ביקורת על שתיקת העולם הערבי נוכח הטבח בסודאן
במאמר ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" מתייחס עורכו לשעבר עבד אל-רחמן אל-ראשד לאדישות העולם הערבי בכלל והמשכילים הערבים בפרט למה שקורה בחבל דארפור בסודאן, שם מתחוללת מלחמת אזרחים עקובה מדם. להלן קטעים מן המאמר:
"הם אינם קורבנות התוקפנות הישראלית או האמריקנית ולפיכך הם אינם בעיה [הראויה להתייחסות]. כך נפוץ שיח האדישות כלפי חיי אחרים [כאשר לא מדובר] בסכסוך עם זרים, [כך נפוץ שיח] התרת דמם כפי שזה נקרא ונכתב אודות משבר דארפור הנחשב לבעיה מזויפת שלא כדאי לארגן מחאה עולמית בגללה.
האם לחייהם של אלף איש במערב סודאן אין ערך או האם הרוג פלסטיני או עראקי חשוב יותר רק מפני שהאויב הוא ישראלי או אמריקני? על פי הערכת הצוותים של האומות המאוחדות העוקבים אחרי מה שמתרחש באזור, שלוש מאות אלף סודאנים נמצאים בסכנת השמדה בגלל המלחמה המתנהלת שם. לדברי המחלקה המשפטית של האו"ם זהו טבח שיטופל כמו [המקרה] של בוסניה והרצגובינה והבכירים הסודאנים ייענשו כמו שנשפטו שליטיה הסרבים של יוגוסלביה. זהו מצב חמור שבו הכוחות והמיליציות הפועלים מטעם הממשלה משמידים אנשים. למקרים כאלה חוקק האו"ם חוק המחייב התערבות ושולל את זכות הריבונות הפנימית של מדינה [בה הדבר מתרחש]. ו[החוק הזה של האו"ם] מגדיר את המצב בסודאן כעניין בינלאומי ומאפשר להביא לדין את האחראים, במיוחד הבכירים שבהם.
האם זה מה שהסודאנים רוצים? אני משער לעצמי שהחוש הפוליטי והביטחוני של ההנהגה הסודאנית אינו יכול להסכים לכך שהיא תסתבך בהאשמה החמורה ביותר של ג'נוסייד שעלולים להטיח בה. כל ההישגים שלה יתמוטטו בן רגע אם העניין יימסר ליחידות חיסול ולמיליציות שאינן סרות למשמעת מפקדיהן. אין איש שיוכל למנוע משפט בינלאומי ואיש לא יוכל לעמוד לצד המואשמים מקרב המנהיגים שסופם יהיה כמו זה של מילושביץ' שחשב שהעולם לא יתערב ושהשיקולים הפוליטיים לא יביאו להפלת משטרו ושבעלת בריתו רוסיה לא תוותר עליו. [הוא גם חשב] שגם אם משטרו ייפול לא יעלה על הדעת שהוא יובא למשפט בינלאומי. עכשיו הוא נמק בתאו כמו כל אסיר שרוצה להחזיר את ההיסטוריה [לאחור] ולתקן את מעשיו.
חשוב להבין את העולם שאחרי נפילת בלגראד. זאת הייתה נקודת מפנה חשובה בהתייחסותם של הארגונים הבינלאומיים לזכויות העמים ולריבונות המדינות. לא תהיה זו הגזמה להזהיר את ממשלת סודאן מפני שמה שהיא מעוללת או עלולה לעולל לתושבי דארפור הוא חמור ביותר. איש אינו מדבר כאן על הצד הפוליטי שאינו ניתן לוויכוח שכן אנחנו בעד אחדות סודאן ודארפור בראש ובראשונה אבל לא בעד הטבח של אלפי בני אדם או גירושם מכפריהם... לא, האמצעי הזה יביא לכך שידרשו מהמדינה [סודאן] דין וחשבון על התוצאה הסופית.
ובאשר למשכילים ערבים שאינם רואים בעולם אלא את הסוגיה של פלסטין ועיראק ומתירים כל דם שמחוץ לסכסוך עם זרים ומצדיקים זאת, הרי הם שותפים אינטלקטואליים לפשע."[1]
