חוקרת תוניסאית: על המוסלמים לקחת אחריות על הטעויות בעברם
במאמר הנושא את השם "היכן הערבים והמוסלמים בעידן הסליחה והמחילה" מתייחסת הסופרת והחוקרת התוניסאית הליברלית, ד"ר אקבאל אל-ר'רבי, לתופעה של ריבוי ההתנצלויות הפומביות על חטאי העבר הנשמעות בעולם, בעוד מן האומה הערבית והמוסלמית הן נעדרות. לדבריה, על המוסלמים לשאת באחריות לעברם, להפסיק להאשים אחרים ולפתוח בביקורת עצמית.[1] להלן חלקים ממאמרה:
"...האיבה שעברה בירושה מהמלחמות ומהיחסים המתוחים [בין העמים בעבר] היא עדיין הסכנה הגדולה ביותר המאיימת על שלומו וביטחונו של העולם. זו הסיבה לכך שבשנים האחרונות מציף אותנו גל של טיהור המצפון, התנצלויות וחזרה בתשובה של רודני העולם ושליטיו. מה שמושך את תשומת הלב הוא אורכה של רשימת המתחרטים והמבקשים סליחה ומחילה:
הכנסייה הקתולית התנצלה על עמדתה הישנה כלפי היהודים ועל פעילות האינקוויזיציה נגד חירות המחשבה והאמונה. החברה הצרפתית נקרעת מחרטה על עמדתה במשפט דרייפוס ועל עמדתה ביחס לממשלת וישי ששיתפה פעולה עם הנאצים והיא פותחת [לדיון] את סוגיית ההיעלמויות והעינויים השפלים שהתרחשו בארץ החסות שלה בעבר – אלג'יריה. שוויץ סובלת מנקיפות מצפון באשר לעמדה הנייטרלית שנקטה כאשר הוקמה החזית נגד הנאצים. ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר התנצל בפני האירלנדים ורוסיה התנצלה בפומבי בפני עמי אירופה המזרחית על הפגיעה בהם בעבר. דרום אפריקה הקימה ועדה לחשיפת העובדות [ההיסטוריות] ולפיוס ציבורי באמצעות חשיפת הפשעים של כל הצדדים השותפים למשטר האפרטהייד...
לראשונה בהיסטוריה כוללת תופעה אצילה זו [של ביקורת עצמית] גם מדינות ערביות כמו מרוקו, אשר הקימה ועדה לצדק ולפיוס וארגנה שידור ישיר ברדיו ובטלוויזיה של עדויות קורבנות העינויים שסבלו מחטיפות, מהתעללויות וממשפטים שרירותיים בארבעים השנים האחרונות. יוזמה יוצאת דופן זו בעולם הערבי מבקשת לבחון מחדש באופן סמלי [את סיפוריהם של] עשרות לוחמים, שכל חטאם היה ניסיון לקחת חלק בחיים הפוליטיים, ולאפשר להם לקבל פיצויים על הנזקים הגופניים, החומריים והפסיכולוגיים שספגו. כמו כן, אלג'יריה אישרה את אמנת השלום והפיוס הלאומי בניסיון לחתום את פרק מלחמת האזרחים העקובה מדם שהתרחשה בעשור האחרון...
אפילו 'האימפריה החדשה' [ארה"ב] בוחנת היום מחדש את הנחות היסוד שלה ולא מסתירה רגשי אשם ביחס לעבדות ממנה סבלו האמריקאים השחורים במשך מאות שנים וביחס לקורבנות החפים מפשע של מלחמת ויטנאם...
במסגרת התעוררות המצפון העולמי של רוב האומות והעמים בקריאה לסתום את הגולל על העבר העגום ולנסות לעבור לשלב אנושי יותר ורחמני יותר - המוסלמים כאומה עדיין דבקים בעקרונות של כנופיות ומתנגדים לקחת דוגמא מן התקדימים ומן המאמצים הללו.
אנו עדיין מתעקשים שאנו תמיד הקורבנות ושאנו תמיד חפים מפשע. ההיסטוריה שלנו מלאכית, האימפריאליזם שלנו הוא כיבושים מבורכים ['פתוחאת'], הפולשים שלנו ['ע'זאה'] הם משחררים, האלימות שלנו היא ג'יהאד מקודש, הרוצחים שלנו הם שהידים והבנתנו הקלוקלת את הקוראן וההפרות היומיומיות של זכויות האישה, הילד והמיעוטים הן חוק דתי ['שריעה'] סלחני.
היות שהחברות שלנו ידעו עד היום רק תרבות של טינה... של שנאה ושל בקשת נקמה - האם אנו מסוגלים לגבש מחדש את הקשרים התרבותיים, המוסריים וההומאניים עם האחר... האם באפשרותנו לעזוב את המורשת התרבותית הנוכחית שלנו המלאה באשליות גדלות ובזלזול באחר...
אין ספק כי התוקפנות, הפלישות ומעשי ההשמדה הפראיים טבועים בהיסטוריה האנושית ונפוצו בכל העולם - הן בקרב המוסלמים והן בקרב לא מוסלמים. אולם מה שמבדיל אותנו כיום הוא מידת המודעות שלנו להיסטוריה... והמידה בה אנו מצדיקים [את אירועי העבר] בשם האסלאם...
בראש סדר העדיפויות שלנו כיום צריך לבחון מחדש את ההיסטוריה האסלאמית העשירה והמסובכת ולאמץ התקרבות [לגישה] הרציונאליסטית המבוססת על עקרונות ההיסטוריה והיחסיות. מה שנעשה כיום הוא ניסיון לזייף את ההיסטוריה ולחסל את הזיכרון הקולקטיבי... בצורה העולה בקנה אחד עם אמירותיהן של התנועות האסלאמיות הקיצוניות הקוראות... לחזרה לאשליה של שלב הטוהר של עידן הח'ליפים הראשונים. זאת בשעה שהעובדות ההיסטוריות מבהירות לנו כי המדינה [האסלאמית בדורות הראשונים] שאנו מאצילים עליה אופי אידיאלי - היתה מדינה של מלחמות אזרחים... מדוע אנו מסתירים את העובדות, מוחקים אותן ומוליכים את ילדינו שולל? מדוע איננו מכנים את הדברים בשמם ומציבים אותם במסגרתם ההיסטורית? מדוע אנו מתעקשים לייפות את ההיסטוריה ולחיות מחוצה לה?
האווירה האידיאולוגית החדשה [בעולם] מחייבת אותנו להשתלב בה, לאמץ את זכויות האדם ולהתייחס אליהן כאל ערך תרבותי וכאל הישג ולא רק כאל תמרון טקטי בציפייה לשינוי מאזן הכוחות הבינלאומי או להקמת מדינת הח'ליפות האסלאמית...
עלינו לנקוט במספר צעדים מעשיים:
הגוש האסלאמי חייב להתנער באופן סופי מן האסלאם השטוף בהאשמות כפירה ובגידה, אשר מחלק את העולם לתחום האסלאם ולתחום הכפירה, לתחום המלחמה ולתחום השלום. חלוקה זו הורסת כל דיאלוג רציני בין הדתות והתרבויות.
עלינו להתנער מחוקי בני החסות ['אהל אל-ד'מה'] הממלאים את ספרי ההלכה ולהתנצל בפני המיעוט הנוצרי והיהודי [על העבר]. עלינו לשים קץ לשינוי העובדות ולהמצאות האומללות שאנו בודים מליבנו בניסיון להוכיח את המעמד הרם ממנו נהנו מיעוטים אלה במסגרת המדינה האסלאמית תוך הסתמכות על אירועים היסטוריים ספציפיים והצגתם בצורה קטועה ולא מלאה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ברית עומר המפורסמת אותה אנו מציגים כדוגמא העליונה לסובלנות ולדו קיום [כשלמעשה מדובר בהטלת הגבלות על המיעוטים].
עלינו להעריך את ההיסטוריה האסלאמית בצורה אובייקטיבית ולהתנצל התנצלות היסטורית פומבית בפני האפריקאים שנחטפו, שועבדו וגורשו מבתיהם... הערבים והמוסלמים לקחו חלק גדול במסחר מתועב זה. הם לבדם גרמו לעקירתם של 20 מליון איש מבין קורבנות סחר העבדים שמספרם מוערך ב-400 מליון איש.
עלינו להתנצל בפני המיעוטים הדתיים והאסכולות האסלאמיות הקטנות כמו האסמאעילים, הבהאים, העלוים והדרוזים על ההשפלה שספגו ועל הזלזול בהם. מדוע שהסונים לא יבקשו מחילה מהשיעים על הטבח בכרבלא [בשנת 681] ועל רצח חוסיין [נכדו של הנביא] על מנת לסתום את הגולל על העבר המכאיב כשם שהוותיקן [ביקש] מחילה על [ההאשמות לגבי] רצח ישו...
בעזרת נשיאה באחריות על מעשים וטעויות נעזוב את הפיאור העצמי הנרקיסיסטי. הפסיכולוגיה מלמדת אותנו כי כל אדם וכל קבוצה תרבותית הם בשלים יותר בעוברם משלב השלכת האחריות על אחרים והאשמתם לצורת חשיבה של ביקורת ובחינה עצמית..."