לקט ממאמריו של העיתונאי הלבנוני שנרצח סמיר קציר
ב-2 ביוני 2005 נרצח העיתונאי הלבנוני סמיר קציר בפיצוץ מכוניתו. קציר, שנולד בשנת 1960, היה בעל אזרחות לבנונית וצרפתית ובעל תואר דוקטור בתחום ההיסטוריה מודרנית והחדשה במזרח התיכון באוניברסיטת סורבון שבפריז. הוא היה ממייסדי "תנועת השמאל הדמוקרטית" בלבנון וחבר במועצה המבצעת שלה. כמו כן, עבד קציר כמרצה למדעי המדינה באוניברסיטת סנט ג'וזף בבירות.
קציר היה בעל טור בעיתונים רבים. בעברו כתב קציר בעיתון הצרפתי Le Monde diplomatique והיה עורך המהדורה הערבית של עיתון זה. מאז 1988 היה קציר בעל טור קבוע בעיתון הלבנוני "אל-נהאר". יש לציין כי בשנת 2001 החרימו מנגנוני הביטחון הלבנונים את דרכונו כעונש על ביקורת שמתח במאמריו על הצבא הלבנוני ומנגנוני המודיעין[1].
במאמריו הקבועים ביומון הלבנוני "אל-נהאר" פרס קציר את עמדותיו הפוליטית ונודע כאחד מהמתנגדים הבולטים לשליטה הסורית בלבנון וממבקרי צורת שלטונו של בשאר בסוריה. מסמך זה יביא קטעים מייצגים ממאמריו שפורסמו ביומון בשנה האחרונה.
קריאה ליציאת הכוחות הסורים מלבנון
פעמים רבות מתח קציר ביקורת על השליטה הסורית בלבנון וקרא ליישום החלטת האו"ם 1559. בראיון ליומון הכוויתי "אל-סיאסה" מה-5 בנובמבר 2004 אמר קציר: "אם החלטה 1559 היא בגדר חרב שלופה הרי שהיא חרב שלופה על סוריה ולא על לבנון. כל שביכולתנו, כלבנונים, לעשות הוא לתמוך בהחלטה הזו מפני שאנו רוצים ריבונות ועצמאות לארצנו. אם האמריקאים רוצים לנצל זאת למטרות אחרות הרי שזו הבעיה שלהם. אנו כלבנונים, לא יכולים להיות נגד החלטה זו, ואיננו נרתעים ממנה מפני שכל סעיפיה מצטלבים עם החלטות קודמות של האו"ם ושל הליגה הערבית ועומדים בקנה אחד עם הסכם טאיף. החלטה זו הפכה להיות חלק מהלגיטימיות הבינלאומית שהיתה המפלט של לבנון, סוריה ושל מדינות אחרות."[2]
במאמריו מחה קציר על הארכת כהונתו של נשיא לבנון אמיל לחוד שאפיינה, לדבריו, את חוסר הרציונאליות של המשטר הסורי. במאמר שפורסם ב-22 באוקטובר 2004 כתב: "העולם נותר על כנו מאז הוארכה הכהונה [של הנשיא לחוד]. יש הסבורים שהוא [לחוד] נחל הישג עצום מעצם העובדה שהוא לא פינה את כיסאו, זאת הבעיה, ויתרה מזו, זאת הטרגדיה. אולם, למרות היותה איומה, זוהי טרגדיה קטנה לעומת [הטרגדיה] שהדיה מגיעים אלינו מדמשק, שכן ברור ששם שוררת אוירה של אי-רציונאליות שאין לה אח ורע בהיסטוריה הסורית המודרנית...
כיצד הגיע השלטון הסורי שירש את עקרונות הריאליזם המדיני אל קלות הדעת הזו? כמובן שכאשר שר החוץ הסורי מגיע לכדי [ייחוס] חוסר ערך למועצת הביטחון לא ניתן עוד להתפלא על אובדן המצפן... אלא שהשר פארוק אל-שרע אינו חזות הכל בסוריה, כך לפחות מקווים, ואין מנוס מלהמשיך לחפש את הסיבות הגורמות לשלטון הבעת' להתעקש שלא להתמודד עם המציאות הבינלאומית החדשה באופן ריאלי ופרגמטי...
האיחור של השלטון הסורי להתאים עצמו למציאות המתחדשת סביבו משקף פגם מובנה בו. לכן, הגיוני הדבר שההנהגה הסורית תתעלם מהחלטה 1559 ותפר אותה תוך פחות מ- 24 שעות מאז שהתקבלה, בצורת הארכת כהונתו של נשיא לבנון... שכן עבר מספיק זמן כדי להבין שדמשק לא תשנה את דרכה ושהיא מתעקשת לצעוד בבטחה אלי תהום."[3]
במאמר אחר מה-3 בינואר 2005 טען קציר כי התעקשותה של סוריה להאריך את כהונת לחוד היתה טעות טקטית שתרמה לחירות לבנון יותר מפעילות האופוזיציה. לדבריו "הטעות של השלטון שהועבר בירושה מחאפט' אל-אסד להתעקש על הארכת כהונת נשיא לבנון המסתיימת עשתה למען חירותה של לבנון יותר ממה שעשו ההפגנות הרבות של האופוזיציה... כמובן שאין משמעות הדבר שמאמצי האופוזיציה היו חסרי משמעות. בדיוק להיפך, האופוזיציה יכולה בסוף השנה לברך את עצמה על תפקודה במערכה ששלטון הבעת' רצה שתהיה מערכת 'שבירת העצמות'. ואולם הוא נאלץ בסופו של דבר לשבור את כל כללי המשחק... למרות שאנשי הבעת' הנותרים ותומכיהם בלבנון לא שמים לב כי הם באחרון ימיהם. כל הדברים שסביבנו - המדיניות הבינלאומית, האופוזיציה העוברת מבחן אחר מבחן, הדיון הפומבי על מה שיקרה ללבנון לאחר תום החסות הסורית - מעידים שבחודשים הבאים יתחולל שינוי מהותי בחיים הלאומיים הלבנונים."[4]
במאמר מספטמבר 2004 קרא קציר למזכ"ל הליגה הערבית, עמרו מוסא להתפטר לנוכח עמדתו המתנגדת ליישום החלטה 1559: "כאשר דיפלומט מכובד כמו עמרו מוסא מגיע לכך שהוא מביע את "תמיהתו" נוכח קריאתה של מועצת הביטחון לכיבוד הריבונות הלבנונית ולנסיגת הכוחות שאינם לבנוניים מאדמותיה, הריהו נוטש את הדיפלומטיה לטובת התעמולה הפוליטית. כאשר בעל בית ספר מצרי לדיפלומטיה מביע פליאה מהתערבותה של מועצת הביטחון בענייני לבנון וסוריה מבלי לומר דבר על ההתערבות הסורית היומיומית בענייני לבנון באופן כללי ולא על כך שהתערבות זו הגיעה לשיאה בכפיית הארכת כהונתו של הנשיא [לחוד], הרי שהוא ויתר על כל תבונתו, שלא לדבר על התפיסה המנהיגותית המצרית שסברנו שהוא פועל למען קידומה... שיתפטר איפוא המזכ"ל או לפחות שישתוק..."[5]
במאמר אחר, לאחר רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אל-חרירי, טען קציר כי אחדות הגורל של לבנון וסוריה היא שקר: "הבעיה הפאן-ערבית טמונה כיום בהיחלצות ממשטרי הטרור וההפיכה ובהחזרת החופש של העמים, כהקדמה לתחייה ערבית חדשה. בהלוויה של רפיק אל-חרירי צעדו אלפי תושבים חופשיים בעוד שבהלוויתו של חאפט' אל-אסד לפני מספר שנים [צעדו] רק שיירות [של אנשים] שהוסעו על ידי המפלגה היחידה [הבעת'] והמודיעין שלה... זוהי ההוכחה המובהקת ביותר לסיומו של השקר בנוגע ל"אחדות המסלול והגורל" [של לבנון וסוריה], השקר שאומר שהעריצות היא השריון של הערביות".[6]
סוריה אחראית לרצח אל-חרירי
במאמריו טען קציר כי סוריה אחראית למותו של אל-חרירי. במאמר שפורסם ב-25 בפברואר 2005 כתב: "כאשר אנו שומעים במסכי הטלוויזיה גינויים דוגמת 'אין אלוהים מבלעדי אללה ואסד הוא אויב האל' (אל-נהאר 17.2.2005), וישנה דרישה לנקום בבכירים ביותר בשתי המדינות [סוריה ולבנון], הרי שכל הניסיונות להוכיח את חפותו של משטר הבעת' בדמשק מדמו של רפיק אל-חרירי לא יועילו".[7]
חודש לאחר מכן כתב: "הדבר הפך להיות ודאי שהשליטה של שלטון הבעת' על הפוליטיקה בלבנון הפכה לנחלת העבר. גם אם נניח שהשלטון הסורי הצליח לשכנע את העולם שהוא נקי מדמו של רפיק אל-חרירי, הרי שהמחאה העממית הקולנית על פשע [זה] מאפשרת להטיל על אנשי הבעת' הנותרים את האחריות לדיכוי החירויות הציבוריות בלבנון, ולהותרת חיי הפוליטיקה וחיי הפוליטיקאים תחת איום הגליוטינה התמידי. זאת החל מחיסול כמאל ג'נבלאט ועד למעצרו של סמיר ג'עג'ע, דרך רצח סלים אל-לוזי, השיח' חסן ח'אלד, מהדי עאמל, חוסין מרוה ורבים אחרים."[8]
בשאר אל-אסד דיקטטור, משטרו דכאני
לצד הביקורת על שליטת סוריה על לבנון מתח קציר ביקורת גם על צורת השלטון של בשאר אל-אסד בסוריה. במאמר מה-8 באפריל 2005 מתח ביקורת על דברים שאמר בשאר אל-אסד בראיון לאחד מערוצי הטלוויזיה בתורכיה: "בשאר אל-אסד אמר... שלא אכפת לו שהאמריקאים יכנו אותו דיקטטור ושהוא אינו מתרגש מהאשמה כזו אלא אם כן היא יוצאת מפי העם הסורי. אולי 'חובב האינטרנט' [הכוונה לבשאר אל-אסד] לא שם לב לאתרי האינטרנט הסורים שהיו יכולים לספר לו שהעם הסורי נתון תחת מעצר בית ותחת חוק החירום במשך יותר מארבעים שנה.
כמו כן, הוא גם אמר שהוא לא הגיע לשלטון באמצעות הפיכה צבאית. נכון, הוא לא ערך הפיכה צבאית, אלא הסתפק בירושה של משטר הפיכה... [אסד גם אמר בראיון זה]: 'לולא ההתערבויות החיצוניות היינו עושים כברת דרך ארוכה יותר בתהליך הרפורמה'. האמת היא שהתגובה לטענה מעין זו היא רק ב'דגם' הרפורמה הלבנוני שעשה כברת דרך בתהליך, כדי להגיע לסיום ההגמוניה של הבעת' רק בעזרת 'ההתערבות החיצוניות' וסיסמתה, החלטה 1559, ו[בעזרת] הלחצים הפנימיים. לסיפור הזה יש המשך - בסוריה."[9]
במאמר האחרון שפרסם טען קציר כי מנגנוני הביטחון בסוריה מדכאים את חופש הביטוי בסוריה ומסכלים תהליך הרפורמות: "העיתונאים הזרים הנוהרים לדמשק לקראת ועידת מפלגת הבעת' ימצאו בוודאי שדברים רבים השתנו בסוריה בהשוואה לתקופתו של חאפט' אל-אסד ובפרט בתחום חופש הביטוי... אולם מי שעוקב ברציפות אחר הידיעות מסוריה, לא מעניין אותו לאחר כל השנים הללו [מאז עליית בשאר אל-אסד לשלטון], שמספר העצורים הפוליטיים נמוך בהרבה מזה שהיה לפני עשור. מעניין אותו במחצית 2005 שהמספר הזה שב ועלה עפ"י רצונם של השליטים הנוכחיים ובראשם בשאר אל-אסד ושהם מסרבים לפתוח בדיאלוג לאומי עם המתנגדים להם ולהתפייס עם החברה [הסורית]... הנה השלטון של בשאר אל-אסד סוגר את הפורום של ג'מאל אל-אתאסי, עוצר את היו"ר ואת חברי מועצת המנהלים, כדי להזכיר שפורום זה הוא היחיד שנותר מבין הפורומים ששגשגו בשנת 2000 ומנגנוני הביטחון סגרו אותם בזה אחר זה.... המעצרים האחרונים משדרים שמשמעות הרפורמות מבחינת אנשי הבעת' אינה קבלת דעתם של המתנגדים."[10]
דברים דומים כתב קציר במאמר אחר: "אם נכונה הידיעה שנבראס פאדל, אחד היועצים של הנשיאות ששמם נקשר בנושא הרפורמות... עזב את סוריה מחשש לחייו, המשמעות היא שעדיין לא בא הקץ לגלות הסורית. אפילו אם הידיעה אינה נכונה הרי שהפצתה מרמזת שהמשטר [הסורי] אינו מסוגל להציג תמונה יציבה לגבי עצמו".[11]
קציר אף הביע תמיכה בהפגנה שארגנו גופי אופוזיציה בסוריה ב-8 במרץ 2004. בתגובה לדבריו של שר ההסברה הסורי מהדי דח'לאללה, בשעה שהיה עורך היומון הסורי הממסדי אל-בעת', כי בהפגנה השתתפו רק שלושים אנשים כתב קציר: "הפגנה זו אשר לא היתה המונית תישאר אירוע חשוב. שלושים האנשים שבהם [דח'לאללה] מזלזל - ואשר ככל הנראה היו כמאה – מציבים כנראה את השלטון בדמשק בפני בעיה קשה שהוא אינו רגיל אליה. אם השלטון הסורי לא יעשה דבר, הרחוב הסורי יצא מתחושת הפחד ואט אט ייפתחו שערי השביתות וההפגנות... אם השלטון יסתער על המהלך הטרי הזה באמצעות דיכוי, מעצרים והכפשות, הוא יודיע [בכך] לכל העולם שהוא לא מתכוון לשנות שום דבר בדרך השליטה שלו ויחשוף עצמו אח"כ ללחצים חיצוניים נוספים."[12]
המשטר הסורי עודד מתנדבים לצאת לעיראק להילחם באמריקאים
במאמר ב-1 באוקטובר 2004 טען קציר שמשטר הסורי מקרב את האסלאמיים בסוריה ובלבנון כדי לעודד את הלחימה בעיראק: "מבלי לחזור אל הפרדוקס העצום של המשטר הסורי, אשר לחם בקבוצת 'האחים המוסלמים' בתקיפות ששיאה הגיע להריסת שכונות שלמות בעיר חמאה בשנת 1982, וכעבור שני עשורים שב לקרב אליו את האסלאמיים הסורים והלבנוניים כדי לבזבז את הזמן בעיראק. ישנם סימני שאלה נוראיים סביב ההתמודדות הרשמית, הלבנונית והסורית, עם האסלאם הסוני בלבנון... החל מחשיפת קן אל-צ'ניה וההסתערות עליו, דרך הפצת האנרכיה במחנה עין אלחלוה... וכלה בעידוד המתנדבים מטריפולי, צידון והבקאע לצאת לעיראק כדי לסייע למשטר הבעת' שם מול המתקפה האמריקנית, ולאחר נפילתו [של משטר הבעת' העיראקי] להתעלם מפעילותן של רשתות לוחמי הג'יהאד אשר מזרימות מועמדים לפעולות התאבדות לכיוונם של אבו מצעב אל-זרקאוי ושכמותו."[13]
ארה"ב תמכה בשליטת סוריה בלבנון במשך 28 שנים
קציר גם מתח ביקורת במאמריו על המדיניות האמריקאית שנתנה גיבוי למשטר הסורי במשך יותר מעשרים שנה: "ההתערבות הצבאית הסורית לא היתה מתרחשת בשנת 1976 לולא האור הירוק שהגיע מוושינגטון בתקופת המדיניות של קיסינג'ר, אותו אור ירוק שניתן מחדש מספר פעמים לאחר מכן, כולל בשנת 1990 בתקופה של גורג' בוש האב ושר החוץ שלו ג'ימס בייקר. הגיבוי האמריקאי שנמשך 28 שנים – חוץ משנתיים בתקופתו של רונלד ריגן – היה רק אחד מהמשענות של השליטה הסורית על לבנון. המשענת האחרת היתה ועודנה ההליכה של חלק גדול מהשכבה הפוליטית בלבנון [אחר המשטר סוריה]."[14]
הח'ומיניזם עליו נשען חזבאללה - אפל
במאמריו מתח קציר ביקורת חריפה על חזבאללה. זאת בעקבות התבטאות של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה, ביחס לפיגועי התאבדות שהיו בבגדאד ובכרבלאא ביום העאשורא בשנת 2004. בתגובה לדברי נסראללה שכינה את מבצעי הפיגועים "קבוצה קנאית, אפלה, מאובנת שחיה בתקופת ימי הביניים", כתב קציר: "בנוגע לאפלה, להתאבנות ולחיים בימי הביניים, הרי שמי שמגנה תופעה זו עליו להיות מוכן לשאת בנטל של הגינוי ולבחון מחדש בצורה מעמיקה את הדרך של מפלגתו והאידיאולוגיה שלו. כשאתה פוגש מישהו יותר אפל ממך, אין משמעות הדבר בשום פנים ואופן שאתה הפכת לסמל של המחשבה הנאורה. האמת היא שמקור הסמכות שעליו מסתמכים נסראללה ומפלגתו הם לא פחות אפלים, מאובנים ומתרפקים על תקופת ימי הביניים. יתכן שח'ומייני היה קצת יותר פרגמטי מבן לאדן אבל ללא ספק הוא לא פחות אפל ומאובן מהוהאביה אשר עליה מתבסס ארגון אל-קאעדה והזרמים הדומים לו. יתר על כן, ניתן לומר שלמרות כל חילוקי הדעות ההלכתיים והעדתיים, בין החומיניזם והוהאביה יש נקודות מפגש אידיאולוגיות רבות יותר מנקודות השוני...
נכון שחזבאללה נטש מבחינה מעשית מזה שנים, תחת הנהגתו של נסראללה, את שיטת פעולות התאבדות... אולם הוא קשור לסביבה האידיאולוגית-פוליטית הראשונה שנקטה בשיטת המתאבדים בהיסטוריה הערבית המודרנית, גם אם התירוץ שלו היה אז התנגדות לארה"ב, צרפת או [הלגיטימיות של] התנגדות לישראל. כמו כן, חזבאללה עדיין קשור בקשר הדוק לשתי קבוצות אשר הפכו את המתאבדים לסמל של הפעילות שלהן - החמאס והג'יהאד האסלאמי והוא מנהל תעמולה לטובתן מידי יום בערוץ הטלוויזיה שלו "אל-מנאר". האם ההבחנה בין מתאבד לבין אדם שמבצע פעולה של מסירות נפש קשורה לזהותו של הקורבן בלבד? כלומר, מוסר נפש הוא מי שהורג ישראלים ואמריקאים, או כדברי בן לאדן יהודים ונוצרים, ו[אילו] מתאבד הוא מי שהורג מוסלמים. העניין הוא הרבה מעבר להבחנה בין מתאבדים לבין מוסרי נפש. מדובר בתרבות האלימות שהחלה להשתלט על צורת המאבק ושלחזבאללה היתה ועודנה השפעה רבה ביותר בהפצתו".[15]
[1] אל-שרק אל-אוסט, (לונדון), 3.6.2005.
[2] אל-סיאסה (כווית), 5.11.2004.
[3] אל-נהאר, (לבנון), 22.10.2004.
[4] אל-נהאר (לבנון) 31.12.2004.
[5] אל-נהאר (לבנון) 10.9.2004.
[6] אל-נהאר (לבנון) 18.02.2005
[7] אל-נהאר (לבנון) 25.2.2005.
[8] אל-נהאר (לבנון), 25.3.2005.
[9] אל-נהאר (לבנון), 8.4.2005.
[10] אל-נהאר (לבנון), 27.5.2005.
[11] אל-נהאר (לבנון), 22.4.2005.
[12] אל-נהאר (לבנון) 12.03.2004
[13] אל-נהאר (לבנון), 1.10.2004.
[14] אל-נהאר (לבנון), 24.12.2004.
[15] אל-נהאר (לבנון), 5.3.2005.