המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מאמרים בעיתון הרש"פ תוקפים את הפלגנות והאלימות הפלסטינית
22/10/2006

 

ביקורת בעיתונות הפלסטינית: האלימות הפלסטינית - סרטן

 

הן דובר ממשלת החמאס, ע'אזי חמד, והן בעל טור ביומון הפלסטינח "אל-איאם", עבדאללה עואד, פרסמו ביקורת חריפה על המתרחש בחברה הפלסטינית. חמד תאר את האלימות הפלסטינית כסרטן,[1]  ועואד תקף את כל הפלגים הפלסטיניים ומנהיגיהם[2]. להלן תרגום קטעים מן המאמרים:

 

המנהיגים הפלסטיניים הם שקרנים רודפי שררה

במאמרו ביומון "אל-איאם", ב-15 באוקטובר 2006, כתב עבדאללה עואד:  "... מדוע איבד העם הפלסטיני את אמונו בפלגים? כיצד הפרישו הפלגים מיליציות הנאבקות זו בזו ומסוכסכות זו עם זו, מיליציות הפועלות כשכירות חרב במלוא מובן המלה? כיצד הגיעו הפלסטינים [למצב שבו] הם חושבים להגר מרצון ואף דנים [מעשית] בכך? מדוע יש מיליטריזציה בחברה [הפלסטינית, המכוונת] זה נגד זה. מדוע התרוקנה החברה מן המיליטריזציה האמיתית, [הצריכה להיות מכוונת] נגד הכיבוש? כיצד הובילו הפלגים הפוליטיים את העם הפלסטיני לדרך של אסון לאומי, מדיני, כלכלי, וחברתי. מי אחראי למצב התוהו ובוהו, האנדרלמוסיה, קריסת המוסר, החברה וביטחון הפנים?

 

למנהיגינו אין מה לומר זולת דברי שקר ורמייה מפני שהם נעשו חולניים, כושלים ומפחדים מן האמת, היות שהם כפופים לתרבות של פלגים, של אנדיבידואליזם, של אינטרסים... ושל נרקיסיזם. דבר אינו מעניין אותם זולת סיפוק תאוותיהם ויצריהם חסרי הרסן לאהבת השלטון עד טירוף, לאהבה עצמית ולאהבת השררה.

המניע מאחורי מנהיגי הפת"ח והחמאס ברגעים אומללים אלה הוא החשיבה השוביניסטית השתלטנית שאין בה מקום לעם, לארץ, למולדת ולהיסטוריה. כולם הניחו את המולדת מאחוריהם ושקעו בניהול מלחמת דאחס ואל-ע'ברא [מלחמת שבטים טרום-אסלאמית שנמשכה 40 שנה בשל תחרות בין שני סוסים] על השלטון הזה, שאינו ראוי לדבר זולת לכיבוש ע"י ישראל...

 

בינתיים, נשמטים [אשמות] הכיבוש ופשעיו כלפי הארץ והאדם, מן המילון... לטובת... מלחמת אזרחים שהפלגים מגייסים אליה [את אנשיהם], זאת לאחר שהם הפכו את אנשי ההתנגדות למיליציות פרטיות, הפועלות כקבלן של הפלגים או של המנהיגים. המשמעות היא שהפלגים הפלסטיניים הגיעו לסוף דרכם והחלו לשחק את המשחק של הכיבוש..."

 

התוכניות של החמאס ושל הפת"ח מובילות לאסון

"... כאשר חמאס אומרת לא להכרה [בישראל], מטרתה היא לשמור על עצמה ועל קיומה בדיוק כפי שהפת"ח מתעקשת [לשמור] על הסכמים חתומים ועל החלטות האו"ם והחלטות ערביות. בפועל, אין ערך לדברי [שתיהן], הארץ נתונה לכיבוש, והעם נתון לדיכוי מצד הכיבוש. בקיצור, התוכניות של שתיהן [של הפת"ח והחמאס] הן הדרך לאסון [שיפקוד] את מה שנותר מן הבעיה הפלסטינית. אם חמאס וממשלתה יכירו או לא יכירו [בישראל], ואם יחתמו הפת"ח והרש"פ או לא יחתמו, הרי המדינה העברית ממשיכה בתוכניתה לחסל את הגיאוגרפיה ואת הדמוגרפיה. המחזה משווע אך אלה מנהיגים מוכי עיוורון מלא, שקועים עמוק בשקר, בשעה שהעם בוער באש הגיהינום.

במבזק החדשות  מופיעה ידיעה 'פצועים בהפצצת מטוס של הכיבוש ופצועים בעימותים בין גורמי הפת"ח לבין הכוח המבצע השייך לחמאס'. תמונה משוועת ומוקטנת של המצב הטראגי שאליו הגיע הציבור. כאילו אין די במעשי ההרג מצד הכיבוש וצריכים להיות גם מעשי הרג מצד הפלגים [הפלסטיניים]. במחזה הדמים הזה הן החמאס והן הפת"ח אינן חפות מפשע".

 

הפלגים הפלסטיניים הפכו לכיבוש אחר מדכא יותר

"הפלגים, שלא מזמן היו בעיני הציבור ערובה להיפטרות מן הכיבוש, לחרות ולעצמאות, הפכו... לכיבוש אחר מדכא יותר מהכיבוש [הישראלי] עצמו... יש להוקיע את שקרי המנהיגים המובילים אותנו אל התהום ואל האסון הבא, אם ימשיכו המנהיגים הללו להיות במקומותיהם ובמעמדם. בכל שבוע יש מאות שהידים, פצועים ועצורים, והכיבוש מנהל מלחמה של הרג וגרימה לאנשים להגר כאילו הוא משחק בעניין משעשע, אולם לגיטימי לשאול היכן ההתנגדות שעליה מדברים המנהיגים היהירים. היכן פיגועי ההקרבה. הכיבוש אינו חוסך מאמץ להפוך את חיי האנשים לגיהינום בלתי נסבל במחסומים הקבועים והארעיים ובחסימת הכבישים, בהשפלה ובזלזול יום-יומיים. אם כן, היכן ההתנגדות?...  היכן הן פעולות תנועת החמאס? אם ההסלמה המטורפת הזאת במלחמה [שמנהלת] המדינה העברית איננה עיתוי מתאים, מתי [יהיה] העיתוי מתאים?...

בבסיסם, נוצרו הפלגים למען ההתנגדות ולשחרור הארץ. האם הארץ שוחררה? האם התוקפנות נפסקה? האם הסתיים המפעל הציוני בגבולות ברורים. התשובה ברורה, אך לא ברור כיצד יכולים הפלגים להעביר את כזביהם [לציבור]..."

 

המצב הקיים עלול להגביר את היקף ההגירה

"נראה שמנהיגנו 'הגדולים', המדברים איתנו השכם והערב על עמידה איתנה, אינם יודעים מה הם שחים. הם מתעלמים מנתוני האמת בנושא ההגירה המתגברת יום אחר יום ומתודעת ההגירה שיש בציבור... מנהיגינו והפלגים שלנו אומרים לנו  בכל בוקר שמדינת הכיבוש היא הרוצחת, ההורסת,  המפקיעה ומטילה מצור. כאילו גילו או המציאו [דבר חדש], אף שתינוק יודע זאת, כבר ביום היוולדו לאמו באחד המחסומים, אך הם אינם אומרים מהי משימתם ומהו תפקידם בהתמודדות הזאת.

 

הכיבוש רוצה להשלים את מפעל הציונות בפלסטין, אך מה אתם, מנהיגים ופלגים, עושים כדי להתמודד עם כך? דבריכם אינם חשובים והרי המראה אומר הכול: החל באבדן הביטחון והביטחון הכלכלי עד לכדי קבצנות, היעדר ביטחון סוציאלי, חינוכי או רפואי והיעדר ביטחון מוסרי ומעל לכך, שלטון חוק הג'ונגל ומלחמתכם זה נגד זה. האלה הם יסודות של עמידה איתנה או גורמי הגירה?..."

 

אין עוד מקום בטוח מפני האלימות בחברה הפלסטינית

במאמרו ביומון הרש"פ "אל-איאם", ב-17 באוקטובר 2006, כתב דובר הממשלה הפלסטינית, ע'אזי חמד: "האם אנו חברה אלימה ממש? האם חלינו במחלה הכרונית 'אלימות' שגרמה לנו שנאבד את חסינותנו, הסתננה לתוך בתינו וגזלה מאתנו את שלוותנו ואת ביטחוננו?

האם אנו כלואים בצינוק 'האלימות' ונגזר עלינו לשאת אותו על צווארנו בעל כורחנו? האם אנו מאמינים שכל בעיותינו לא ייפתרו אלא באלימות: בקליע, בפגז, בכרוז הקורא לעזרה ובלשון חריפה? האם האלימות הפכה אצלנו לתרבות הנטועה בגופנו, בבשרנו ובעצבינו עד שדבקה בנו בשכבנו ובקומנו? חוששני שנכנענו לה והיא הפכה להיות האדון שמצייתים לו בכל מקום: בבית בשכונה, במשפחה, בשבט, בארגון או באוניברסיטה ואין עוד מקום בטוח מפניה. האלימות משחקת בנו, מובילה אותנו וגוררת אותנו לתהום!! אפילו את ילדינו עזבה התמימות ונכנסו בהם פחד ואלימות כאחד. היא הפכה לסיוט מבעית ומפחיד, רודפת אחרינו ונושאת את גרזן המוות הנוטף דם. הפכנו לשבויים בידי האלימות שגזלה מאתנו את מיטב ילדינו ובנינו...

 

אירועי השמחות שלנו איבדו כל טעם או משמעות אלא אם כן אנו יורים בהם מטח כדורים מהדהד במקביל ליללות השמחה של הנשים. בנסיבות מצערות ובהלוויות לא נעלמים קני הרובים של גיבורי החיל המתנדבים 'לנקב' את האוויר במאות יריות. לא ייתכן שבתהלוכות שלנו, ואין זה משנה מה מטרותיהן וצבען הפוליטי, לא יהיו עשרות רובים וחבורות חמושים העולים על גגות המכוניות והרובים מכוונים,  בשעה שנערים צעירים נשענים על חלונות המכוניות, מוציאים את קני הקלאצ'ניקוב וצוהלים משמחה".

 

בעיות חברתיות ואישיות מטופלות באמצעות קבוצות החמושים

"גם הבעיות המשפחתיות נפגעו במחלה הכרונית של האלימות!! אם יש מחלוקת על חלקת אדמה, הירי מקדים את המילה. אם יש מחלוקת על מילה, הפגז קרוב יותר ואם יש בעיית גירושין או נישואין, הפיתרון הוא הקלאצ'ניקוב במקום המורשה לעריכת חוזי נישואין וגירושין. אירועי שמחה הפכו לבית אבלים. בבעיות המפלגתיות שלנו באה האלימות כדי לגזול מאתנו את אחוותינו ואהבתנו ולתת לנו בתמורה שנאה, תעוב ודמעות. גזלה מאתנו את לשון האחווה ובמקומה הגניבה לנו בסתר כלי נשק. גזלה מאתנו את אהבתנו שקיבצה אותנו תחת גג המולדת והגניבה לנו בסתר כרוז פוצע ובו קריאה לעזרה. גזלה מאתנו את אחדותנו וקרעה אותנו לשני מחנות ואפילו לשלושה או עשרה [מחנות]. הפכה את האסון בינינו לחמור ביותר במידה בלתי נסבלת!!

כאשר אנו כועסים על חברת החשמל אין לנו פיתרון אלא לנפץ את [הציוד] שלה ולשבור את רהיטיה. כשאנו כועסים על העירייה או על המושל, מזעיקים קבוצת חמושים רעולי פנים כדי לטפס על הגג ולשלוף נשק מול ערוצי הלוויין. גיבורי התקופה. בצעקת קרב קטנה הופכות התהלוכות הלא אלימות לתהלוכת אבנים, ירי והתנגשות. במקום שהשביתות ישאו אופי תרבותי וחוקי הן הפכו לעתים לאלימות הפוגעת בבתי ספר, במוסדות ציבור ובכבישים.

כאשר אדם כועס על אשתו הוא בא עם קבוצת חמושים המוכנים לחסום כבישים בפני הנוסעים. הפניה לטיפול רפואי בחו"ל משיגים בכוח הנשק ובבריונות ואתה יכול לשמור תור במעבר רפיח באמצעות קבוצת חמושים. בתי החולים הפכו לטרף קל וכופים על רופאים לעבוד באמצעות שליפת נשק מול פניהם. הרסנו את בתי הספר באלימות שלנו, תקפנו את המועצה המחוקקת בנשקנו, הצתנו את [משרדי] הממשלה ושלפנו נשק בפני חברי פרלמנט, שרים ובכירים אחרים. מה נותר מן המולדת? והאם נותרו לנו כבוד וביטחון"?

 

כל הפלסטינים נושאים באחריות לאלימות

"מה נשאר לנו כשאנו מפעילים אלימות נגד עצמנו, נגד תושבינו, נגד אלה שאנו אמורים להגן עליהם. האם אין אנו צריכים להתבייש מעצמנו, להתבייש בהתנהגויות המבישות הללו הממיטות עלינו קלון מול עמנו ומול העולם. אחר כך אנו מופיעים במסיבת עיתונאים בבגדים נקיים ואלגנטיים ואומרים לעמנו הפלסטיני: 'הדם הפלסטיני הוא קו אדום, הדם הפלסטיני קדוש'...

האלימות אינה רק תופעה מפלגתית או פוליטית אלא תרבות, חינוך והתנהגות. אין לטפל בה רק באמצעות משרדי ממשלה או חוקים... כאשר הבית זורע אלימות וכאשר הממסד והארגונים זורעים אלימות, ברחוב בחתונות ובהלוויות יש אלימות, מי האחראי לכך? האם כולנו נושאים באחריות? כן! האם אנו שותפים לאשמה החמורה הזאת? כן! האם אנו יכולים לסלק את האלימות מן המילון שלנו ולהשכין לשון של הידברות ושיתוף פעולה? כן אנו מסוגלים אם יש כוונה כנה, חוש לאומי ועבודה מאומצת! כולנו - הממשלה, העם, הפלגים, המשכילים, הוגי הדעות ובעלי העט – חייבים לפעול בשדה המולדת כדי לעקור את העשבים השוטים האלה ולהצמיח פרחים. אז נראה את אור השמש..."

 

הפלסטינים רוצים להחלים מסרטן האלימות

"כולנו רוצים לא לראות ברחוב כלי נשק אלא אצל אנשי הביטחון. כולנו רוצים שהשמחות שלנו, הלוויות שלנו והתהלוכות יהיו שקטות ובלי נפגעים... שנשקנו יהיה נקי וטהור, חף מטיפת דם פלסטינית. אנו זקוקים למעט שקט, למעט שלוות נפש ולמחשבה הגיונית. האלימות אינה מביאה לנו אלא דם, עצב, נקמות דם, כרוזים וכרוזי נגד, תהלוכות ותהלוכות נגד, מסכת ארוכה של אומללות, התנצחויות וצער אין-סופי. אנו רוצים להחלים ממחלת הסרטן הזאת אשר כלתה את מוחנו, שיתקה את ליבותינו וחסמה את פתחי ריאתנו... אנו רוצים לראות רגע של שלום, רגע של טוהר, רגע שלא ירעדו בו הילדים לשמע קול היריות הרועש ולא יברחו העוברים והשבים מפני כדור תועה.

... רחמו עלינו מפני האלימות הזאת. אנא מכם, אל תחסלו את תקוותנו ואל תטעו בנו את התסכול. אל תשנאו אותנו במולדת. אל תשנאו אותנו באמצעות כלי הנשק שתמיד היה כותרת ההתנגדות שלנו,  כבודנו והדרנו. אל תשנאו אותנו בשמחות, בהלוויות ובתהלוכות שלנו. אל תגרמו לאויב לשמוח לאידנו. אל תגרמו לערוצי הלוויין לכבס את כבסינו לעיני עולם שאינו מרחם.

 הניחו לנו ללכת בשלום, לשבת בשלום, לנהל דיאלוג בשלום ולישון בשקט. עלינו לדבר בינינו לבין עצמנו בלשון רגועה יותר, הגיונית יותר שתיקלט טוב יותר. עלינו ללמד את הדורות הבאים לשון של אהבה, הבנה הדדית ותרבות הדיון. מדוע לא נתייחס אל תושבינו ביד רכה ואל אויבינו ביד חזקה? מדוע לא נאמן את עצמנו לכבוש את כעסנו ולהיות סבלניים זה כלפי זה. האין אלה חלק מתכונות הקוראן, מן המוסריות היפה, הערכים הנעלים ויסודות [בניית] המולדת.

חייבים אנו לכנס ועידה של 'גילוי לב ופיוס' שבה נביע חרטה על טעויות וחטאים, נודה בהם ונתחייב בפני אללה ועמנו לעזוב את האלימות לנצח ולא להשתמש מעתה ואילך בכדורים או בפגזים או במלים מגונות. שתתגבר בנו רוח הסובלנות והאהבה. כך נבנות אומות וכך נבנה האדם. כך נוכל לעבור כברת דרך ארוכה בדרך לעצמאות ולחירות...

הבה נאסוף את הנשק מרחובותינו ומבתינו ונניף את הסיסמה: בינינו [לבין עצמנו] יש אהבה, הידברות והבנה הדדית ואילו בינינו לבין האויב יש עמידה איתנה, כוח והתנגדות. זו המשוואה הנכונה. אל תהפכו אותה על פיה..."[3]                 



[1] אל-איאם (רש"פ), 17.10.2006

[2] אל-איאם (רש"פ), 15.10.2006

[3] ע'אזי חמד כתב מאמר נוסף שגם בו מתח ביקורת פנימית חריפה. ראה דו"ח ממר"י מיום 30.8.2006

תגיות