נביל שעת' בראיון לטלוויזיה הפלסטינית

(7.5.1999)

הפעילות הדיפלומטית הפלסטינית באירופה

"...ארה"ב היא החברה החזקה ביותר בברית המערבית. למרות זאת, אירופה אינה נעדרת אמצעים ואלטרנטיבות בניסיונה למלא תפקיד עצמאי וחלוצי יותר... ישנם כעת שלושה גורמים בהם יכולה אירופה להשתמש [כדי ללחוץ על ישראל]:

[הראשון,] קיים הסכם השותפות בין אירופה לישראל. הסכם זה מונע מישראל מלהגדיל את חופש המסחר בינינו לבין אירופה, מאחר וגם אנו שותפים של אירופה במסגרת ההסכם שחתמנו. הסכם זה גם מונע מישראל מלייצא לאירופה מההתנחלויות הישראליות בארצנו ובכלל זה מירושלים. אירופה רואה בכך הפרה של ההסכם, משום שאירופה אינה מכירה בכך שאזורים אלה הם חלק מישראל. קיימות, אם כן, סנקציות אפשריות ואירופה החלה לרמוז עליהן ולדבר עליהן. אנו מקווים שאירופה תתקדם צעד נוסף בשימוש בלחץ על ישראל. אל לנו לשכוח ששני שלישים מהסחר של ישראל הוא עם אירופה.

הדבר השני הוא אמנת ז'נבה הרביעית. מדינות אירופה הן המדינות העקריות שנתנו חסות וחתמו על הסכמי ז'נבה להגנה על זכויות האזרחים וזכויות האדמות הכבושות מפני הכיבוש. ב-15 ביולי תתקיים הועידה  הבינלאומית המתכנסת כדי להבטיח את כפייתה של אמנה זו על ישראל באדמות הערביות הכבושות, כולל ירושלים. הדבר מוביל לסנקציות המגיעות עד כדי הפסקת התעופה עם המדינה הכובשת המפרה את אמנת ז'נבה, מניעת נסיעת אזרחיה למדינות העולם, ואפשרות של מעצר מנהיגיה וחקירתם. כלומר, ישנן סנקציות שאינן מגיעות לכלל שימוש בכח צבאי, המחייב קבלת החלטה על ידי מועצת הביטחון...

הדבר האחרון הוא האפשרות של הכרה אירופית במדינה הפלסטינית, דבר שהובטח לנו. כאשר אירופה תכיר במדינה, היא תהפוך לערבה לגבולותיה הכבושים של מדינה זו, מאחר שאדמות אלה כבר לא תהינה אדמות הנתונות למחלוקת והן תהפוכנה לאדמות מדינה כבושות, שאירופה תכיר בריבונות הפלסטינית עליהן...

אל לנו לשכוח גם את ההכרה האירופית הנמשכת בהחלטה 181, היא החלטת החלוקה, ובהחלטה 194, היא ההחלטה בנוגע שיבת הפליטים..."

מצב הנמכת הציפיות הפלסטיניות:

"אני משוכנע שמה שאנו משיגים יחזיק מעמד ויוביל להישגים גדולים יותר. יש לנו אדמה שהשבנו לידינו. יש לנו מאתיים אלף פלסטינים ששבו תוך חמש שנים. יש לנו הנהגה פלסטינית המצויה בשטח. יש לנו הכרה מצד מדינות רבות במדינה הפלסטינית העצמאית בגבולות 67. יש לנו נכונות פלסטינית להמשיך ולהקריב וקיים גם חשש ישראלי אמיתי ורצון להשכין שלום באזור.

כל הגורמים האלו מעודדים אותנו להמשיך בהגשמת מטרותינו. טרם איבדנו את התקווה. אנו לא ויתרנו על זכויותינו. בעבר כבר היינו מוכנים לאוטונומיה מוגבלת, ואילו כיום אנו אומרים שאיננו מוכנים לקבל פחות מאשר מדינה. כיום אנו אומרים שפחות מגבולות 1967 וירושלים כבירת המדינה הפלסטינית אנו לא מוכנים לקבל. יתרה מכך, עכשיו כבר הסלמנו [את תביעתנו] להחלטה 181, היא החלטת החלוקה, שנשכחה מלב בשנים שחלפו. הישראלים אומרים: "איך נזכרתם בה פתאום?" [תשובתנו היא ש]אנו זכרנו אותה במשך כל השנים. סיסמתו היחידה של נתניהו במשך שלוש שנים היתה "אני אלחץ על הפלסטינים כדי להפחית את ציפיותיהם". כך הוא אומר! האם באמת פחתו הציפיות שלנו במשך שלוש השנים?! לא, הן גברו."