עיתוני סוריה מפארים את ההקרבה העצמית ב"יום השהידים" הסורי
ב-6.5.2004 נחגג בסוריה "יום השהידים", שמצוין מדי שנה לזכרם של 21 לוחמי התנגדות סורים אשר הועלו לגרדום בבירות ובדמשק ע"י המושל העותומני ב-1916. לצד תליית דגלים במחנות הצבא ועריכת מטסים של חיל האוויר הסורי, מנצלת העיתונות הסורית הרשמית את מאמרי המערכת ביום זה כדי להעלות על נס ערכים כמו הקרבה עצמית ומסירת הנפש ולעודד את תושבי סוריה במאבקם מול אויביהם בהווה.
העיתונאי סאמר אל-למע כתב בביטאון מפלגת השלטון הסורית, אל-בעת'[1]: "יום השהידים, המחזיר לזיכרון הערבי את השהידים של ה-6.5, אשר הקריבו את עצמם על מזבח החירות, כשהם בוחרים בדרך של חירות אומתם והשמירה על זהותה, אינו רק זכרון [עבר]. הוא משקף תופעה יומיומית במסגרתה מקריבים גיבורי ההתנגדות בעזה, ג'נין, רפיח, שכם ופלוג'ה את נפשם ומדגישים שוב את התעקשותם לחירות ולהגנה על זהותה של האומה, כשהם מסרבים להיכנע למול מכונת המלחמה וההרס האימתנית, ומוכיחים כי ההקרבה העצמית היא ערך אנושי עליון השומר על האומה ועל המסר התרבותי שלה...
הערבים העלו, ועדיין מעלים, קורבנות וחללים נוספים כהגנה על האדמה ועל הקיום הערבי. הקורבנות האלה הועלו בקרבות נגד הכיבוש במלחמת השחרור של אוקטובר 1973, אז הוכיחה האומה הערבית כי היא מן האומות המובילות בתחום הקרבת הקורבנות והעלאת החללים בדרך ההגנה על האדמה והכבוד הערבים.
עם התגברותן והתגוונותן של שיטות העימות בשחצנות הציונית, התרבו פרקי ההתנגדות והאתגר. תחת כובד מכותיה של ההתנגדות הלאומית הלבנונית ופעולות ההקרבה העצמית האיכותיות, נאלץ האויב הציוני לסגת מובס וכנוע מדרום לבנון המתקומם ועומד איתן בפני מכונת המלחמה התוקפנית הציונית. זו היתה נקודת אור שהדגישה את ערכן של ההקרבה העצמית בפני הפלישות וההגנה על האדמה ועל הזכויות. כך עושה עכשיו ההתנגדות הלאומית בפלסטין, כשהיא עומדת מול אסטרטגיית ההרג, ההרס ומעשי הטבח שמבצעים הפושע שרון וראשי צבא הכיבוש שלו...
הדוגמאות האלה מוכיחות כי ההקרבה העצמית היא תולדה של אומץ. היא תוצאה של הכיבוש והשלכותיו, והיא הקדמה ואמצעי למען מטרה מקודשת ואצילה - מטרת ההתנגדות לכיבוש כדי להביא לסיומו. ההקרבה העצמית היא עשייה אצילית, לגיטימית ומקודשת, כאשר האדם מקריב את עצמו בהגנה על זכותו לחיות, להתקיים וליצור עתיד שאין בו כיבוש. איש אינו יכול לשלול מעם הנכסף לחירותו את הרצון להתנגדות ולמאבק או את הרצון להקרבה עצמית ולהקרבת קרבן...".
העיתונאי סלימאן חאתם כתב ביומון הממשלתי תשרין[2]: "חללי ה-6.5 וכל החללים הערבים לאורכה של המולדת הערבית הגדולה הם הלהבה היוקדת המאירה את השביל ומעוררת את הנחישות. הם הדוגמה הנכונה, המגדלור המכוון, הראשונים אשר התעלו מעל אינטרסים אישיים ואגואיזם צר, כאשר החובה המקודשת קראה להם, והם העדיפו את המוות כדי לשמור את האומה בחיים, והלכו בדרך ההקרבה העצמית כדי להפוך לדוגמה הנכונה, למנהיגים ולסמלים.
לנוכח התנאים הקשים שעוברים על האומה הערבית, הניסוי, המבחן והסבל של העם והממשלות, ולנוכח ההתקפה הציונית האימפריאליסטית והפלישה האמריקאית העושקת, אנו נדרשים היום ביותר לזכור את גיבורינו הנעלים ואת חללינו המבורכים ולהפיק מתוך עמדותיהם והקרבתם כח ועמידה, סבלנות ורצון, אמונה והתמדה. העם אשר בניו [יגלו] רצון לעמידה איתנה, לעמידה באתגר ורצון להקרבה ולהקרבה עצמית - הוא העם אשר ינצח וישרוד".