בכיר פלסטיני על דיאלוג עם ישראלים ועל זכות השיבה
במאמר ביומון הרש"פ "אל-איאם" מתאר העיתונאי הפלסטיני האני אל מצרי - שהנו פקיד בכיר במשרד ההסברה ברש"פ - מפגש עם עיתונאים ישראליים שנערך בפריז בחסות "יונסק"ו" ומסביר את תפיסתו בנוגע לזכות השיבה ולדיאלוג עם ישראלים. להלן קטעים ממאמרו:
"הדיאלוג הוא אחד מסוגי הנשק העומדים לרשות הצד הפלסטיני וצריך להשתמש בו באופן הטוב ביותר... הפלסטינים אינם צריכים לחשוש מדיאלוג מפני שסוגיתם צודקת... הישראלי הוא זה שצריך לחשוש מדיאלוג מפני שהוא מגן על סוגיה של עוול ולכן הוא מתחמק מדיאלוג...
כאשר ישראלי מתחיל בדיאלוג הוא מעדיף שבן שיחו הפלסטיני יהיה או משתף פעולה עם הכיבוש או קיצוני. שכן הראשון מפליג בשבחי הכיבוש... ומפחית את תסביך האשמה של הישראלי בעוד השני, קל להביס אותו במלחמה או בדיאלוג מפני שהוא חלש ונימוקיו חלשים. לעומת זאת אם בן השיח הפלסטיני הוא משכיל ,מוכשר מבחינה לאומית, מציאותי ומתוחכם- יימצא בן השיח הישראלי במצב קשה בתכלית!...
דיאלוג יכול להיות דבר מועיל לכשעצמו. אך אם זהו דיאלוג למען דיאלוג, יהפוך הדבר לשיח של חרשים והוא עלול להביא יותר נזק מתועלת. הדיאלוג חשוב מפני שהוא מאפשר להכיר את האחר, לקבל מידע ולהעלות את מידת הנכונות [של הישראלים] להסכים לאמת. הוא יכול להתקדם לקראת תיאום ושיתוף פעולה מסוימים בתכניות משותפות, אם הישראלים יתקדמו וינטשו את הגיון הכוח, ההתרסה והשחצנות ויכירו בקיומם של הפלסטינים. אולם המכשול הגדול ביותר הניצב בפני דיאלוג פלסטיני-ישראלי [מתבטא בכך] ששני צדדיו אינם שווים ואי אפשר להתייחס אליהם כאל שווים. כדי שהדיאלוג יצליח הוא צריך להסתיים בהכרה שהסכסוך מתנהל בין הכיבוש לעם כבוש. ההכרה הזאת הינה חיונית ביותר והיא מהווה אבן פינה כדי שהדיאלוג יגיע לתוצאות משמעותיות. ללא ההכרה הזאת יהפוך הדיאלוג לעוד צורה של תכתיב של הצד החזק לצד החלש...
[הישראלים ציפו] לשמוע מהצד הפלסטיני בראש ובראשונה נכונות לוותר על זכות השיבה מפני שהדבקות בה תשים לאל... כל תקווה שתהליך השלום יסתיים בהסכם בתקופה כלשהי. אולם הישראלים הופתעו מעמדה פלסטינית אמינה, אמיצה וכנה (הם בעצמם הודו בכך) . הסוגיה הפלסטינית הוצגה כפי שהיא על כל צדדיה, תוך התמקדות בבעיית הפליטים ובזכות השיבה היות והם יסוד הבעיה הפלסטינית ומהותה. אי אפשר לדבר על התפייסות היסטורית או על הסכם שלום קבוע מבלי שהבעיה תיפתר פתרון צודק על פי החלטת האו"ם 194 באופן שירצה את הפלסטינים...
רוב העיתונאים הישראליים אשר השתתפו במפגש- שללא הגזמה ניתן לומר כי רובם ככולם אינם נמנים עם השמאל הישראלי או עם מחנה השלום הישראלי - הודו בסופו [של המפגש] שאי אפשר להתחמק מדיון בבעיית הפליטים יחד עם זכות השיבה ו[ממציאת] פתרון להן. אם רוצה ישראל בשלום היא צריכה לשאת באחריות לפתרון הבעיה הזאת...
אציין [בהקשר זה] את התכנית ששודרה לאחר המפגש שבמהלכה חזר העיתונאי הישראלי שמעון שיפר על מה שכתב גם בטור שלו ב"ידיעות אחרונות", לאמור, שעל הישראלים להפנים כי לא יהיה הסכם שלום ללא דיון בזכות השיבה וללא הסכם בשאלה הרגישה הזאת.
אולם שיפר בעצמו, שכתב את מה שנזכר לעיל, הוסיף באותו מאמר ש"לאחר הפגישה בפריז הוכח לו באופן מוחלט שאין על מה לדבר עם הפלסטינים". הסתירה הזאת מובנת שכן אין הוא יכול להתעלם מהעובדות שהוא שמע ושהוא מכיר אותן ומתעלם מהן בתוך תוכו. [הסתירה מובנת גם] משום שהוא רוצה לקדם את עמדותיו באמצעות הצדקת מעללי שרון מאז שהלה עלה לשלטון בישראל, בהיותו כתב ימני וידיד אישי של שרון." [1]
נושא זכות השיבה על גם בסימפוזיון שארגן "מועדון העיתונות של דובאי" ובו הכחיש יאסר עבד רבו, מאדריכלי מסמך ז'נווה את הטענה כי במסמך ישנו "ויתור על זכות השיבה". עבד רבו ציין כי "מסמך ז'נווה הוא המסמך המשותף הראשון של הפלסטינים והישראלים שבו החלטה [של העצרת הכללית של האו"ם] 194 מהווה בסיס לפתרון בעיית הפליטים." לדבריו, "המסמך מציע כי שיבת הפליטים הפלסטינים תעשה באמצעות חמש אופציות הכוללות שיבה ללא תנאי [של פליטים פלסטינים] לשטחים הפלסטינים, ושיבה לישראל בהתאם בתנאים והגבלות מסוימים שהבסיס שלהם הוא שישראל תקבל את אותו מספר [של פליטים] פלסטינים שיקבלו מדינות שלישיות."
מאידך אמר עבד רבו "מסמך ז'נווה הוא אחד מדרכי ההתנגדות המדינית לתוכניות שרון וכי יש להתייחס לתפקידו ולתרומתו המדינית ולא להתייחס אליו כאל הסכם לגבי הסדר הניתן ליישום מיידי, שכן הוא דוגמא לפתרון שניתן יהיה לאמץ כאשר יהיה מו"מ רשמי."[2]