כללי

 

                  ליברל תוניסאי על הסיבות להתנגדות לזכויות אדם בחברה הערבית

 

הקדמה

המשורר התוניסאי, עבדאללה באסט בן חסן, יו"ר לשעבר של המכון הערבי לזכויות אדם בתוניס, פרסם מאמר באתר הליברלי הערבי www.alawan.com , בו הוא טוען כי החברות הערביות טרם הצליחו להבין את המושג "זכויות אדם" ומתייחסות לפעיליו בחשד. להלן תרגום קטעים המאמר:

 

"רמת ההבנה של המושג 'זכויות אדם' בהיסטוריה של החברות הערביות בנות זמננו תמוהה. כאשר השיח הערבי הפוליטי כמעט מצליח להיפתח לרעיונות [של זכויות אדם] המבשרים חירויות ושוויון, היא נתקל מיד [בהטלת] ספק וחשד – הן ביחס ליתרון המעשי של המושג [זכויות האדם] והן ביחס למידת שורשיותו ב'זהותנו התרבותית'.

 

רק ברגעים קצרים בהיסטוריה, חיפשו [המשתתפים] בדיונים תרבותיים [בעולם הערבי] בנושא  שחרור השראה ממושגי זכויות אדם. זה קרה בדיאלוגים שהתנהלו בתנועות השחרור הלאומי בתקופת התחייה [הערבית]; כך היה [גם בתקופה בה] הופיעה והתפתחה תנועת ארגוני זכויות אדם. [בשאר התקופות] הפכו זכויות האדם לנושא הנתון להתקפה כבדה של זרמים פוליטיים רבים ושל כותבים - לא רק מ[המחנה] השמרני,  אלא גם מ[המחנה] "המתקדם". הדבר עירפל מאוד את המושג [זכויות אדם] ויצר קושי גדול יותר להבינו בקרב הערבים. התקפות הערבים על זכויות האדם התמקדו [בשני נושאים]: במוסר הכפול שיש בטיפול בזכויות האדם במדינות המערב הקולוניאליסטיות והאימפריאליסטיות; ובסתירה בין מושג האוניברסאליות שמציגות זכויות האדם לבין 'האופי המייחד' את החברות שלנו [שמושג זכויות האדם לא מתאים לו כביכול].

 

בד בבד עם החרפת הביקורת של הערבים כלפי זכויות האדם, נתן מושג זה תוקף לדרישותינו לשחרור מהמשטרים העריצים, למלחמה בשחיתות, בעוני, בדחיקת [אנשים] לשוליים, באפליה ובכיבוש. [כעת] אנו מצויים במצב תמוה. מצד אחד, חברתנו דורשת בכוח מעורבות, דמוקרטיה, חלוקה משאבים צודקת והשבת המושג של מדינת הלאום השוקדת על רווחת הפרט והחברה ועל הזכות לבריאות וחינוך טוב; מצד שני, מגדף השיח הפוליטי והתרבותי הרווח את זכויות האדם ואת מזימותיהן, המאיימות לערער את  "הזהות" והיציבות שלנו. אז מה בעצם אנו רוצים?

 

השיח הרווח אצלנו התרגל להטיל את האחריות לצרותנו, לכיעור הסובב אותנו ולריק התרבותי שלנו על  "האחר", העריץ השולט בנו, ולהצדיק את הצרות שלנו באותו "האחר" הרע בשעה ש"אנחנו", הקורבן הטוב...

 

ראייה זו הבנויה על שניות נאיבית מסתירה בעמקי ליבה רצון עמוק - במודע או לא במודע - לדחוק לשוליים את זכויות האדם ולהרחיקן משאלת החירות. התברר גם שמאחורי הטלת החשד בזכויות האדם, בשם המוסר הכפול של הקולוניאליסטים ו"האופי הייחודי" של חברתנו, עומד כאב גדול יותר - הכאב על כך שהשאלות [הבסיסיות ביותר] של קיומנו נדחקות תמיד [לשוליים]. להלן סקירה של גילויי הספק העיקריים בזכויות האדם בעולם הערבי:

 

הטלת ספק בהיות מושג זכויות האדם מתאים לנו:

זהו [סוג] של ספקנות בזכויות אדם עליו נשענים כוחות פוליטיים כלכליים ואנשי רוח שונים הסבורים כי "העמים" הערביים לא מסוגלים מטבעם להבין את [המושג] של שחרור עצמי וליישמו, ולא מסוגלים לחיות בצורה דמוקרטית ולהשתתף בקבלת ההחלטות.

ראייה זו נשענת על המושג של 'העם הילד' ושל 'העם הקטין והנכה' שאינו יכול להתרומם באמצעיו העצמיים כדי לשנות את גורלו. העם במקרה זה הוא גוש של אנשים המצפה לגואל שיחלק [לו] תפקידים חברתיים וישרה עליו רווחה... כוחות אלה אשר [מעלים את הטיעון]... שהעם אינו מסוגל מבחינה גנטית לשחרור עצמי ולהתנסות בזכויות אדם, הם אותם כוחות אשר מעלים את ערך העם ובשלותו כאשר מדובר בהגנה על הריבונות הלאומית למול "הסכנות החיצוניות", או כאשר מדובר באגירת קולות הבוחרים בבחירות המנציחות את שלטון העריץ.

רבים מפנימים את הזלזול הזה ובמעין גזענות-עצמית מדגישים את חוסר יכולתם להתנסות בזכויות אדם, שכן טבעם האנושי אינו עולה בקנה אחד עם זכויות אלה. הם "עמים" אשר יכולים לחיות רק במסגרת הדפוס של עם כנוע ויחיד [מנהיג] גואל.

 

הטלת ספק מתוך גישה סלקטיבית לזכויות אדם

הדוגלים בעמדה זו סבורים כי ישנן זכויות מסוימות שהחברה שלנו לא יכולה ליהנות מהן הואיל ו"אופיינו הייחודי" לא יכול בשום אופן לדור בכפיפה אחת עם כל זכויות האדם כמערכת אינטגראלית שאינה ניתנת לחלוקה. [לטענתם] ישנן מחויבויות שממשלות מדינותינו יכולות לכבדן במסגרת התחייבויות בינלאומיות הקשורות לזכויות האדם וישנן מחויבויות אחרות שלא ניתן לכבדן בגלל "ייחודנו התרבותי". ואולם, ניתן להבחין כי הסיסמאות בדבר כיבוד אותה ייחודיות עולות רק כאשר רוצים להצדיק הפרה של זכויות נשים, מיעוטים וקבוצות חלשות ומודרות. סיסמאות אלו עולות רק כאשר יש צורך להגיב על דוחות לאומיים ובינלאומיים החושפים את הפרת הזכות להשתתפות פוליטית, פעילות אזרחית וארגונית, הפרת חופש הדעה, הביטוי, החשיבה והדת...

 

הסלקטיביות הפכה את סוגיית ה"אופי הייחודי" לנשק הנשלף רק כאשר מעלים [תביעות] לזכויות אדם וחירויות, ובפרט כאשר נדונות, כאן ובעולם, בעיות ספציפיות כמו זכויות נשים, אלימות נגד נשים, זכויות מיניות, בריאות, זכויות הילד, זכויות פליטים וזכויות מיעוטים דתיים ואתניים.....

 

הטלת ספק בגין שוני תרבותי בין המזרח למערב

הדוגלים בהשקפה זו נשענים על רעיון בסיסי והוא שזכויות האדם צמחו במערב ושורשיהן מצויים במורשתו של המערב, ולכן הן אינן מתאימות לכל זמן ומקום. [לטענתם] האדם המערבי, מעצם מהותו וטבעו, מקבל את הרעיון [של זכויות האדם]. ראייתו המהותנית את האחר מאפשרת לו לראות בזכויות האדם רעיון מופשט, שאיננו כפוף מבחינת המבנה שלו להתפתחות היסטורית או למתיחות רעיונית, או לסכסוכים בין אסכולות פילוסופיות, פוליטיות ומשפטיות.

ראייה זו גם מתעלמת במודע מהעובדה שזכויות האדם נוצרו והתפתחו בחברות מערביות אשר גם הן חיו במשך מאות שנים חיו בצלם של עריצות פוליטית, משטרים אבסולוטיים, תוך התכחשות לחירויות דתיות, וקיום מלחמות ומאבקים כיתתיים רווי דם.

 

הטלת ספק בזכויות האדם בגלל "מערביותן",  הביאה לדחייתן המוחלטת, ולהנחה כי הסמכות הדתית מציגה פתרונות ותשובות ברורים וסופיים לבעיות האדם ודי בחזרה אל המקורות האסלאמיים על מנת לבנות את החברה האידיאלית...

השקפה זו שחלחלה לתרבות הפוליטית ולשיח הדתי והתרבותי שלנו גרמה לדורות של ערבים לחלום על גני עדן מן העבר ללא יכולת להציג פתרונות לבעיותיהם מחוץ למודלים מנטאליים אבסולוטיים.

 

הטלת ספק מתוך התנשאות

סוג זה של ספקנות מאגד תחת קורת גג אחת סוגים שונים ורבגוניים של סופרים, הוגי דעות ומשפטנים. הדבר המעניין בעמדותיהם הסקפטיות כלפי האוניברסאליות של זכויות האדם, הוא שהם מדברים מתוך הנחת יסוד מודרניסטית. הם מדברים ללא הרף על דעותיהם השאובות מהמקורות העיקריים של מחשבה מודרנית על המדינה, הפרט, החברה האזרחית והחילוניות. ברם, ביחס לזכויות האדם, הם ממהרים להישען על איזושהי עמדה המטילה ספק בזכויות אלה. כאילו שזכויות האדם הן גוף זר שצמח מחוץ למסגרת המחשבה מודרנית או הפוסט מודרנית. ארסנל הידע הזה שהם עושים בו שימוש לצורך כפיית דעותיהם המתיימרות להיות מלומדות והוסיפו לסבך את יחסינו למושג זכויות האדם ותרמו לאי הבנת מקורן והתפתחותן.

 

האשליה אותה משווקת הספקנות המתיימרת להיות מלומדת אצלנו, היא שמערכת זכויות האדם הינה מושג אבסולוטי ומופשט,  הנגזר ממהלך שהוא מעבר לכל זמן ומקום. כתוצאה מכך, מערכת זכויות האדם יכולה לשרת רק תפישה אחת של האדם, זו שצמחה עם אסכולת החוק הטבעי ועוגנה בהצהרת זכויות האדם והאזרח במהפכה הצרפתית. תפישה מצמצמת זו היא הרווחת בכתבים המעטים [שנכתבו] בערבית על זכויות האדם ואשר יצרו בלבול היסטורי בסיסי. היא הפכה את הרעיון של זכויות אדם למונופול של המורשת הליברלית המערבית וקיבעה בתודעת [האנשים] התנגדות לזכויות האדם משום ההנחה שהן משרתות רק תפישה מרכזית מערבית אחת של האדם.

  

הטלת הספק במושג זכויות אדם תרמה לניכורו בחברתנו

סוגי הטלת הספק במושג זכויות האדם...הנזכרים לעיל תרמו לניכורו של המושג הזה בחברות [הערביות] ויצרו קושי לבנות תרבות פוליטית [המסוגלת] להבין שאלות ו[לפתוח] אופקים למושגים כמו אזרחות, חירות, שוויון וצדק החברתי. הדבר יצר קשיים נוספים המסוכנים לתרבות הפוליטית של החברות שלנו לא פחות [מהעדר המושג של זכויות האדם]. הדיון על זכויות האדם הצטמצם לפנטזיות המנותקות משורשיהן המערביים [של זכויות האדם], לשאלת היותן נטועות בתרבותנו ולמידת האיום שלהן על זהותנו והשתייכותנו הדתית. באופן זה הועלמה התמורה הבסיסית שזכויות האדם יצרו בהתפתחויותיהן השונות בתודעה הפוליטית.

 

למרות מגוון זכויות האדם ומקורותיהן, ולמרות קיומו של קושי ליישמן במקרים מסוימים, הן נותרות כלי עבודה מוסרי והיסטורי בתחום הפוליטי [ומקור] להעשרתו במושגים של אזרחות וצדק חברתי.

 

זכויות האדם האצילו על הפוליטיקה קבוצה של עקרונות וערכים דוגמת שוויון, חירות, צדק וכבוד והוציאוה ממערות התועלתנות הברברית האוכלת את בני האדם ואת ארצות[יהם]. תרבות הטלת הספק במושג זכויות האדם הוציאה את המושג [זכויות אדם] מגדר יכולותיו ההיסטוריות והמוסריות [של האדם], והפכה אותו לדבר חשוד. לא די שהמשבר הזה הפך את זכויות האדם לדבר הנעלה מחיינו ומנוגד להיסטוריה שלנו בלבד, הוא גם הפך אותו לאחד הגורמים הבסיסיים לאי ההכרה שלנו בעקרון המהווה בסיס לאנושיותנו".[1]