כללי

 

ויכוח על קידום הרפורמות בסעודיה

 

בסוף מאי 2006 פורסם בסעודיה גילוי דעת בגנות מקדמי הרפורמות במדינה. בין 61 חותמיו היו שיח'ים, ביניהם נשיאי אוניברסיטאות, מרצים, עורכי דין, שופטים, אנשי חינוך ואנשי עסקים. גילוי הדעת הזהיר מפני 'כנופיה' בעלת השפעה בתקשורת הסעודית הפועלת בשירות האויב החיצוני במטרה 'למערב' את החברה הסעודית, וטען כי בכך מסכנת 'כנופיה' זו את החברה ואת ערכיה האסלאמיים. גילוי הדעת קרא לשליטים להרחיק את חברי 'הכנופיה' הזו מעמדות השפעה, וביקש מאנשי הדת לפעול לסיכול תכניותיהם.

 

גילוי הדעת עורר את מחאתם של בעלי טורים סעודיים רבים. חלקם הצביעו על קיצוניותו של גילוי הדעת ועל הקשר בינו לבין זרמים פונדמנטליסטיים המתפשטים בסעודיה בשנים האחרונות, ואף על הדמיון בין הרעיונות המופיעים בגילוי הדעת שלהם לבין רעיונותיו של בן לאדן. בעלי טורים אחרים הביעו דאגה נוכח העובדה שעל גילוי הדעת חתומים שופטים מכהנים ובעלי תפקידים במערכת החינוך. עם זאת, נטען כי המסמך אינו משקף את דעת מרבית הסעודים המעדיפים את 'דרך האמצע.'[1]

 

גילוי דעת בגנות מקדמי הרפורמות בסעודיה

בגילוי דעת שפורסם ב-23.5.2006 באתר הסעודי "נור אל-אסלאם" http://www.islamlight.net נכתב:

"אנו מזהירים את האומה מפני הכנופיה הידועה במגמתה המתמערבת הסוטה שנתאפשר לה להשפיע על [קבלת] ההחלטות ולהשתלט על כמה מוסדות המשפיעים רבות על זהותה של החברה ועל עתידה. למרות שארצנו נתונה ללחצים ולמזימה חיצונית, הפכה כנופיה זו לעיניו ולאוזניו של האויב החיצוני ולכלי בידיו, תוך שהיא נשענת על תמיכתו ומגשימה את מטרותיו. כנופיה זו מהווה סכנה גדולה מאוד לחברה. היא מנהלת מערכה נגד המעלות הטובות, ופועלת לעיוות הערכים האסלאמיים ולשינוי זהותה של החברה. בנוסף, היא פועלת במרץ כדי לייבש את מקורות הטוב בחברה ולגרור אותה למיני סטייה ולהתרחקות מהדת, על ידי צמצום [הסמכויות של] מוסדות הדת וצמצום תכניות הלימוד הדתיות במוסדות החינוך הרשמיים והעממיים...

 

הרפורמה המתבקשת אשר באמצעותה יוסדרו ענייני הדת והעולם, לא תושג אלא על ידי דבקות בהוראות השריעה ובעקרונותיה הנוגעים לרפורמה, ולא [באמצעות] אותן טענות כוזבות שמעלים המשחיתים בחברתנו...

 

הודות לחסדו של אללה, כלל החברה מתנגד לתוכניתם המתמערבת [של חברי כנופיה זו]... חברה זו הוכיחה שהיא מודעת [לסכנה של] התוכניות הללו, לא משנה עד כמה תפסו אלה את במות ההסברה בעיתונות ובערוצי [התקשורת], עד כמה הם גייסו כותבים חולים לטובת תוכניתם המתמערבת הברורה, ועד כמה הם ניסו להכפיש את שמם של אנשי הידע, הדעוה והמשפט בעיני השליט, [וניסו] להרחיקם ממנו ולמנוע ממסרי הרפורמה שלהם להגיע אליו. כנופיה זו היא חבורה קטנה שרוב אנשיה חיים בבידוד מחברתם, ועם זאת הם מדברים בשם הרוב ובשם החברה, תוך שהם מסלפים, מרמים ומטעים...

 

מאחר ולאישה יש השפעה גדולה בחברה, הם השקיעו מאמצים בדרכי מרמה כדי לגרום להתמערבותה [של האישה] תחת סיסמאות מוליכות שולל ברורות הקוראות ל[מתן] זכויות לאישה, לשחרורה מהכבלים ולפיתוח [מעמדה], בהתאם לתרבותם הסוטה. הם ביכו את מצבה הנוכחי, ולא הסתפקו בהשפעה על רגשותיה, אלא גררו אותה אל חזיונות השווא והרמייה שלהם. למרבה הצער, הם רימו חלק מהנשים והשתמשו בהן ככלי למימוש תוכניותיהם...

 

היות שלתקשורת ובמותיה [בסעודיה] יש השפעה של ממש, בין אם בונה ובין אם הרסנית, הם חיזקו את שליטתם בה, והיא החלה לבטא את דעתם התועה, ולהגבילה רק לעיתים רחוקות. התקשורת שלנו בשלב זה, כאשר היא בידם של אלה, אינה מבטאת את דעת החברה ואינה משקפת את זהותה, אלא היא מתועלת להריסת הערכים והמידות...

 

כדרכם של הצבועים, הם מנופפים בסיסמאות מוליכות שולל למען השיווק התקשורתי, למרות שהם פועלים בניגוד להן יותר מכל יתר האנשים. הם מתיימרים [לדבר בשם] הלאומיות, אך הם אלו המתנכרים ביותר למולדת והמרבים להוליך שולל את בניה. הם מקיימים קשרים עם הזר, וקשריהם אלה מתגלים דרך השגרירויות של הארצות הללו ודרך כלי התקשורת המערביים. הם אלו הכותבים לגורמים [מערביים] אודות המצב [בסעודיה], וכותבים עבורם דו"חות על תכניות הלימודים ועל האישה. זאת תוך שהם מכפישים את שמם של אנשי הדת בטענה שהם תומכים בטרור, ותוך שהם מנצלים את רגישותה של הארץ לביקורת חיצונית. אחר כך הם משתמשים בדו"חות הללו מן התקשורת הזרה כדי לעורר במדינה ובקרב מנהיגיה פחד מפני ההשלכות של ההליכה בדרך האסלאמית.

שיטות אלו וחרפתן גלויות לכל וחברתנו מודעת היום לסכנה הכרוכה בפעילותה של כנופיה זו. הם מתיימרים [לדבר בשם] כיבוד דעתו של האחר וקוראים לדיאלוג, בעוד שהם הקיצוניים בבני האדם...

 

חלקם אומרים דברי כפירה, דבקים בהם ואינם נסוגים מהם. חלקם מנהלים תעמולה לטובת מעשי תועבה בשיריהם, סיפוריהם וכתביהם. כתביהם של חלקם שופעים כפירה ואתיאיזם, וקוראים לחילוניות בגלוי ומבלי להיחבא. יש בהם כאלה שהקימו ערוצי לוויין במטרה להשחית את מידותיה של החברה. מרביתם התחנכו על ידי מפלגות קומוניסטיות ופאן ערביות אתיאיסטיות. חלקם הם בכירים המחזיקים בתפקידים ביצועיים בכמה עיתונים ומעוותים את תדמיתו של כל מוסד שרעי במדינה ואת דמותה של כל מגמה טובה בחברה...

 

האומה בכלל, ואנשי הרפורמה בפרט, מצפים שהשליטים יעמדו כחיץ מוחלט בפני זרמי המחשבה המשחיתים הללו המעוניינים בהתפשטות הרוע במדינה ובבני האדם. [על השליטים] להרחיק את כל מי שמדבר בגנות דתם והנאמנות לה... [וכן] להרחיקם מעמדות ניהוליות ומבימות התקשורת וההכוונה.

 

האחריות המוטלת על העלמאא של האסלאם גדולה, ובכלל זה חובתם לבוא חשבון [עם האנשים], להסביר, להזהיר, להורות על עשיית הטוב ולאסור את עשיית הרע. בין אם במסגרת תפקידיהם הרשמיים כבעלי משרות ובין בלא תפקידים רשמיים, הם נושאים באחריות ועליהם למלא אותה. [עליהם] להיות יועצים לשליטים, לקרוא לכלל הציבור [לפעול למען] טובת המדינה וטובתם של בני האדם, ולהזהירם מפני הרעות הסובבות ומפני המגמות המתעות, שכן כבר [הוכח] שאמירותיהם, דרשותיהם ופסקי ההלכה שלהם השפיעו רבות על הכשלת תכניתם של הצבועים הללו.

 

אנו קוראים לכלל הציבור לגלות את חרפתה של תכנית זו, להתריע מפני תכנית מתמערבת זו ומפני נפילה ברשתה... לבסוף, אנו קוראים לכנופיה סוררת זו [לשוב] לדרך הישר [וכן אנו קוראים] לכל מי שהלך בדרכם או פותה על ידם לחזור בתשובה כנה..."

 

בעלי טורים סעודים מותחים ביקורת על גילוי הדעת:

 יש דמיון בין גילוי דעת זה להודעת ההסתה של בן לאדן

בעל הטור הסעודי משארי אל-ד'אידי, כתב ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט": "השאלה איננה האם יש או אין זכות לפרסם גילוי דעת ולאסוף חתימות עליו, אלא האם פרסומם של גילויי דעת כאלה, בשפה כזו, ובהסתה כזו הוא דבר המניח את הדעת? עלינו לקחת בחשבון שההאשמות והתיאורים [של החתומים על] גילוי הדעת כנגד [האינטלקטואלים] החולקים עליהם, מגיעים עד לרמה של הסתה לרצח של [האינטלקטואלים] ותהיה אדישות [בקרב הציבור] למקרה – היפותטי – שבו נער נלהב  יתייחס לגילוי הדעת באופן שבו המילים יעברו למעשים, ויחשוב כי חובתו 'השרעית' לתת לבני האדם ולמדינה מנוחה מאחד מ'שליחי הכפירה' הללו.

 

הצהרתו האחרונה של אוסאמה בן לאדן [מה-23 באפריל 2006] המסיתה לרצח אינטלקטואלים, משוררים וסופרים, אינה רחוקה מאיתנו כלל וכלל. אדרבה, יש חפיפה [בין שני המסמכים] בדמויות שבהודעתו של בן לאדן ובגילוי הדעת של 61 [החתומים]. ישנה הסתה כנגד אותן הדמויות, אולם בעוד בן לאדן נוקב בשמות וקורא בגלוי 'לרצוח' אותן, הרי ש-61 [החתומים עושים זאת], ברמיזה הדומה להכרזה, [כשהם] מתארים אותן בצביעות מגונה וקוראים 'להילחם' בהן ולדבר עליהן קשות כדוגמת הצבועים בעיר מדינה בתקופת הנביא. כלומר, זהו הבדל בטון ולא בסוג [של הדברים]."[2]

 

גילוי הדעת - חלק מהתפשטות האסלאם הפוליטי

קינאן אל-ע'אמדי, העורך הראשי לשעבר של היומון הסעודי "אל-וטן" הגיב על פרסום גילוי הדעת: "ברור שהחתומים על [גילוי הדעת] חושבים שהם היחידים המבינים את האסלאם, וכי בהבנתם זו צריכים לדבוק מיליוני סעודים בכירים כאזרחים. [הם חושבים] שמי שסוטה מהבנה זו, אינו מבין במקרה הטוב, את הדת נכוחה... גילויי הדעת הללו הם תופעה בריאה מאחר שהם חושפים דעות ותובנות שחשוב מאוד שיעלו על פני השטח ויידונו בפומבי... 

 

[החתומים על גילוי הדעת] מציגים אידיאולוגיה מסוימת שהיא אידיאולוגיית הקיצוניות והקנאות המהווה חלק טבעי מהתפשטותו של האסלאם הפוליטי בממלכה במשך למעלה מרבע מאה.

יתכן שרעיונותיו ומטרותיו של זרם האסלאם הפוליטי אשר מנצל את הדת כדי להשיג מטרות אלו היו לנגד עיניהם של אלו שפרסמו את גילוי הדעת של ה-61, ולפני כן את גילוי הדעת של ה-130, ולאחר מכן גילוי הדעת של 14 הרופאים.[3] ייתכן שהם כולם חפים מפשע ושהזרם הזה הונה אותם, ניצל את [נטייתם] הטבעית לדת ואת רגשותיהם והביאם אל הקצה אליו הם הגיעו, [כלומר] להבנה צרה של הסובלנות הדתית [ולאמונה] שיש צורך לכפות את ההבנה הזו על האחרים בכל דרך...

 

יש לנו הזדמנות היסטורית להכיר את התפיסות, הרעיונות והמטרות של הזרם הזה [כשהם] מוצגים בפומבי, ואחר כך לקיים דיון וויכוח בעניינם בבימות השונות ובגופים המתאימים שצריכים לשמוע את קולותיהם ולהתנצח איתם [בטיעונים] טובים יותר, עד שהם יבינו את הסכנה אליה הם מובילים הטמונה באידיאולוגיה שאימצו לארצם ולמולדתם. זה מה שעלינו לעשות ברמה לאומית כוללת. הרחקתם והצבת תנאים מוקדמים [לדיאלוג עמם] [רק] תעמיק את הטרגדיה."[4]

 

רוב החתומים על גילוי הדעת הם אנשי חינוך

עבד אל-רחמן אל-לאחם, עורך דין שנעצר לאחר שייצג קבוצה של ליבראלים סעודיים שקראו לעריכת רפורמות בחוקה ולכינון לחברה אזרחית ב-2004, כתב ביומון הסעודי "אל-וטן"[5]:  "חופש הביטוי הוא אחת הזכויות הבסיסיות של האדם ולא ניתן להתווכח עליו או לגרוע ממנו. לכל אדם יש [זכות] להביע את דעתו במלוא החופשיות באמצעות הערוצים הלגיטימיים. אולם ניצול סוגיה מסוימת כדי להתסיס את הרחוב באמצעות מילים קיצוניות, רתימת הדת כדי להטיל ספק באמונותיהם של אחרים והאשמתו של כל מי שחולק עליהם בהתנכרות לדת, בהתנגדות לה ובחתירה להפיץ שחיתות ותועבה – אלו דברים שלא ניתן בשום אופן לכלול [בקטגוריה של] חופש הביטוי. מדובר בליבוי רגשותיהם של בני הנוער, שמבינים בתוך האווירה הטעונה הזו רק את הזוויות החדות [הגישות הנחרצות] ואת הפתרונות המוחלטים העלולים להובילנו לגל חדש של האשמה בכפירה, [גל] שאנו מנסים עתה להתאושש ממנו...

 

הדבר החיובי שבגילוי הדעת הזה הוא שהוא ענה על תהיות רבות, שעלו בשנים האחרונות בנוגע למערכת החינוך ותוכניות הלימוד שלנו. האם תוכניות הלימוד תרמו להחרפת רוח הקיצוניות או [שרוח זו] קיימת בחברה שלנו והיא באה לידי ביטוי, באופן הגיוני, גם בתוכניות הלימוד שלנו?...  

אם נקרא את שמות החתומים על גילוי הדעת ואת תפקידיהם, נמצא שרוב החתומים לוקחים חלק בתהליך החינוך או שעשו זאת פעם, ועוד בשלב הרגיש ביותר משלבי החינוך, והוא שלב האוניברסיטה בו הסטודנט כבר הגיע לשלב שהוא מוכן לקבל רעיונות ולאמץ אידיאולוגיה. כיצד אנו יכולים, אם כך, להתרגז או לתהות לגבי נטייתם של תלמידינו לקיצוניות ולאימוץ רעיונות קיצוניים מוגזמים [כאשר] קבוצה מסתגרת מעין זו פיקחה או מפקחת על לימודיהם. האם אנו יכולים לתאר לעצמנו שמרצה המשתייך לקבוצה זו ילמד את תלמידיו ערכים כמו דיאלוג, סובלנות, קבלת האחר וחיים בצוותא עם מי שחולק על דעתך?..."[6]

 

גם שופטים מכהנים חתומים על גילוי הדעת

בעל הטור מחמד בן עבד אל-לטיף אאל אל-שיח' כתב ביומון הסעודי "אל-ג'זירה": "אין זה מפליא שרק 61 איש מתוך מיליוני הסעודים חתמו על גילוי דעת קיצוני, בלתי אחראי וחריף כמו גילוי דעת זה, שכן בכל העולם יש קיצוניים. איננו היחידים המיוסרים על ידי קבוצת אנשים קיצונית זו. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה כאן היא ששניים מן החתומים על גילוי הדעת הם שופטים, והם: עבדאללה בן נאצר אל-סלימאן, שופט בית הדין הגבוה בריאץ', ומחמד בן סלימאן אל-מסעוד, שופט בית הדין הגבוה בג'דה, שעל פי גילוי הדעת, מכהנים עדיין בתפקידם... דבר זה מלמד על חומרת המצב במוסדותינו המשפטיים, עד כי שופט  - שהשליט שם בו את מבטחו ואשר מצופה ממנו להיות אובייקטיבי ולהתרחק מתוקף תפקידו הציבורי מהתנצחויות מעין אלו, [ומהשתייכות] למפלגות ולגושים פוליטיים – [כיצד הפך השופט] לחבר בגוש [כזה]..."[7]

 

המדינה והעם החליטו לדבוק בדרך האמצע

בעל הטור בעל העמדות הליברליות חוסיין שובכשי כתב במאמר ביומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט": "פרסום גילוי דעת כדי להביע עמדות מסוימות הוא צעד חיובי כשלעצמו, ואין ספק שהדבר עדיף מאשר שאדם יחגור סביבו חגורת נפץ ויצלם את עצמו בטרם יבצע פעולת טרור, יפוצץ את עצמו [ויפוצץ] יחד עימו אחרים חפים מפשע. אך הבעיה הגדולה טמונה בכך שבתוכן הדברים הנכתבים יש שקר מפורש וברור, בדיה גלויה ורמייה נבזית. זה בדיוק מה שקרה בגילוי הדעת האחרון שפרסמה קבוצה של [אנשים] בעלי אותה דעה קיצונית, [המעוניינים] לכפות את השקפתם בכוח על ידי הבנה צרה וחלשה של מה שהם חושבים שהוא האסלאם...

 

באשר לנושא ההתמערבות, הרי שעדיף שנכנה את הדברים בשמם, המדינה והעם החליטו להיכנס למאה ה-21 כשהם חמושים בוסטיה [דרך האמצע] הדתית ובידע. הם אינם צריכים להיכנע לקריאתם של אלה הרוצים לקבור אותם במערות בנות מאות שנים.

 

באשר לסוגיית 'אל-ולאא ואל-בראא' שהם קוראים לדבוק בה,[8]  הרי שיש להם תפיסה משלהם הסותרת את הסירה של הנביא מחמד שניהל דיאלוג עם הנוצרים במסגדו וניהל קשרים עם שכנו היהודי. מפליא הוא שהם קוראים לנקוט [בעיקרון] אל-ולאא ואל-בראא, בעוד שהם עצמם נוסעים במכוניות אמריקאיות 4X4, וחלקם מתקשרים באמצעות פלאפונים תוצרת פינלנד, אמריקה, קוריאה, שבדיה ויפן, שלא לדבר על כך שהם מפרסמים את רעיונותיהם באתרים השייכים לכל עדה, צבע או דת..."[9]

 

---