כללי

 

אינטלקטואלים מצריים נגד סיסמת האחים המוסלמים 'האסלאם הוא הפתרון'

 

בבחירות לפרלמנט במצרים, שנערכו בין ה-9 לנובמבר ל-9 בדצמבר, הכפילו נציגי האחים המוסלמים את כוחם בפרלמנט פי חמישה וזכו בשמונים ושמונה מושבים, לעומת חמישה עשר מושבים בבחירות  בשנת 2000.[1]  

 

סיסמת התנועה במהלך מסע הבחירות, 'האסלאם הוא הפיתרון', עוררה תגובות נגד - הן בקרב אינטלקטואלים מצריים רפורמיסטיים והן בקרב אנשי דת מאל-אזהר. האינטלקטואלים טענו כי אין לערב בין פוליטיקה לדת וכי הפתרון הנכון למצרים איננו סיסמה דתית אלא תוכניות מעשיות ומדעיות שמטרתן להעלות את יכולות התפוקה שלה. לדבריהם, סיסמת 'האסלאם הוא הפתרון' דומה לסיסמאות שהונפו באיראן, בסודאן ,באלג'יריה ובאפגניסטן שהביאו לדיכוי, לעוני ולעלייתם לשלטון של הטאליבאן ואוסאמה בן לאדן. כן טענו כי סיסמה זו סותרת את החוקה המצרית הקובעת שוויון בין המוסלמים לנוצרים ואי אפליה על בסיס דתי. והיות שהאחים סבורים שהמחלוקת עמם כמוה כמחלוקת עם אללה - הרי מי שמתנגד להשקפותיהם מתנגד לרצון אללה. על כן הסיסמה תגרום למלחמת אחים בין המוסלמים לבין עצמם ולמלחמת אחים עם הלא מוסלמים במצרים. גם  אנשי דת מאל-אזהר התנגדו להנפת הסיסמה בטענה כי ניצול המסגדים לצורך פוליטי ראוי לגינוי בהיותו מנוגד לדברי אללה.

 

להלן תמצית עמדות המבקרים.

 

למצרים נחוצות תוכניות מעשיות ומדעיות

מכרם מחמד אחמד, פובליציסט מצרי המפרסם את טוריו במספר עיתונים, כתב:  "סיסמת האחים המוסלמים 'האסלאם הוא הפתרון' מעוגנת בחוק. לכן קשה יהיה למתוח עליה ביקורת. [הבחירות] הן עניין פוליטי במהותו, הנתון לוויכוח ולחילוקי דעות. הפוליטיקה היא [מערכת] של דיון או התנגשות בין השקפות, כאמצעי להשגת פתרון ביניים, המוסכם על כל הצדדים. הדת, לעומת זאת, [היא עניין מוחלט] שחור או לבן; או שאתה מאמין, או שאתה כופר. בנוגע לדת אין להתמקח...

 

למרבה הצער, הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' פונה אל כל [האנשים] במצרים כאילו עזבו את האסלאם וסטו מדרך הישר ואין להם ישועה אלא אם ישובו מן "הרדה" שלהם לדתם אליה התכחשו! אולם המצרים מבינים את הדת כקשר בין המאמין לאלוהיו... הם מבינים שאין מקום בדת למתווך הטוען כי הוא צל של האלוהים על פני האדמה...

 

הפתרון הנכון למצרים איננו מרשם פלא שאפשר לצמצמו לסיסמה שדי להשתמש בה כדי להבריא.  הפתרון הוא מקבץ של תוכניות מעשיות ומדעיות [כפתרון] לבעיות שגורמיהן משולבים. [תוכניות]  שמטרתן להעלות את יכולות התפוקה שלנו עד לפסגת שאיפותינו לחיים טובים יותר; [תוכניות] העשויות לחולל שינוי מהותי בשיטת הלימוד שלנו, שיעזרו להוציא דורות חדשים מוכנים יותר לאתגרי עידן שבו המדע והידיעה ממלאים את התפקיד הגדול ביותר בתהליך התפוקה; תוכניות שיתמודדו עם הבעיה הדמוגרפית באמצעות פתרונות אמיצים המגבילים את [השיעור] הרב של היילודים החדשים העולה על מיליון נפשות מדי שנה... [אך] לפני כל זה [יש צורך] בשלטון דמוקרטי המבוסס על פלורליזם מפלגתי ובו סמכות יחידה לעם הבוחר את שליטו בבחירות חופשיות, ויכול לדרוש ממנו [דין וחשבון] אם הוא נכשל ביישום הבטחותיו והתחייבויותיו.

 

נכון שהדת יכולה למלא תפקיד [בעל] ערך חשוב בתיקון התנהגות האנשים ובחינוך מצפונם, אולם תפקיד הדת – כגורם מניע למעשה טוב - משולב עם תפקידים אחרים פוליטיים והומאניים שמטרתם לשמור על שלטון  הדמוקרטיה, על זכויות האדם ועל שוויון ההזדמנויות. [זאת] מפני שהדת לבדה איננה יכולה לתקן אומות ומה שלא נשלט על ידי הקוראן נשלט [בכוח] השלטון. יש דוגמאות רבות בהיסטוריה למשטרים ששלטו בשם הדת, אולם הפיצו עוני, בורות ושחיתות לטובת אליטה שלבשה מסווה של ח'ליפות.

 

"האחים המוסלמים" סבורים: מחלוקת עימנו, כמו מחלוקת עם אללה

הבעיה המהותית עם אלה המניפים את סיסמת  'האסלאם הוא הפתרון', היא שהם מבטיחים לנו [מעשי] חסד ונחמה אם נמסור לידיהם את השליטה על ענייננו וגורלנו. זאת מבלי שנדרוש מהם לגלות לנו את המצע שלהם, כדי שנוכל לדעת כיצד הם ישלטו עלינו; למי תהיה הסמכות האחרונה; ולמי האמירה המכרעת בשעת מחלוקת - לפרלמנט או למנהיג הרוחני [של תנועת האחים המוסלמים]. שלטונו השרירותי של חכם ההלכה מסתתר [מאחורי סמכותו של] השלטון [במדינה] ומרכז בידו את שלטון הדת בטענה שהוא צל האלוהים עלי אדמות, אך [למעשה] הוא שולט על מנגנוני ההרתעה, הביטחון והמודיעין! 

 

[האחים המוסלמים טוענים כי הבעיה היא] באי יישום השריעה... האין זו זכותנו לשאול האם השריעה צריכה להיות המקור היחיד לחוק? [האין] תמורות העידן [האחרון] מחייבות אותנו שלא נשלול את האפשרות שיש מקורות נוספים לחקיקת חוקים ש[יכולים] להתמודד עם בעיות מודרניות, שתקופות אסלאמיות קודמות לא הכירו אותן?... האם נכון לראות באסלאם פתרון ולמהר לקטוע את ידי הגנבים וליצור צבא של בעלי מום, לפני שנבטיח לכל אזרח מינימום של חיים מכובדים?...

 

הבעיה האמיתית שלנו עם [האחים המוסלמים] היא שהם סבורים שהערובה לאמיתות סיסמתם  'האסלאם הוא הפתרון' היא שהם יהיו המגנים והשלטון. הם סבורים שהמחלוקת עמם כמוה כמחלוקת עם אללה ומי שמתנגד להשקפותיהם מתנגד לרצון אללה. הם יוצרים אחדות בין אנשיהם לבין זכות הסדר האלוהי. דבר זה נאמר בגלוי ע"י השיח' הקודם שלהם, מצטפא משהור, כאשר קרא: 'אלה אשר חולקים על האחים חולקים על אללה'. [זאת] למרות שבסופו של דבר [גם] המנהיג הבכיר ביותר של האחים הוא אדם העלול לטעות ועשוי לצדוק וההיסטוריה שלהם מלאה טעויות, שהבולטת בהן היא שהם אלה אשר המציאו את האלימות הפוליטית! ואם הם רוצים לשלוט, אין להם אלא לדבר אלינו כבני אדם המקבלים את כל העקרונות שמקבלות כל המפלגות, כיוון שבסופו של דבר הם מייצגים רק השקפה אחת באסלאם שאין בה קדושה מיוחדת ואין הם האסלאם עצמו. המחלוקת עימם לגיטימית ונחוצה, מפני שהיא איננה מחלוקת עם אללה ומכיוון שהדבר המסוכן ביותר הפוגע באומות הוא ש[אנשים] החומדים את השלטון חושבים שרצונם התאחד עם רצון אללה. זהו השער שדרכו נכנסים  הדיכוי, העריצות והעריצים לעולמנו האסלאמי... הבה ונביט מה התרחש באיראן, בסודאן ובאלג'יריה, אשר כולן הניפו את אותן סיסמאות."[2]

 

הסיסמה תגרום למלחמת אחים

ד"ר עבד אל-מנעם סעיד, ראש המכון למחקרים אסטרטגיים של מוסד אל-אהראם, כתב ביומון הממסדי "אל-אהראם": "חזרתה של תנועת "האחים המוסלמים" אל הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' היוותה בבחינת מפלה גדולה מאד למפל"ד אשר ראתה באחים המוסלמים רק תנועה פוליטית שמרנית הרואה את הדת רק כמקור סמכות תרבותי. הנפת סיסמה זו בזירה הפוליטית שוות ערך ל[הנפת] ספרי הקוראן בזירת ההפגנות הפוליטיות. ידוע מהמורשת האסלאמית כי הנפת ספרי הקוראן והקריאה לפסוק דין  על פיהם, היוו את  הפתח למלחמת האחים הגדולה ביותר בין עלי בן אבי טאלב, לבין מעאויה בן אבי ספיאן ולבין מי שבא אחריהם.

 

סוגיה זו לא תיפתר בכך  ש[פעילי] האחים יטענו כי [סיסמתם מוצדקת משום] שהאסלאם הוא מורשתה של אומה זו, או אם יטענו  כי לפי החוקה המצרית האסלאם הוא דת המדינה והשריעה היא המקור העיקרי לחקיקה. מקור הסמכות הכלול בתוך החוקה, כמו כל מעשי ידי אדם, אין לו קדושה והוא נתון לשינוי, להחלפה, להשמטה ולהוספה, כפי שאנו מתכוונים לעשות בנוגע לחוקה המצרית הנוכחית...

 

זו הסיסמה שהעלתה את הטאלבאן ובן לאדן

הנפת הסיסמה 'האסלאם הוא הפיתרון' [תגרום ל] מלחמת אחים בין המוסלמים  ש[תגרום ל]  מלחמת אחים עם השותפים [הלא מוסלמים] במולדת, שגם הם מאמינים בסמכות המוסרית והרוחנית של הדתות המונותיאיסטיות, אולם אינם משתייכים לדת האסלאם וודאי לא לתנועת האחים המוסלמים...הניסיון עם האחים המוסלמים מדבר בעד עצמו, מכיוון שסיסמת 'האסלאם הוא הפתרון' הונפה באפגניסטן על ידי [תנועות קרובות] לתנועת האחים המוסלמים, למשל בורהאן אל-דין רבאני ואחמד שאה מסעוד - שהיו הראשונים שהגיעו לשלטון בקאבול לאחר תבוסת הסובייטים ...זו היתה מלחמת האחים הגדולה ביותר באפגניסטן שכילתה את התבואה והמקנה והמצב נשאר כך עד שהגענו לשלטון של הטאלבאן ומולא עמר ואסאמה בן לאדן במהדורה מיוחדת וקיצונית מאוד של סיסמת האסלאם הוא הפתרון... סיסמה זו הביאה את המדינה ל[מצב] של מלחמת אחים, בתוכה ומחוצה לה, שהוביל לכיבושה [וכתוצאה מכך] להיותה תחת חסותה של ברית נאטו...

 

היציאה, כעת, בסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' והצגתה במהלך הבחירות לפרלמנט, היא גרירת [ההיסטוריה] לאחור. והרי אם האסלאם - כפי שהאחים חושבים - הוא הפיתרון, אז מה הוא הצורך בחוקה! [קבלתם של] האחים המוסלמים למערכת הפוליטית, [מותנה] במידה רבה ביכולתם להיות חלק מן הפוליטיקה הארצית ולא [האלוהית]..."[3]

 

הסיסמה סותרת את הנאמר בחוקה

במאמר נוסף, ביומון הממסדי "אל-אהראם", כתב עבד אל-מנעם סעיד: "כאשר חוקק  המחוקק חוקים...  הוא הסתמך על החוקה, והוא לא קבע רק  שהאסלאם הוא דת המדינה. הוא קבע גם את חובת השוויון בין האזרחים המוסלמים לבין הנוצרים ואת אי האפליה ביניהם על יסוד דתם. בנוסף, הוא קבע , באופן ברור, את [חשיבות] אחדות האומה המצרית והנחיצות לשמור עליה. לפיכך, הנפת הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' והטענה שהיא תרגום של סעיף בחוקה, לפיו האסלאם הוא דת המדינה, איננה קרובה ל[נוסח] החוקה, אלא היא בגדר הוצאת חלק מן החוקה מהקשרו. דומה הדבר למי שמסתמך על הפסוק  'אל תתקרבו לתפילה' בקוראן מבלי שהוא משלים את המשך הפסוק.[4]

 

הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' סותרת את מה שנאמר בחוקה, לפיו השריעה היא המקור העיקרי לחקיקה. הימצאות המקור העיקרי [בחוקה], פירושה שיש מקורות אחרים העשויים להיות משניים או להיות מבוססים על עקרונות של הפעלת שיקול דעת עצמאי [אג'תהאד] שאין טקסט הסותר אותם. הדבר אשר האומה הסכימה לגביו בחוקה מבוסס על הצורך לשמור על עקרונות האסלאם... אולם המחוקק ידע, גם כן, שהאנשים יודעים טוב יותר את עניינם ושההכרח מחייב [לחוקק] חוקים שיתאימו לו ולכן המחוקק לא כינה את השריעה מקור 'יחיד' לחקיקה, מפני שהמשמעות היחידה לכך תהיה הקמת מדינה דתית שתיקח את כל האומה לדרך שהלכו בה אפגניסטן, איראן וסודאן ל [דרך] של קנאות, קיצוניות, בידוד [מהעולם] ועריצות...

 

תנועת האחים המוסלמים זנחה את כל המורשת האסלאמית העשירה. היא רואה רק את החרבות החדות ואת פסוקי המלחמה והמאבק, על מנת להשתמש בהם במערכת הבחירות השקטה שמתחרים בה בני אדם שווים, מוסלמים ונוצרים, כדי לשמור על האינטרסים של העם..."[5]

 

האם כשלון ממשלת האחים המוסלמים, הוא כשלון האסלאם?

אסמאעיל מנתצר, עורך השבועון הממסדי "אוקטובר", כתב על האפשרות ההיפותטית שהאחים יגיעו לשלטון: "ממשלת האחים המוסלמים (ההיפותטית) עשויה להשתדל לממש את מצע הבחירות שלה. ייתכן והיא תצליח וייתכן שתכשל. ומה יקרה אם מצע זה יכשל? מה יקרה אם ממשלת האחים המוסלמים, הטוענת שהיא נשענת על הדרך של האסלאם תכשל בביצוע המצע שלה? האם אין פירוש הדבר שהאסלאם נכשל?!!...

 

[כשנאמר] לאנשים שהאסלאם הוא הפיתרון ולאחר מכן מתבהר שהפתרון לא נכון, האם אין פירוש הדבר שהאסלאם מוצב במעמד של טעות?! הטעות היא בכך שאנו מערבים בין עניינים [שאין לערב אותם זה בזה]... לפי [ההוגה בן המאה השמינית], אבן אל-מקפע, הדת [פירושה] קבלה של האמונה.[6] והדעה [פירושה] הסכמה עם [קיומם של] חילוקי דעות. ומי שהפך את הדת לדעה, עשה את הדת לנושא למחלוקת. המשמעות היא ברורה: הפיכת הדת לפוליטיקה היא טעות והפיכת הפוליטיקה לדת היא טעות...

 

אנו מכירים את הניסיון של הזרם האסלאמי ששלט בסודאן בשם הדת ובמסווה של האסלאם... ויודעים מה היו תוצאותיו. ממשלת [חסן] אל-תראבי קיבלה לידה את [השליטה] על סודאן והעם סבל מעוני... החיים בסודאן הגיעו לפתחו של הר געש מבחינת האנארכיה והעדר היציבות."[7]

 

אל-אזהר מגנה את ניצול  המסגדים לצרכים פוליטיים

היומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" הביא את דבריהם של אנשי דת באקדמיה למחקרים אסלאמיים באל-אזהר ולפיהם "הם מתנגדים לשימוש בסיסמאות דתיות ובניצול הרגש הדתי בתעמולת הבחירות, כדי לרכוש את אהדת [הציבור] וכדי למשוך את קולות הבוחרים".[8]

 

נציג לשעבר בוועדה לענייני דת בפרלמנט המצרי וחבר באקדמיה למחקרים אסלאמיים באל-אזהר, ד"ר עבד אל-מועטי ביומי, טען כי הוא דרש במהלך התכנסות הפרלמנט ל"הימנע משימוש בסיסמאות הדתיות במסע הבחירות". כן דרש כי  "מצע הבחירות של המועמד...יהיה  [הדבר] המכריע  בבחירות, מפני שסיסמאות [דתיות] אינן מתאימות לשמש כחוזה בין המועמד לבין הבוחרים..."[9]              

 

סגן הנשיא לשעבר של  בית המשפט העליון לערעורים וחבר באקדמיה למחקרים אסלאמיים באל-אזהר, ד"ר ג'מאל אל-דין מחמוד, כתב בשבועון הממסדי הדתי  "אל-לואא אל-אסלאמי": "הבוחר איננו בוחר את המועמד בהסתמך על האסכולה הדתית שלו, או בהסתמך על מגמתו הדתית, או הכיתתית... ניצול המסגדים לתעמולת בחירות לטובת [מועמד] כלשהו הוא דבר הראוי לגינוי ומנוגד לדברי אללה: 'המסגדים קודש לאלוהים הם, ואל תפנו בתפילה אף לאחד מלבדו' [קוראן: 72; 18]"[10]

 

ראש מחלקת השריעה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת אלכסנדריה, ד"ר מחמד כאמל אמאם,  כתב בשבועון הממסדי הדתי  "אל-לואא אל-אסלאמי": "לא ראוי כלל שנכניס את התהליך הפוליטי, המתקיים באמצעות בחירות אל תחום [הדת]. [זאת] למרות שדת האסלאם היא [גם] דרך חיים. על כל קבוצה של מועמדים עצמאיים, או נציגים של מפלגות, להציג מצעי בחירות, שבאמצעותם אפשר יהיה להציג פתרונות מעשיים לבעיות היום יום של האנשים... באשר לדת הרי שהיא שייכת לאללה וכל אחד מאיתנו אחראי על קשריו עם אלוהיו."

 

עוד ציין ד"ר אמאם כי "האמירה לפיה האסלאם הוא דת ומדינה גם יחד, הוא עניין שלא ניתן לוויכוח. ואולם כאשר משתמשים במהלך הבחירות בסיסמאות דתיות – אזי זהו תהליך פוליטי שלא ראוי להכניס את הדת לתוכו..."[11]

 

       

---