המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
עיתונאי עיראקי על תהודת עלילות הדם בעולם הערבי
11/4/2005

 

עיתונאי עיראקי על תהודתן של עלילות הדם בעולם הערבי

 

העיתונאי הליברלי העיראקי ח'אלד אל-קשטיני, בעל טור ביומון הלונדוני בשפה הערבית "אל-שרק אל-אוסט" העלה (ביום 5.4.2005)  על הכתב זיכרון ילדות של מפגש עם יהודי זקן בעיראק. כילד שמע אל-קשטיני את הסיפורים על היהודים השוחטים ילדים כדי להשתמש בדמם בחגיהם ולכן המפגש עם היהודי הותיר בו רושם עז.[1] להלן תרגום חלקים ממאמרו:

 

"האנטישמיות רווחה באירופה וכמעט שלא היתה קיימת בעולם האסלאמי, עד אשר הופיעה הציונות כמובן... אחד מגילוייה היה האמונה כי היהודים חוטפים ורוצחים ילד [לא יהודי] בחגים כדי להשתמש בדמו בטקסיהם. הערבים לא הכירו [שמועה] זו, אך במהלך המאה התשע-עשרה נעלם ילד מוסלמי בדמשק ונפוצה השמועה כי היהודים חטפו אותו למטרות אלו. כתוצאה מכך אנשים עשו מעשה שלא יעשה ותקפו את שכונות היהודים עד אשר החקירה העלתה כי אחד המיסיונרים האירופאים הוא אשר הפיץ את השמועה. בזמנו, כשהיינו ילדים, המשיכו עקבות [עלילה זו] להישמע אצלנו וקנו אחיזה בקרבנו למרות שהתגלה שהיא מזויפת.

 

כילד אהבתי לשוטט ברחוב אל-רשיד ובשכונות הנוצריות והיהודיות שבו. [יום אחד] הובילוני רגלי לשוק חנון בשכונה היהודית. פתאום נפתחה בפני דלת אחד הבתים ויצא ממנה איש זקן בעל שיער שיבה וזקן ארוך לבן... לו הייתי במאי של סרט על זכריה, על לוקמאן [קרוב משפחתו של איוב הידוע בחכמתו הרבה] או על נוח לא הייתי מוצא דמות טובה יותר כדי לגלמם.

 

הוא הרים את ידו לעברי ורמז באצבעותיו שאגש אליו. החרדה השתלטה עלי, אך לא יכולתי להיאבק בקסם שבקצה אצבעותיו אשר משכו אותי אליו כמו מגנט. הוא פתח את הדלת והורה לי להיכנס. לא יכולתי אלא לציית והוא הנחה אותי בידו. התחלתי לשאול את עצמי האם זה הסוף שלי? הלוואי שלא הייתי נכנס! מדוע שלא אברח וארוץ למשפחתי?

 

הוא שאל אותי לשמי ועניתי לו [ח'אלד]. הוא אמר: הפלא ופלא, [כמו שמו של המצביא המוסלמי] ח'אלד בן אל-וליד. והיכן אתה גר? ובן כמה אתה? אמרתי לעצמי: הוא שואל אותי לגילי כדי להיות בטוח שדמי יהיה מתאים למעשה. הוא הניח את ידו על ראשי ושאל: 'ח'אלד בני, האם אתה יודע להדליק אש?' גל נוסף של בעתה אחז בי. האם הוא יבשל אותי על האש? הוא אמר: 'הראה לי כיצד אתה מדליק את האש בתנור. לקחתי גפרור וביד רועדת הדלקתי את התנור.

 

איש זה מאנשי התורה, התלמוד והמשנה, נישק אותי בראשי והוביל אותי לחדר שבו היה ארון עתיק. הוא פתח את אחת המגירות והוציא חופן של שוקולד ומילא בו את כיסי. הוא הוביל אותי אל הדלת כשאני נדהם לחלוטין, פתח את הדלת ונפרד ממני כשהוא מאחל לי חיים ארוכים וברכה והוסיף: 'מסור דרישת שלום לאבא'.

 

יצאתי נדהם ומיהרתי הביתה כמו מישהו שהתעורר מחלום מוזר. סיפרתי את סיפורי לאבי ולאחיי והם צחקו עלי ואמרו: 'זה יום שבת. אסור ליהודים להדליק אש בשבת. המסכן הזקן היה צמא לכוס תה.'

 

חילקנו את השוקולד בינינו וביליתי את שאר השבוע בספירת הימים בצפייה ליום שבת ואחר כך לשבת שאחריה ולזו שאחריה. כל שבת הלכתי לאותה הסמטה בצפייה לזקן בעל שיער השיבה שאולי יפתח את הדלת ואדליק לו אש ואז הוא ימלא את כיסי בשוקולד. ואולם הדלת לא נפתחה פעם נוספת ופנים עתיקות אלו מתקופת התורה לא הופיעו. לאחרונה עלה בדעתי להקיש בדלת ולשאול: 'דודי אבו ששון, האם אתה צריך שמישהו ידליק לך אש?'"   

 



[1]  אל-שרק אל-אוסט, לונדון, 5.4.2005.