אינטלקטואל איראני בביקורת על מאפייני השלטון העריץ באיראן
מוחסין כדיוור, אינטלקטואל איראני העומד בראש "האגודה להגנה על חופש העיתונות", יצא בנאום ביקורת נגד המשטר האיראני בטקס שאורגן על ידי המפלגה הרפורמיסטית 'חזית ההשתתפות האסלאמית של איראן' בערב העאשורא[1]. תחת הכותרת "מאפייניו של שלטון עריץ" הזהיר כדיוור כי "חברה בה הצדק אינו מתקיים תתפרק בסופו של דבר." הוא ציין כי "אם העם אינו יכול לבקר בחופשיות את המערכת הפוליטית שלו... ואם מנגנוני המשטר אינם רואים עצמם מחוייבים [למסור דין וחשבון] על מעשיהם ... הקרקע מוכנה להתפוררות החברה."
יצויין כי למרות שכדיוור סבור כי לדת לא צריך להיות קשר לניהול ענייני המדינה הוא איננו תומך בחילוניות והוא מתנגד לתפישה לפיה סוג המשטר המתאים לחברה האיראנית הוא שלטון חילוני. יחד עם זאת הוא קובל על השימוש לרעה שעושים אנשי השלטון באיראן באסלאם ומזהיר מפני הזיהוי של עוולות המשטר (הדתי) הנוכחי עם הדת עצמה.
להלן קטעים מן ההרצאה שנשא:[2]
"הקריטריון [היחידי] לתקינותו של משטר הוא שאלת הצדק והעושק, לא [היותו של המשטר] אסלאמי או כופר ולא שאלת [היותו משטר] הלכתי או לא... משטר כופר יכול להתקיים אולם משטר עריץ לא יאריך ימים. זהו תנאי בסיסי [להתקיימותו של משטר] ... הצדק ושמירת החוק והזכויות חשובים מדתיותו [של השלטון]... שאלת [זהות] המשטר היא שאלה משנית באסלאם ובשאר הדתות."
"למרבה הצער אנו חיים בזמן בו העמדת פנים וצביעות נחשבים יותר מהעניין הבסיסי של עשיית צדק ויושר"... יש לבחון את איכות השלטון ומערכותיו. במשטר עריץ גלום העושק בהתנהלות החברה ולא באיכות השליט.
כדיוור הציג מספר מאפיינים למשטר עריץ באסלאם:
הראשון: "[משטר בו] אין יכולת לביקורת חופשית ולהבעת התנגדות אליו בדרכי שלום – ולא בנשק – [הכוונה היא לניהול] דיון חופשי, עיתונים חופשיים, אינטרנט. [השאלה היא] האם ניתן [לאזרח] לבקר את הממשלה ו[אישי השלטון] הבכירים? אם בחברה ישנו בכיר שאינו מחויב בשום מצב לתת דין וחשבון [על מעשיו] מהווה הדבר סימן ראשון לעריצות המשטר... [זו] חברה שבה אנשי אופוזיציה נתונים בכל יום להתקפה ולהטרדה בידי מנגנוני המשטר, מיוחסים להם תיקים והאשמות שקריים וכבודם נרמס..."
המאפיין השני הוא "משטר הפועל נגד הרצון הלאומי, נגד דעת הקהל ורצון האזרחים... "
המאפיין השלישי הוא "מידת החנופה, ההלל ו[פולחן] האישיות [של המנהיג]... באחת מתערוכות הספרים הבינ"ל בהן ביקרתי בחו"ל ראיתי שככל שאותה חברה רחוקה יותר מדמוקרטיה תמונות המנהיג במשרדים [הרשמיים] של אותה מדינה היו גדולות יותר. מנהיגים צריכים למצוא מקומם בלב העם. אין צורך בתמונות חיצוניות."
מאפיין רביעי הוא [דברי] השקר של המשטר: "משטר אשר חונק את עמו יישבר, זהו משטר המשולל כבוד לדת. [אמירת אמת] זו החובה הגדולה ביותר והיא מודגשת בדת שלנו... לא חשוב מיהו האדם אפילו אם הוא כופר."
המאפיין החמישי הוא "[משטר של איפה ואיפה], דו-פרצופיות ורמייה. משטר [כזה] אינו מציג פנים אחידות בפני הציבור ואינו דובר אמת כלפי העם. יש לו הוראות פומביות והוראות חשאיות. [המשטר] משתעשע עם העם בהוראות הפומביות אולם לשכבות הנכבדים, לבכירים ולבעלי המשרות הממשלתיות הוא מוציא הוראות מיוחדות. במצב כזה אין לעם אמון במשטר... אם משטר משקר לעם כל הזמן, הוא כמו רועה [המרבה לזעוק "זאב, זאב"] אך כאשר הזאב באמת מגיע, אף אחד כבר לא מאמין לשום צעקה שלו...".
המאפיין השישי: "אם משטר דורש מהעם ציות מוחלט, חיקוי עיוור ללא עוררין... זו כפירה. אין לנו זכות לסוג כזה של ציות לאחר, זולת לאל, לשליחו [הנביא] ולאמאמים. יש אפילו מקום לויכוח על סוג כזה של ציות לנביא ולאמאמים...[אצל] היהודים האל משרת אותם, במקום [לראות] באל [אדון] הם רואים באנשי הדת שלהם "אדון". בעניין זה אמאם [ח'מיני] הורה לאותם אנשי הדת... שצייתו לו [שזהו] חטא בפני האל. במשטרים מתוקנים, הציבור מותח ביקורת...משטר הסבור כי ככל שהעם ישאל ויבקר פחות, כך ייטב לו, הוא משטר החורג מדרך הצדק."
מאפיין שביעי הוא "ריכוז העוצמה [בידי בודדים] וחלוקה לא צודקת שלה בחברה. העוצמה צריכה להיות [מחולקת] בצורה הוגנת ..."
מאפיין נוסף למשטר עריץ לפי כדיוור הוא חלוקה לא צודקת של העושר הלאומי בקרב הציבור.
כדיוור נשאל האם משטר חילוני שיחליף משטר דתי יוכל להסיר את המכשולים הללו. בתשובתו הבהיר כי "הניצול לרעה של הדת היום גורם לאנשים להתנגד לדת עצמה [אסלאם]. משטר אינו עניין דתי והמשימה הבסיסית של משטר היא להבטיח את הביטחון, הסדר והרווחה של הציבור... המשטר הוא עניין טכני ואין לו קשר לדת זו או אחרת. לפקקי תנועה, לזיהום אוויר ולאינפלציה אין קשר לדת. אני מתנגד למחשבה שאיננו רוצים לשמור על ערכים דתיים. הפתרון שלנו למצב אינו מצוי במשטר חילוני. הבעייה שלנו היא בורותו של חלק מן הציבור וישנם מי שמשתמשים בה כמכשיר, ועושים שימוש לרעה ברגשות הדתיים של הציבור."
[1] חג שיעי מרכזי לציון מותם בקרב של בני האימאם עלי (הח'ליפה הרביעי) הנחשבים יחד עם אביהם לדמויות מרכזיות באסלאם השיעי. במהלך החג נערכים טקסים ומחזות רבים המשחזרים את הקרב וכוללים מעשי הלקאה עצמית פומבית.
