמזי יוסף (ארכיטקט הפיגוע הראשון במרכז הסחר בשנת 1993). [הם דנו בכך] כאשר תכננו את מזימת 'בואינקה' במנילה בשנת 1995 לחטוף 10 מטוסים יחד ולפוצצם על עשרה יעדים אמריקאיים ובהם ארבעת היעדים שהותקפו [באירועי ה-11 בספטמבר] וכן מרכז המודיעין [האמריקני], המגדל הגבוה ביותר בקליפורניה וכורים גרעיניים[1]. הוא הציג [את התוכנית] בפני אוסאמה בן לאדן ובפני מנהיגי אל-קאעדה שלא התלהבו ממנה בתחילה בשל היותה מסובכת וגדולה. אבל, באפריל 1999 הזמין אותו בן לאדן לקנדהר ואמר לו כי [ארגון] אל-קאעדה תומך ברעיון שלו. בן לאדן בחר את ארבעת המתאבדים הראשונים לאחר שהתוכנית המקורית שונתה.
הדו"ח מתאר כיצד התאמנו הארבעה להטיס מטוסים אזרחיים באמריקה וכי הם הרכיבו ארבע קבוצות: הקבוצה הראשונה בהנהגת [מחמד] עטא המצרי ועמו ארבעה חוטפים; הקבוצה השניה בהנהגת מרואן אל-שיחי מהאמירויות ועמו ארבעה חוטפים; הקבוצה השלישית בהנהגת האני חנג'ור הסעודי ועמו גם ארבעה [חוטפים]; והקבוצה הרביעית בהנהגת זיאד אל-ג'ראח הלבנוני ועמו 3 [חוטפים] - כך שמספר החוטפים מגיע ל-19.
הדו"ח מותח ביקורת על ה-CIA [באומרו] כי הוחמצו עשר הזדמנויות בהן היה ניתן לעקוב אחר מבצעי ההתקפות. כמו כן, הדו"ח טען כי היה פגם בניהול, ביכולות, בחיזוי ובמדיניות ולכן נדרשים שינויים נרחבים ב-CIA. ג'ורג' בוש נענה להמלצה והחל לנקוט בצעדים הדרושים.
אין ספק שהאמריקאים יעיינו בדו"ח ויפיקו ממנו את הלקחים המעשיים שימנעו מהם [את הישנות] הכישלון. אבל מה לגבינו? מה לגבי הערבים שהם הגורם האקטיבי בקשר הזה?
לאחר [אירועי] ה-11 בספטמבר אנו האשמנו את המוסד הישראלי בתכנון הפעולות. תפיסה זו רווחה בקרב חוגים עממיים והחזיקו בה אישים בכירים דתיים, אינטלקטואלים ופוליטיים כשהם מביאים כראיה לאמיתותה את [הטענה בדבר] היעדרותם של ארבעת אלפים יהודים בבוקר אותו יום מקולל ומעצרם של היהודים שצילמו את ההרס באתר האירוע כשהם מלגלגים ושמחים לאיד.
קבוצה אחרת מביננו האשימה את הימין הקיצוני האמריקאי בתכנון ההתקפות כדי לתקוף את אפגניסטן ולפרוס את ההגמוניה האמריקאית באסיה התיכונה. אנו שמחנו מאוד על [הופעת] ספרו של הרמאי הצרפתי [תירי מיסאן], מחבר הספר 'התרמית המפחידה' שהפך למיליונר בשל טיפשותנו להפיץ את ספרו ולתרגמו.[2] קבוצה אחרת ובראשם מחמד חסנין היכל האשימה את היוגוסלבים הסרבים [בביצוע האירוע] כנקמה על כך שאמריקה תקפה אותם.
כעת נשאלת השאלה: האם אלו שהאשימו את המוסד, את הימין האמריקאי ואת הסרבים עדיין איתנים בדעתם? מה הם אומרים על הדו"ח? האם המנהיגים הדתיים שלנו ובמיוחד המנהיגים הדתיים המתונים שמופיעים פעמים רבות בערוצי הלווין ואשר יש להם תוכניות כמעט מונופוליסטיות במיוחד ב[ערוץ] אל-ג'זירה, עדיין מחזיקים בדעה שאל-קאעדה ובן לאדן נקיים [מאשמת ביצוע] פעולות ה-11 בספטמבר. [מנהיגים] אלו אמרו שבן לאדן הוא שיח' מסכן שאין לו שום יכולת לתכנן פעולות ברמת דיוק ותכנון כזו וכי את הפעולה ביצעו האמריקאים עצמם על מנת לתקוף את המוסלמים ואת האסלאם.
יתר על כן, אחד המנהיגים הדתיים המתונים טען כי אמריקה יודעת בוודאות שבן לאדן חף מפשע [וכי האשמה מופנית אליו] בשל גישתם הצלבנית העוינת את האסלאם והמוסלמים. האם לשיח' זה ולאלו שהחזיקו בתפיסות הקונספירציה והפיצו אותן יש את האומץ להתנצל על דבריהם, על טעויותיהם ועל הטעייתם את האנשים, לאחר שכל העובדות התבררו, או שהם ימשיכו בסרבנותם ובעקשנותם היהירה כאילו הדבר אינו נוגע להם?
אחד האבסורדים הוא שבעוד [שארגון] אל-קאעדה ותומכיו מתפארים במעשיהם, מכנים אותן 'פשיטת מנהטן' והם [אף] הדפיסו בשנה שעברה בלונדון מודעות הנצחה ובהן תמונות של תשע עשרה [המתאבדים] הנפלאים - האליטה התרבותית, הדתית והפוליטית שלנו מחרפת את נפשה בטענה כי הם חפים מפשע?
האם יש לנו את האומץ למתוח ביקורת על עצמנו, להכיר בטעות ולהתנצל כפי שעושים עמים רבים או שזו אחת המעלות החבויות שלנו ואנו עם שאינו יודע להתנצל?
מדוע שלא ננצל את ההזדמנות של הופעת הדו"ח כדי לעיין מחדש בסיבות לאלימות ההרסנית ולתרבות המובילה לאבדון שחדרו לזירה הערבית. מדוע לא ננצל את [הופעת הדו"ח] כהזדמנות לעיין מחדש בדרכי החינוך שלנו, בשיטות הלימוד שלנו ובתוכן השיח הדתי, התקשורתי והתרבותי שלנו שגורמים לנוער שלנו להיות במתיחות מתמדת עם העולם?..."[3]
