המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דרשה בטלוויזית הרש"פ: היהודים צאצאי הקופים והחזירים
16/3/2004

 

דרשת יום שישי בטלוויזיה הפלסטינית:

היהודים צאצאי הקופים והחזירים ראויים למוות

 

להלן עיקרי דרשת יום שישי ששודרה ב- 13.3.2004 בטלוויזיה הפלסטינית. הדרשן השיח' אבראהים מודיריס, הינו עובד במשרד ההקדשים  ברש"פ.

 

"הו המאמינים, הו העומדים בחזית על אדמת הארץ הקדושה הזו. מאז ברא אללה את החיים, הם מהווים מאבק בין האמת לבין השקר, קרב מתמשך בין הטוב לרע וסכסוך מתמשך בין הטובים לבין הרשעים.

 

אנו על האדמה הקדושה הזו, עדים לאחד מפרקי המערכה הקדושה הזו, המערכה בין האמת לבין השקר. אנו הטובים, אנשי האמת, המגנים עליה בדמנו ובחיינו. אנו מגנים על זכותנו, על אדמתנו ועל המקומות הקדושים לנו. לעומת זאת, אויבינו הם הרשעים, אנשי השקר הנלחמים באמצעות חרב השקר. אנו ננצח אותם משום שהאמת תנצח, ברצות אללה .

 

הו עבדיו של אללה, ההיסטוריה חוזרת על עצמה. כאשר הנביא [מחמד] נכנס לאל-מדינה, הוא נכנס אליה כדי להקים את מדינת האסלאם. אבל הוא מצא שם נחשים המפיצים את הארס שלהם בין השבטים הערבים, כדי לקלקל את יחסי הידידות ולחרחר מלחמה בין הערבים לבין אח לאחיו. כאשר ראה הנביא את מצבם של הערבים הוא גילה שבמצבם זה אין הם מסוגלים להקים את מדינת האסלאם. לא היתה לנביא ברירה אלא לגבש את תוכניתו להקים את מדינתו האסלאמית על יסודות תקינים. הוא הביט וראה את אש מלחמת האחים משתוללת בקרב השבטים הערביים: אח נלחם באחיו, שבט נלחם באחיו. כאשר הוא חקר את  הסיבות למלחמות האחים האלה, הוא גילה כי היהודים עומדים מאחוריהן.

 

הדבר החמור ביותר שראה הנביא הוא המלחמה שהתנהלה בין [שבטי] האוס והח'זרג'. כאשר הוא חקר את הסיבות למלחמה הגדולה בין שני השבטים הגדולים ביותר, הוא מצא שמאחוריה ניצב יהודי. יהודי ששמו שאס הוא שהצית את אש מלחמת האחים בין האוס לבין הח'זרג'. הנביא היה זקוק לתוכנית טובה להקמת מדינתו האסלאמית. הוא ביסס את תוכניתו על שני יסודות, על שני צירים: היסוד הראשון פיוס בין הערבים וכינון אחווה בין המוסלמים. בנוגע ליסוד הזה דיבר אחי בדרשה הקודמת שעסקה באחווה בין המוסלמים. היסוד השני שהנביא היה חייב לטפל בו הוא ההימצאות היהודית באל-מדינה, הימצאות שהקמת מדינה אסלאמית לא תוכל להשלים עמו לעולם.

 

הנביא קיבל הוראה מריבון השמיים והארץ, המכיר את טבעם של היהודים, המתקיימים רק על אש מלחמת האחים ועל הפצת הרעל שלהם בין האחים, בין המוסלמים ובין האוהבים. אללה ציווה עליו לגבש תוכנית לטיפול בהימצאות היהודית באל-מדינה. הנביא לא הצליח להילחם ביהודים [בתקופה הראשונה] לאחר ההיג'רה שלו לאל-מדינה, משום שמצבו הביטחוני, הצבאי, הפוליטי והכלכלי לא איפשר לו לפתוח במלחמה נגד היהודים באותה עת.

 

הנביא פעל בשלושה שלבים כדי לטפל בהימצאות היהודית: השלב הראשון היה שלב הפוליטיקה [לפיו] יש לנקוט בגמישות פוליטית מול היהודים כדי להתגונן מפני הרוע שלהם. הנביא נקט כלפיהם בגמישות פוליטית וכתב בינו לבינם הסכמים, למרות שידע שהם נוהגים באכזריות כלפי המאמינים אלא שהיה זה שלב בלתי נמנע, הו עבדיו של אללה, שלב פוליטי בלתי נמנע במטרה לחזק את המוסלמים, משום שהמלחמות מחלישות את כוחם של המוסלמים אם הם אינם חזקים [דיים] מלכתחילה.

 

השלב השני היה שלב קשה מבחינתם של המוסלמים: שלב אורך הרוח ביחס לנזקם של היהודים, שהחלו שוב להפר את ההסכמים ולהפיץ את הרעל שלהם בקרב המוסלמים...

 

ואז בא קרב בדר הגדול, שבו התעצם כוחם של המוסלמים. היה זה מעבר לשלב השלישי בטיפול בהימצאות היהודית באל-מדינה. נהגנו כלפיכם באיפוק זמן רב, הו צאצאי הקופים והחזירים! נהגנו כלפיכם באיפוק זמן רב. אחרי קרב בדר ירדו אל הנביא פסוקים המורים לו להילחם ביהודים...

 

היהודים שכנו במבצרים ובשבטים רבים. הנביא אמר: 'חי אללה, אני חושש משבט קינוקאע. כלומר, 'אני חושש ממלחמת האחים שהם מציתים'. אנו חייבים קודם כל ללמד את שבט קינוקאע לקח שיפחיד את מי שעומד מאחוריהם.

 

מדוע דווקא שבט קינוקאע? מדוע לימד הנביא את הלקח הראשון לבנו קינוקאע באל-מדינה? משום שהם חיו בלב אל-מדינה, בניגוד לשאר היהודים שחיו במבצריהם מחוץ לחומות העיר. [אנשי] שבט קינוקאע חיו בלב אל-מדינה ונודעו כמסגרים ובעלי מלאכה. התערבבותם עם הערבים הקנתה להם תכונה ערבית - האומץ.

 

שוו בנפשכם - יהודי שבט קינוקאע היו היהודים האמיצים ביותר באל-מדינה, מאחר שהם התערבבו עם הערבים וזכו בתכונת אומץ הלב מהערבים שחיו לצדם. לכן לא היה מנוס מלהתחיל בחזקים ביותר, כדי שישמשו לקח לאחרים - יהודי ח'יבר, שבט נצ'יר ויהודים נוספים מאל-מדינה.

 

ואז קרה המקרה שהיווה את נקודת המפנה בכל הנוגע לקיום היהודי באל-מדינה. הם אלה שהתחילו והם אלה שנושאים באחריות לתוצאות מעשיהם הרעים, בשל הרעל שהפיצו בלב אל-מדינה. אישה מוסלמית הלכה לשבט קינוקאע כדי למכור להם דבר מה. הם ביקשו ממנה לחשוף את פניה והיא סירבה. המוסלמית סירבה לחשוף את פניה מול יהודים. כאשר מכרה את שהיה ברשותה והתיישבה ליד אחד הצורפים היהודים, קשר הצורף את קצה בגדה מאחור וכשהיא קמה, יש אומרים שנחשפו פניה ויש אומרים שנחשפו רגליה. היא צעקה וקראה לעזרה ואז הופיע מוסלמי אציל, שלא יכול היה לשאת את הפגיעה בכבודה של אישה זו. הוא קם להגן על כבוד האישה המוסלמית, שלף את חרבו והיכה את היהודי הזה, הצורף השפל הזה. הוא היכה אותו והרגו. בני שבט קינוקאע קמו נגד המוסלמי הזה והרגו אותו. הם הרגו את המוסלמי הזה שהגן על כבוד האישה המוסלמית...

 

[הנביא] הכין את צבאו והלך לשבט קינוקאע. הוא צר עליהם במשך 15 יום עד שהם יצאו ונכנעו. הנביא סרב [לקבל את הכניעה] אלא אם יהרגו את כל הגברים שלהם. יש להרוג את הגברים ולאפשר לנשים ולילדים לצאת מאל-מדינה. הצביעות מילאה תפקיד. עבדאללה אבן אוביי [ראש שבט ח'זרג'], קללת אללה עליו, בא וביקש לחוס על חייהם. הנביא לא רצה שתהיה מלחמת אחים בשורות המוסלמים ואמר "ניענה להם בתנאי שיצאו מאל-מדינה". הנביא הגלה אותם מאל-מדינה, על מנת שישמשו לקח למי שעומד מאחוריהם.

 

זהו הלקח הראשון ליהודי אל-מדינה, לאחר מכן היו לקחים רבים נוספים. [קוצר] היריעה אינו מאפשר לנו לספר על שאר השבטים היהודיים. אולם עלינו ללמוד את הלקח של הנביא בנוגע ליהודי אל-מדינה שהוגלו על ידי הנביא. הבחירה האסטרטגית שלו היתה 'הילחמו בהם, אללה יענה אותם' [קוראן: 9; 14] 'הכינו את [כל] הכוח והפרשים שביכולתכם להכין.'  [ קראן: 8; 60]

 

היהודים כיום - ואין כל ספק בכך - נוקמים את נקמת אבותיהם הקדמונים, צאצאי הקופים והחזירים. חלק מהיהודים הקיצונים תובעים כיום את ששייך להם באל-מדינה ויש כאלה שדרשו להיקבר בקצה דרום פלסטין. כאשר דיין שתום העין היה על ערש דווי הוא הורה לקבור אותו בקצה דרום פלסטין. כשנשאל מדוע, השיב: 'כדי שאהיה קרוב לאל-מדינה'. זהו יצרם הקיצוני של  היהודים. הם הקיצונים, הם הטרוריסטים. הם הראויים למוות ואנו הראויים לחיים, מאחר שאנו אנשי האמת. הם נוקמים את נקמת אבותיהם הם נוקמים בנו, המוסלמים, על-ידי גזלת המקומות הקדושים לנו ועל-ידי גזלת אדמותינו בכוח.

 

רק בשבוע שעבר, שבוע הדמים, הם הרגו מקרב בני עמנו, ילדים ונשים, כ-40 פלסטינים, כשהעולם כולו רואה ושומע ואיש אינו נוקף אצבע. נוכח הטבח הזה אני פונה לעמנו ולאחינו בירדן, ומברך אותם על הקשרים שהם מכוננים עם היהודים, על הנחת אבן הפינה... ביום הטבח, שעה שמתבצע טבח באדמת פלסטין, בבוריג', בנוציראת, ברפיח ובג'נין. ברגעים אלה הם מניחים אבן פינה וחונכים מכון מדעי לנרמול היחסים בין סטודנטים ירדנים לסטודנטים יהודים.

 

ברכות לכם, העם הירדני, ברכות לכם על הפיקוח האמריקאי, על הפרויקט המוצלח הזה. ברכות לעמנו בלוב וברכות לכל העמים הערבים, שעה שאנו נטבחים פה בפלסטין. אנו נעמוד איתן ולמרות כל מה שעושים לנו, נגן על כבודנו ועל כבוד אומתנו. אנו נגן על אסירינו, על המגורשים, נגן על זכויות הפליטים, אנו נלחם בגדר הגזענית הזו, נלחם בכל הצורות בלחצים הציונים, גם אם זה יעלה לנו בחיינו ובבתינו. אנו נלחם בהם בעזרת אללה. היהודים הם אלה שאללה, שמכיר אותם בצורה הטובה ביותר, אמר ביחס אליהם: 'אתם [המוסלמים] מטילים בלבם [של היהודים] אימה רבה יותר מזו שמטיל אללה'  [קראן: 59: 13] הו מוסלמים, אללה הוא זה שאומר לכם זאת. וזה מה שאנו שמים לב אליו ויודעים היטב. על הערבים ועל המוסלמים לדעת, שזוהי אמת קוראנית. אנו מטילים בלבבותיהם אימה רבה יותר מאשר בוראם.

 

מי  קבע עובדה זו? אלוהי השמיים והארץ.  אללה הוא זה שברא אותם ומכיר את טבעם היטב. הוא יודע שהם אוהבים את החיים. לא תמצא אנשים השומרים על החיים יותר מהם, ולא חשוב באילו חיים מדובר. גם אם מדובר בחיים של השפלה, ביזיון וכניעה הם שומרים עליהם. השמירה הזו על החיים גורמת להם לקמצנות ופחדנות...

 

היהודים מפיצים את הרעל שלהם, וההיסטוריה חוזרת על עצמה. הם מפיצים את הרעל שלהם בין מדינות ערב, מאחר שלא יכול להיות שהם יחיו במזה"ת כסרטן הפושה באדמה זו וניזון מאש מלחמת האחים בין הערבים ובין המוסלמים. ואכן הם מציתים את האש הזו. יתרה מכך, הם מסיתים את המעצמות העולמיות נגד המדינות הערביות. ישראל מסיתה את ארה"ב נגד סוריה. סוריה תעמוד מול לחצים כבדים וקשים ואנו אומרים להם: התאזרו בסבלנות ועימדו בחזית ואללה יהיה עמכם.

 

עמנו בסוריה, אחינו במאבקנו ובג'יהאד שלנו נגד הסרטן הזה על אדמה זו. אחינו בלבנון, ירדן ומצרים בכל מדינות העולם. אנו לא ננטוש אותם לעולם, כל עוד הם נלחמים בסרטן הזה. אנו מושיטים ידינו לשלום, כפי שהנביא הושיט ידו לשלום. הנביא הושיט ידיו לשלום, אולם הם מתנהגים כלפי המאמינים באכזריות.

 

אנו אנשי האמת המושיטים ידינו לשלום. אבל הם מאשימים אותנו שאנו טרוריסטים. טרוריסטים, כי כאשר האם הפלסטינית מקבלת את פני השהיד שלה... משאלתה היא לקבל את בנה כגופה. היא לא רוצה שיהיו בו חיים. אבל היא אינה רוצה את הגוף הזה מבותר. משאלתה

של האם הפלסטינית היא לראות את גופת בנה השהיד. האם אנחנו טרוריסטים?! אנחנו טרוריסטים?! אנו ניצבים מול טילים שורפים שאינם מותירים בשר, עצם, ראש או רגל לשהיד.

 

כאשר הידיעה על מות בנה מגיעה לאם השהיד, היא אומרת לצעירים: אני רוצה לראות את בני. הם מגלים כלפיה אורך רוח ולוקחים אותו לבית הקברות על מנת לקבור אותו. זה נודע לה והיא הולכת לשם [ושואלת] 'היכן בני?' בנה הוא מעין ערימת בשר בכלי או שק קטן. היא מתבוננת, ואז קוברים אותו, והיא אומרת: 'לו היתה נותרת לו רגל, הייתי מנשקת אותה'. אללה אכבר, האם היא טרוריסטית?! טרוריסטית זו שרוצה למצוא רגל של בנה כדי לנשק אותה לפני שיקברו אותו?!  במשפטים אלה אום-מוחמד שברה את ליבם של הנוכחים. היכן לבבות העולם?! היכן לבבות הערבים? היכן לבבות המוסלמים נוכח המחזות האלה? חי אללה, אם הם לא היו רואים אותם, היינו אומרים 'מילא', אבל העולם כולו ראה כיצד השהידים שלנו נשרפים במכוניותיהם בכביש.  ילדינו  - ראשיהם נקטעים. למרות כל זאת אנו נתאזר בסבלנות מאחר שאנו עם שיזכה לניצחון בעזרת אללה..."[1]

 


[1] הטלוויזיה הפלסטינית (רש"פ), 13.3.2004.