כללי

 

תוכנית בערוץ אל-ג'זירה נגד הליברלים הערבים

 

הליבראלים הערבים, שקולם הולך ומתגבר בהדרגה מאז פיגועי האחד עשר בספטמבר 2001 ואשר רשת האינטרנט היא בימתם העיקרית, נתונים להתקפה מתמדת מצד מתנגדיהם האסלאמיסטים והלאומנים הפאן-ערביים. בתוכניתו השבועית בערוץ "אל-ג'זירה" שעסקה בנושא העלה המנחה, ד"ר פיצל אל-קאסם, את עיקר הטענות נגדם:

 

"הלוואי שלא היינו מגדפים את הליבראלים הערבים המסורתיים... הם לפחות היו לאומיים ואילו הליבראלים הערבים החדשים הם לימין הפשיזם והציונות... האין הם קרובים יותר לניאו-שמרנים באמריקה ההורסים את העולם מאשר לליבראלים האמיתיים?... האין הם שותפים לאיבה לאסלאם, לערביות, ללאומיות, למאבק ולכל הערכים הערביים והאסלאמיים העליונים? מדוע הם נוטים בצורה עיוורת לעבר כל מה שהוא מערבי? מדוע הם משבחים ומקלסים את הנורמליזציה עם ישראל?... מדוע הם מציירים את אמריקה כמלאך רחום שבא להציל אותנו מרעותינו?... מדוע הם מנקים את האויבים מאשמת הנחשלות אליה הגיע העולם הערבי? מדוע הם בזים לעמים הפונים אל הערכים הערביים והאסלאמיים? כיצד קוראים הליבראלים הערבים החדשים לסובלנות בשעה שהם גדולי המאשימים בכפירה? האין הליבראליזם קורא לקבלת האחר ולהשפעה הדדית בין כל הזרמים? מדוע הם קוראים לשירוש האסלאמיסטים והפאן-ערבים? האין הליבראלים החדשים יותר פונדמנטליסטים וקיצוניים מאסאמה בן לאדן? מדוע הם עוינים לכל מי שעומד בפניהם? האם זו ליבראליות או פונדמנטליזם מאוס? האם הם יותר מאשר גיס חמישי?..."[1]

 

במהלך התוכנית צידד ד"ר פיצל אל-קאסם בעמדות אלה ועשרה ימים אחר כך אף פרסם את עמדותיו במאמר שכתב ביומון הבינערבי "אל-קדס אל-ערבי". במאמרו מבחין אל-קאסם בין "ליבראלים אמיתיים" אותם הוא מכנה "הליבראלים הלאומיים" לבין "הליבראלים החדשים" אותם הוא מגנה. המתדיין הליבראלי בתוכנית, ד"ר שאכר אל-נאבולסי, הקדיש גם הוא כשבוע לאחר התוכנית מאמר להבהרת עמדותיו. המאמר פורסם בו זמנית באתר האינטרנט הליבראלי "אילאף" ובעיתונים "אל-סיאסה" (כווית), "אל-מדא" (עיראק) ו"אל-אחדאת' אל-מע'רביה" (מרוקו). להלן עיקרי הדברים:

 

'הליבראלים הלאומיים – שילוב הדמוקרטיה עם האינטרסים הערביים'

"ראשית אני חייב להודות כי קיימים ליברלים ערבים מסוגים שונים ועוול הוא לשים את כולם באותו סל. ביניהם יש לאומנים עד לשד עצמותיהם שאינם מוקסמים מן התרבות המערבית ומן התפישות המערביות עד כדי טרוף והם מאמינים בפתרונות לאומיים פנימיים לבעיות ולמחלות הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות של הערבים. הם מציבים אלף סמני שאלה ביחס לתוכניות וליוזמות האמריקניות הטוענות שמטרתן להביא רפורמה ודמוקרטיה לאזור. יתר על כן הם נוקטים עמדות עוינות כלפי אמריקה ומגמותיה ודוחים כל רפורמה חיצונית או שיתוף פעולה עם מי שטוען שהוא מביא [רפורמה] למדינות ערב. הם מבטיחים לעמוד בראש היוצאים נגד כל כוח מערבי שיתקיף מדינה ערבית ולעיתים הם מאשימים בבגידה מי שהתפתה לשתף פעולה עם הכוחות החיצוניים בטענה של הגשמת הדמוקרטיה במדינות ערב והשתחררות מהשליטים העריצים...

 

סוג זה של ליבראלים ערבים מתאפיין גם בכך שהם תומכים במאבק על כל צורותיו אפילו אם יש להם חילוקי דעות אידיאולוגים עם [תנועות] המאבק... הם מברכים את פעולות תנועות המאבק על בסיס זה שהן מקיימות תפקיד לאומי ראוי לכבוד ולהערכה, הם מתגייסים למערכות השחרור ומתנגדים לכל נורמליזציה עם ישראל. יחד עם זאת, סוג זה של ליבראלים נאבק בחירוף נפש לשחרור מדינות ערב מעול הדיקטטורה והעריצות המגונה ונאבק למען כיבוד זכויות האדם אפילו אם ייכנסו בשל כך לכלא.

 

ליבראלים לאומיים אלה הם מיעוט קטן וקולם חלש בהשוואה לקולם הרם של הליבראלים הערבים המחקים את האמריקנים, הרוקדים דבקה לקצב הינקי... וממלאים את אתרי האינטרנט וחלק מן העיתונים הליבראלים בהמולה ליבראלית גואה וכופרים בכל מה שהוא ערבי, לאומי ואסלאמי. יתר על כן, סוג [ליבראלים] זה אינו מהסס לעיתים להציב את עמיתיהם הליבראלים הלאומיים באותו מקום של הפאן-ערביים והאסלאמיסטים רק משום שהם לאומנים המתנגדים להטיל את עצמם לחיק זרים. לדעתי אנו זקוקים בדחיפות לסוג זה של ערבים משוחררים המשלבים בין מאבק למען הדמוקרטיה לבין לאומיות ושמירה על העקרונות, האינטרסים והזכויות של הערבים.

 

'הליבראלים הערבים החדשים' – דומים לניאו-שמרנים בארה"ב

מנגד ישנו הזרם הליבראלי בעל הקול החזק יותר והבולט יותר... הוא השליט והוא זוכה לתשומת לב ברורה בעיתונות האלקטרונית, בעיתונים הכתובים, בכתבי העת ובאמצעי התקשורת הערביים הנתמכים על ידי אמריקה ומתיימרים להיות ליבראלים. אני מדגיש את המילה מתיימרים שכן הליבראליזם במשמעותו המקורית חף לחלוטין מסוג זה של ליבראלים ערבים, שהרי הליברליזם על פי הגדרתו המערבית פירושו שלאדם יש השקפות הקוראות לקדמה, לרפורמה, לעידוד החירויות האישיות ולהפצת ערכי הסובלנות והשחרור. מאפיינים אלה כמעט ואינם קיימים אצל רבים מהליבראלים הערבים החדשים.

 

החדש אינו בהכרח טוב. הוא יכול גם להיות שיא הכיעור, התיעוב השפלות והזיהום. הניאו-שמרנים באמריקה הם דוגמא ברורה לכך. שמם נקשר בכל דבר אמריקני רע. הם שתכננו את הפלישה לעיראק ואת ניצול הארץ המנוצחת. הם מעוררים סכסוכים דתיים, תוקפים מדינות אחרות, הופכים את אמריקה לדיקטטורה ומזלזלים בערכים, בחוקים ובמנהגים הבינלאומיים. הם בעלי קנאות אידיאולוגית ובוז לעמים ולדמוקרטיה...

 

נראה כי 'הליבראלים הערבים החדשים', שלעיתים קרובות מקבלים שבחים מחוגים ציוניים, מצאו את מבוקשם בניאו-שמרנים האמריקנים. יש דמיון מדהים בין שני הצדדים מבחינה זו ששניהם  מלבישים ערכים יפים כליברליזם ושמרנות פוליטית בלבוש חדש ומכוער... כשם שהניאו-שמרנים [האמריקנים] שמים להם למטרה את האסלאם ויש להם תוכניות שטניות שכוונתן להכותו בתוך תוכו... [כך גם] לליבראלים הערבים החדשים אין בימים אלה שום מטרה מלבד השמצת התרבות והדת האסלאמית בדרכים שונות והצגת מנהיגיה כמקור כל הדברים הרעים, הנחשלות והניוון.

 

נראה ששום מאמר של תומכי זרם זה אינו נקי מחצים מורעלים המופנים בדקדקנות נגד כל הגילויים האסלאמיים, עד כדי כך שאחד מהם תיאר את הנשים העוטות רעלה ברחובות קאהיר בתיעוב בולט כ'אוהלים ניידים'. יש בדבריהם כמות אדירה של שנאה לכל מה שהוא אסלאמי. ליבראל ערבי חדש אחר לא היסס לתאר את השיח' המנוח אחמד יאסין, מייסד תנועת החמאס, כשיח' טרוריסט מנוון המוביל את האזור כולו לתהום שאיש לא יודע מה תחתיתה...

 

גם המחשבה הפאן-ערבית לא ניצלה מחיצי הליבראלים החדשים הרואים בה מחשבה שוביניסטית נחשלת שצריך היה לקבור אותה כבר אתמול... אני בטוח שכותבי זרם זה יתקיפו אותי בחריפות רק משום שאמרתי את המילה עקרונות. לדעתם זו מילה מלוכלכת ורעה שאינה קיימת בתרבותנו הערבית והאסלאמית. הדבר המדאיג ומדריך ביותר את מנוחתם של הליבראלים החדשים הוא הזכרת המילה אומה ערבית או אסלאמית. גם זה ביטוי מכוער שאינו קיים, לדעתם, למרות שהם יודעים כי יקירם סמואל הנטינגטון בעל תיאורית המאבק בין התרבויות הוא קנאי נלהב לאומתו המערבית עד כדי כך שהוא מפחד מפני תרבויות אחרות.

 

אינני יודע במה שונה עמדתם כלפי האסלאם והערביות מעמדת הסופרים הציונים השחצנים. אדרבה, חלק מן הליבראלים הערבים החדשים עשוי להימצא מימין לשרון, מופז ונתניהו בזלזולם ובתיעובם את הערביות והאסלאם. הם רחוקים ביותר מן הליבראליזם במובנו המקורי שאינו קורא לפגוע באידיאולוגיות אחרות ולמגרן. אין כל רע, כמובן, בקריאה לפיתוח האידיאולוגיה ולהכוונתה בתנאי שהדבר אינו מוביל לקריאה לשירושה כפי שעושים הליבראלים הערבים בכתיבתם אודות האסלאם, הערביות והרעיונות הלאומיים.

 

התנגדות 'הליבראלים החדשים' למאבק המזוין

[גם] המאבק [המזוין] הוא מילה נקלית, שפלה ומנוונת במילונם של הליבראלים החדשים. כל מי שנוקט בו מקולל ומושמץ עד אחרית הימים. לא שמעתי איש מהליבראלים החדשים אומר מילה טובה אחת על חיזבאללה או על תנועות החמאס והג'יהאד הפלסטיניות, ואם אמנם עשו זאת – זה רק  מתוך זהירות [כדי להסוות את עמדתם האמיתית].

 

מה רבות הקללות שהם מטיחים במוסרי הנפש [המתאבדים] הפלסטינים שרק גופם נותר להם להגנת מולדתם ולשחרורה מידי הגזלנים. לדעתם, המאבק העיראקי אינו יותר מאשר פעולות חבלה וטרור שצריך לעקור מן השורש את מי שמבצעים אותו... משום שהם פוגעים באדוניהם האנגלוסכסים והפרנקים.

 

במקביל לזלזולם בערביות, באסלאם ובמאבק הלאומי אנו רואים שהליבראלים החדשים שלנו... עורגים בכיסופים לתל אביב, אפילו אם הם מנסים להסתיר זאת. לכן אין פלא שהם בין הקוראים לנורמליזציה ולהתקרבות לישראלים תחת טענות מופרכות שלא ניתן לעכלן. אם הם רוצים לצטט סופר דגול הם מוצאים רק שמות עבריים ומערביים כמו שלמה, מרדכי, עוז, שחק ומישל. כאילו שבתרבות הערבית והאסלאמית אין שמות של אנשים דגולים בתחומי הספרות, הפוליטיקה והתרבות...

 

יתכן כי המאפיין הבולט ביותר באבחונם את המצב הערבי והאסלאמי הוא שהם תמיד מאשימים את הערבים והמוסלמים בכל מה שקורה להם ומנקים מאשמה את גורמים חיצוניים, כמו האימפריאליזם ובת טיפוחיו ישראל, מן האסונות שקרו לאזור...

 

"הדמוקרטיה לכאורה" של הליבראלים החדשים

הדבר המשעשע ביותר בכתביהם של הליבראלים הערבים החדשים הוא הזלזול שלהם בשכלנו כאילו שרק הם מבינים בדמוקרטיה. הם ייגעו אותנו בקריאתם לתת לעמים לבחור ולקבל החלטות גורליות משום שהם [הרשאים] להעניק לגיטימציה לשליטים ולמשטרים. ואולם, ברגע שעמים אלו תומכים במפלגות אסלאמיות ופאן-ערביות, הליבראלים החדשים מגנים אותם ומזלזלים בהם. העם האלג'יראי, למשל, שבחר את "חזית ההצלה האסלאמית", הוא [לדעתם] עם בור משום שהצביע למען אויבי הליבראלים החדשים. העם המצרי, שהצביע לאסלאמיסטים בבחירות לפרלמנט, גם הוא אינו ראוי לכבוד בשל הצבעתו לצד הטועה, לדעתם. והעמים העוינים לאמריקה הם טיפשים ובלתי בשלים... איזו צביעות גרועה יותר מצביעות לכאורה-דמוקרטית זו? האין הדמוקרטיה אימוץ דעת הרוב אפילו אם היא מוטעית? איננו שומעים אותם מדברים על פגמי הדמוקרטיה וכיצד היא הביאה אדם כמו היטלר לשלטון אלא כאשר העמים הערביים מצביעים למפלגות ולמגמות המתנגדות לליבראלים הערבים החדשים...

 

זה זמן רב שאנו שומעים את אחינו הליבראלים החדשים מטיחים קללות באסאמה בן לאדן ובתומכיו משום קנאותם... במה הם שונים מבן לאדן ודומיו הקנאים והקיצוניים? האין הם מחלקים את העולם בהתאם למידה בה הוא נענה לרעיונותיהם?... האם אי אפשר להגדיר זאת כפונדמנטליזם ליבראלי מאוס. הם אינם מוכנים להקשיב לשום דעה שמעלים אויביהם הפונדמנטליסטים או הפאן-ערבים בהתאם לעיקרון שאין לתת חירות לאויבי החירות...

 

האין פירושו של הליבראליזם בהגדרתו המילונאית קודם כל סובלנות כלפי דעות מנוגדות ונכונות לדון בהן במקום לקרוא להשמדתן המוחלטת? האם היטלר והפאשיסטים האחרים לא פעלו להכאת כל מי שהתנגד להם בדעתו או באמונתו? במה שונים הליבראלים הערבים החדשים מן הפאשיסטים עליהם הם ממטירים ביקורת וגידופים בכתביהם?... ולאחר כל זאת הם מתרברבים בהיותם ליבראלים. חי אללה, עם ליבראלים מסוג זה האם אנו זקוקים לציונים ולפאשיסטים?"[2]

 

"הליבראלים החדשים – המשך לזרם נאור מסוף המאה ה-19"

"הזרם הליבראלי הערבי, או הזרם הרציונאלי הנאור, הופיע בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים על ידי שני דורות של הוגי דעות נאורים. לדור הראשון היו שייכים ג'מאל אל-דין אל-אפע'אני, מחמד עבדו, רשיד רצ'א, עבד אל-רחמן אל-כואכבי, שבלי שמיל, פרח אנטון ואחרים. הדור השני הופיע בראשית המאה העשרים ולו שייכים טה חסין, קאסם אמין, מחמד חסן אל-זיאת, תופיק אל-חכים, מחמד חסין היכל ואחרים. כולם היו שייכים לזרם רעיוני ופוליטי שקרא לעקרונות הבאים: חרות מחשבתית מוחלטת, חרות אמונה מוחלטת, חרות לאשה ושוויון בינה לבין הגבר בזכויות ובחובות, פלורליזם פוליטי, רפורמה דתית, רפורמה חינוכית ופוליטית, הפרדת הדת מהמדינה... הכפפת המורשת והערכים המקודשים לביקורת מדעית ויישום הדמוקרטיה.

 

במחצית השנייה של המאה העשרים הופיע זרם ליבראלי נאור שהונהג על ידי קבוצות גדולות מן  האליטה התרבותית בעולם הערבי... אליטה זו אימצה את השיח של הנאורים הערבים במאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים והוסיפה לו את העקרונות הבאים: מלחמה בדיקטטוריות הצבאיות, השבטיות והמפלגתיות השליטות שהופיעו במחצית השנייה של המאה העשרים בעידן שלאחר העצמאות וגרמו למה שאנו מכנים 'אסונות העצמאות'; קריאה להקמת חברה אזרחית; החייאת הקריאה לרפורמה דתית; הדגשת החילוניות והפרדת הדת מהמדינה.

 

בסוף המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת, ובמיוחד לאחר האחד-עשר בספטמבר שמהווה אירוע היסטורי מכריע מבחינה ערבית [לא פחות] משהוא אירוע היסטורי עבור ארה"ב, הופיע דור חדש של ליבראלים שהתקשורת הערבית מכנה 'הליבראלים החדשים'. הם קראו לתקופת נאורות חדשה... הם אמצו את רעיונות הנאורים מן המאה התשע-עשרה ומראשית המאה העשרים ומחציתה השנייה והוסיפו להם עקרונות המהווים טיוטה ראשונה למניפסט הליבראלים החדשים."

 

מניפסט הליבראלים הערבים החדשים

אל-נאבולסי מונה עשרים וחמישה עקרונות המנחים את הליבראלים החדשים. בתחום הדתי הוא מציין שינויים מהותיים בהתייחסות לדת: דרישה עיקשת לרפורמה בחינוך הדתי "לנוכח שלטון הטרור הדתי"; "מאבק בטרור הדתי והפאן-ערבי הפוליטי, רווי הדמים והמזוין על כל צורותיו"; "הכפפת המורשת, הערכים המקודשים, החקיקה והערכים המוסריים [השוררים] לביקורת מעמיקה"; "ראיית עוינות האסלאם כלפי האחר כעמדה שנבעה מנסיבות פוליטיות וחברתיות ספציפיות מלפני חמש-עשרה מאות, נסיבות שאינן קיימות עוד אלא השתנו לחלוטין ולכן אין להתבסס על עמדות דתיות שהופיעו בשעתו בקוראן כדי להתקיף אחרים כיום ולשפוך את דמם"; התייחסות לחוקי השריעה כאל "חוקים שנקבעו לזמנם ולמקומם ולא כאל חוקים שחוצים את ההיסטוריה כפי שטוענים אנשי הדת"; "הבנה כי המחשבה הדתית, שהיא המחשבה שהביאו חכמי הדת וההלכה ואינה הדת שהביא הנביא בעצמו, עומדת כאבן נגף בפני המחשבה החופשית ופיתוחה ובפני לידתה של מחשבה מדעית".

 

הליבראלים החדשים אינם נאמנים נאמנות מוחלטת לעבר אלא בוחנים מחדש את ערכיו לשם הבנת ההווה. הם מבינים כי "חולשה, חוסר ידע ושיתוק מדעי ורציונאלי הם הגורמים לפנייה לעבר כדי להיעזר בו לבניית ההווה, וזו בחירה גרועה ביותר שכן העבר נכון לזמנו בלבד ואינו מתאים להווה..." הם מודים כי "ההיסטוריה נשלטת על ידי חוקים ולא על ידי תאוות העמים, דמיונם או היתלותם בעברם. אין עם שיכול ליצור את ההיסטוריה כרצונו באמצעות חזרה לאחור, השבת עטרה ליושנה  והחזרת תרבות וציוויליזציה קודמת" ולכן יש לקרוא "לשחרור הנפש הערבית מעברה ומשליטת האבות הראשונים".

 

הליבראלים החדשים מחויבים "להציג את כל השאלות שלא נשאלו על ידי קודמיהם במאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים". הם תומכים בביקורת עצמית ו"בשחרור הנפש הערבית מן הדמיון, הכישוף, הקמעות ואחיזות העיניים המקיפים אותה". הם מבינים כי "לא קיים ידע מוחלט וכי יש צורך להישאר פתוחים כלפי האמת" והם מבקשים ליצור "אישיות ערבית חדשה העוברת מאלימות, כניעה, חוסר היגיון, שבטיות וגזענות לעבר אישיות רציונאלית, מציאותית, מדעית, לאומית ולא גזענית". כמו כן, הם קוראים לערבים "לוותר על האידאל המדומה שמתוך התנשאות הם מדמיינים שהם מייצגים."

 

בשאלה מעוררת המחלוקת האם ניתן להיעזר בגורמים חיצוניים כדי להביא לשינוי המיוחל בעולם הערבי, מאמצים הליבראלים החדשים עמדה ברורה לפיה "אין פסול בבקשת עזרה מכוחות חיצוניים כדי למגר את הדיקטטורה היהירה, כדי לעקור מן השורש את חיידק העריצות וכדי ליישם את הדמוקרטיה הערבית לנוכח חוסר האונים של האליטות הפנימיות והמפלגות השבריריות למגר דיקטטורה זו וליישם דמוקרטיה זו. אין מדובר בתקדים היסטורי. אירופה נעזרה באמריקה כדי למגר את הנאציזם והפשיזם הצבאי היפאני במלחמת העולם השנייה ואמריקה שחררה את אירופה כפי ששחררה את כווית ועיראק; אין פסול בכך שהרפורמה תבוא מבחוץ... החשוב הוא שהיא תגיע בין אם על גבי גמל ערבי, או טנק בריטי, או אוניית מלחמה אמריקנית או צוללת צרפתית..."

 

בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני תומכים הליבראלים החדשים בפתרון של שלום באמצעות משא ומתן. לדברי אל-נאבולסי, "אין פתרון לסכסוך של הערבים עם האחרים בין אם בפלסטין או מחוצה לה אלא באמצעות דיאלוג, משא ומתן ופתרון של שלום לנוכח חוסר שוויון במאזן הכוחות הצבאי, המדעי, הכלכלי והרציונאלי בין הערבים לבין אויביהם." בהתאם לכך הם מאמינים "בנורמליזציה פוליטית ותרבותית עם האויבים והכרה במציאות הפוליטית... בלי לטמון את הראש בחול המדברי הערבי השורף וההרסני. הנורמליזציה וההפריה בין העמים והתרבויות היא הדרך לשלום קבע במזרח התיכון. הסכמי השלום [עם ישראל]... צריכים להפוך להסכמים עממיים בין העמים במקום להיות הסכמים בין מדינות בלבד מבלי שלעמים יש קשר אליהם..."

 

מבחינה כלכלית, מסביר אל-נאבולסי, תומכים הליבראלים החדשים בגלובליזציה "בהיותה אחת הדרכים המובילות למודרניות כלכלית ערבית אשר יתכן כי תוביל למודרניות פוליטית ותרבותית." כמו כן, קוראים הליבראלים החדשים לאימוץ "המודרניות הערבית באופן מלא מתוך מחשבה שהיא מובילה לחירות ותוך הבחנה בינה לבין המודרניות המערבית."

 

בשאלת מעמד האשה, עמדת הליבראלים החדשים היא שיש לדרוש "שוויון מלא בין גברים לנשים בזכויות, בחובות, בעבודה, בחינוך, בירושה ובמתן עדות במשפט." "יש לאמץ את חוקי המעמד האישי של תוניסיה שפורסמו בשנת 1957 ואשר נחשבים לדוגמא הערבית הטובה ביותר לשחרור האשה הערבית בלי צורך לאמץ את ערכי המערב..."

 

אין קשר בין הליבראלים החדשים לבין הניאו-שמרנים בארה"ב

לאחר שפירט את העקרונות המנחים את מחשבתם של הליבראלים החדשים, תוקף אל-נאבולסי את הטענה כי יש זיקה בינם לבין הניאו-שמרנים באמריקה:

 

"אין קשר פוליטי או רעיוני בין הניאו-שמרנים באמריקה לבין הליבראלים החדשים בעולם הערבי למעט בשלוש נקודות שבהן נפגשים [רעיונותיהם של] הליבראלים החדשים עם הניאו-שמרנים והן: קריאת התגר של אמריקה על המשטרים הדיקטטוריים; חיזוק הרפורמה הפוליטית והשוק החופשי בעולם; [הכרה בכך] שערכי החירות, הדמוקרטיה והשוק החופשי אינם מוגבלים לעם אחד ולא לאחר.

 

חוץ מכך שני הזרמים שונים. הזרם של הניאו-שמרנים [האמריקנים] הוא זרם שליט ומקבל החלטות ואילו הזרם של הליבראלים החדשים הוא קבוצה של אינטלקטואלים לא מאורגנים שאינם מגויסים לשום ארגון פוליטי או תרבותי, אין ביניהם קשר חומרי, אין להם מנהיג, מפקד, שיח' או נסיך והם אינם מקבלים החלטות פוליטיות.

 

בנוסף לכך, הליבראלים החדשים שונים מן הניאו-שמרנים ברעיונות הבאים: בניגוד לניאו-שמרנים  הם מקבלים בברכה את המודרניות ורואים בה את המפתח האמיתי להתקדמות ולמיגור הנחשלות; הם דוחים את הקריאה של הניאו-שמרנים להשתמש בדת כדי להשתלט על ההמון; הם סבורים, בניגוד לניאו-שמרנים, כי האמצעים הדיפלומטיים, הפוליטיים והכלכליים יעילים יותר מכוח צבאי כדי לעצור את השנאה והדיקטטורה. הדוגמא לכך היא נפילת ברה"מ בשנת 1989 והתמוטטות חומת ברלין – שני סמלים של הדיקטטורה בתקופת המלחמה הקרה - וזאת מבלי לשפוך טיפת דם אחת או לירות כדור אחד. בניגוד לניאו-שמרנים הם סבורים כי מלחמה מתמדת אינה מובילה ליציבות; הם סבורים כי השלום הוא הפיתרון המיוחל בשעה שהניאו-שמרנים מטילים ספק בתהליך השלום; הם תומכים בבניית מדינות שנהרסו מסכסוכים פוליטיים בשעה שהניאו שמרנים מתנגדים לכך..."[3]