המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ראיון עם ליברל אסלאמי בסוגיית מעמד האשה
6/9/2006

 

ראיון עם ליברל אסלאמי בסוגיית מעמד האשה

 

הוגה הדעות האסלאמי המצרי, השיח' גמאל אל-בנא, משתייך לאסכולה של אינטלקטואלים מוסלמים המבחינים בין שני סוגים של אסלאם: האסלאם הטהור של הקוראן והנביא מחד גיסא והאסלאם המשובש של חכמי ההלכה מאידך גיסא. לשיטתו, חופש המחשבה טבוע באסלאם ולכן על המוסלמי לפרש את הקוראן והמסורת בצורה שכלתנית אישית ולא להסתמך על פרשני הקוראן וחכמי ההלכה הקדומים והמודרניים.[1]

 

השיח' גמאל אל-בנא מבקש להתאים את אורח החיים האסלאמי לעידן המודרני באמצעות קריאה שכלתנית של הקוראן ובאמצעות חידוש ה"אג'תהאד" – הפעלת שיקול דעת עצמאי בענייני הלכה. בהתאם לגישה זו הוא מאמין, למשל, כי אין סתירה בין האסלאם לבין הדמוקרטיה וכי אין ליישם את הענישה האסלאמית המטילה גזר דין מוות על מוסלמי שחזר בו מן האסלאם ['מרתד'].[2]

 

השיח' גמאל אל-בנא מרבה לכתוב גם על מעמד האשה המוסלמית. בארבעה ספרים שחיבר בנושא הוא מסביר כי למנהגים שונים שנקשרו באסלאם, כגון עטיית רעלה, מילת בנות ומונופול גברי על הנהגת התפילה, אין למעשה כל יסוד אסלאמי. הוא מבדיל בין האסלאם של הקוראן והנביא, שביקש לשנות בהדרגה את המציאות לטובת הנשים, למשל בסוגיית הפוליגמיה, לבין האסלאם של חכמי ההלכה, שחוקקו את החוק הדתי בשעה שהמדינה המוסלמית היתה אימפריה ולא היה ביכולתם להתנגד לשליטיה.

 

בראיון שערכה עמו האינטלקטואלית התימנייה הלוחמת למען זכויות האשה, ד"ר אלהאם מאנע, מפרט השיח' גמאל אל-בנא את דעותיו בסוגיית מעמד האשה.[3] להלן חלקים מן הראיון:

 

עטיית הרעלה נכפתה על האסלאם

"[בספרי על הרעלה] הוכחתי כי הרעלה נכפתה על האסלאם ולא האסלאם הוא שכפה את הרעלה. הרעלה היתה קיימת אלפיים שנה לפני האסלאם ולכן אין זה הגיוני שהאסלאם הוא שכפה את הרעלה... כאשר הופיע האסלאם הוא ניסה לתקן את המצב, אך תיקון מנהגים ומסורות אינו דבר קל... הואיל והמחשבה הרווחת היתה מחשבה שוביניסטית נגד האשה – פורשו כל פסוקי הקוראן בצורה מנוגדת [לשוויון האשה] ואחר כך התווספו מסורות רבות מספור על נחיתות האשה..."

 

בתשובה לשאלה בדבר הפופולאריות של הרעלה במצרים כיום, תוך התייחסות לטענה כי הרעלה היא סמל פוליטי ותו לא, אמר אל-בנא:

 

"הסוגיות החברתיות והסוגיות הדתיות מעורבות זו בזו ולא ניתן להפריד ביניהן. במצרים הליבראלית בשנים 1920-1952 היה הרעיון [כי צריך לעטות] רעלה קיים רק לגבי נשים זקנות. אני עצמי הצטלמתי עם אחותי פוזיה מבלי שהיא כיסתה את שערה... משום שהאווירה הביאה להבנה ולפירוש הטקסטים הדתיים בצורה העולה בקנה אחד עם רוחה ונפשה של החברה.

 

ואולם אחר כך התרחשו התפתחויות חמורות מאוד. ראשית, [הותירו את רישומם] עבד אל-נאצר והשלטון הפאשיסטי, הצבאי והדיקטטורי [שלו], העינויים [שהפעיל שלטון זה] והמאבק בינו לבין האחים המוסלמים. אחר כך עלתה סעודיה כמעצמה [אזורית] עם התייקרות מחירי הנפט במלחמת 1973. ולאחר מכן פרצה המהפכה האיראנית והופיע ח'ומיני. כל הגורמים הללו שינו את הדרך בה הבינה החברה האסלאמית את האסלאם: לא עוד ההבנה הליברלית שהיתה מיוחדת למצרים ולקהיר בשנות הארבעים, אלא הבנה סעודית ואיראנית...

 

קחי, למשל, את מאות אלפי הפועלים המצרים שהלכו לסעודיה [לעבוד]. לא רק פועלים אלא גם אנשים ברמות הגבוהות ביותר. הם חיו בסעודיה, התאקלמו בה במידה מסוימת וגם הפונדמנטליסטיות השתקעה בהם. בעת שחזרו [למצרים] הם הפכו לתועמלנים (של דרך מחשבה זו).

 

קחי [כדוגמא נוספת] את 'אגודת העולם המוסלמי' [Muslim World League שמרכזה בסעודיה]. ברשותה כספים והיא בונה מסגדים במדינות אירופה, מכינה את הספרים [אודות האסלאם] ומביאה את האמאמים [למדינות השונות]. כל האמאמים בשוויץ היו [בעבר] תורכים [וכיום] כולם והאבים.

 

הגורמים הללו שינו לחלוטין את הכיוון [אליו פנה האסלאם]. האסלאם היום אינו האסלאם שהיה קיים בשנות השלושים והארבעים... ואשר בו חי חסן אל-בנא [מייסד תנועת 'האחים המוסלמים']. זהו עידן הצבא, העריצות, האלימות ועידן עלייתן של המדינות האסלאמיות הקיצוניות..."

 

האסלאם של הקוראן והנביא שונה מן האסלאם של חכמי ההלכה

"הספר השני [שכתבתי בנוגע למעמד האשה] הוא 'האשה המוסלמית בין השחרור של הקוראן לבין הגבלותיהם של חכמי ההלכה'. ספר זה מבוסס על רעיון מרכזי במחשבתי והוא שקיימים שני סוגים של אסלאם: האסלאם של הקוראן והנביא מחד גיסא והאסלאם של חכמי ההלכה מאידך גיסא.

 

האסלאם של הקוראן והנביא מציב את הקווים הרחבים [להתנהגות], ומבוסס על כבוד האדם ועל יסוד החופש והערכים. לעומת זאת, חכמי ההלכה, כלומר המחוקקים [של החוק הדתי האסלאמי]... קבעו את מערכת [החוקים] האסלאמית במאה השלישית להג'רה [המאה התשיעית לספירה הנוצרית] כאשר המדינה המוסלמית היתה אימפריה... האם היה ביכולתם של חכמי הלכה אלו לפרסם חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם האופי האימפריאלי של המדינה? הדבר היה בלתי אפשרי. כאשר היו לחכמי ההלכה חילוקי דעות עם [שליטי] המדינה, הם היו נתונים לרדיפות. ארבעת האמאמים [שיסדו את ארבע אסכולות ההלכה באסלאם הסוני] נרדפו...

 

אל-ע'זאלי [שנפטר בשנת 1111] דיבר על המצב בצורה מרגשת ואמר: 'מה נעשה שהעושקים הגיעו לשלטון? האם נילחם בהם? איננו יכולים [אם ברצוננו להימנע] ממלחמת אזרחים. האם נתנכר להם ואז ישרור תוהו ובוהו? האם נניח להם ואז הם יתרבו? הדרך הטובה ביותר היא שנפעל בשירותם וננסה ככל יכולתנו להימנע מרעתם'..."

 

הקוראן ביקש לשנות את המציאות לטובת הנשים

בתשובה לשאלה בנוגע לקיפוח זכויות האשה בקוראן, למשל בתחום הירושה והכאת הנשים, אמר השיח' גמאל אל-בנא: "האלימות במשפחה היא תופעה רעה שקיימת משום שהטבע האנושי אינו מלאכי וכן משום שהחברה האנושית נשארה שוביניסטית במשך עשרות אלפי שנים לפני שהתקדמה באלפיים או באלף השנים האחרונות...

 

מה עשה הקוראן? בפסוקי הקוראן הנוגעים למעמד האשה ולעבדות הכוונה אינה להישאר במצב הקיים, אלא לשנותו בגבולות הניתן באותו הזמן ולפתוח פתח להתפתחות. לביטויי הקוראן יש יותר ממשמעות אחת... הפסוקים הם בידי מפרשם. לא הטקסט הוא החשוב אלא ההבנה של הטקסט...

 

למשל, כאשר הקוראן מדבר על [היתר לגבר לשאת] ארבע נשים, כוונת הטקסט אינה פוליגמיה אלא [דווקא] הגבלתה. בזמנו היה בלתי אפשרי לבטל את הפוליגמיה שהתירה [לבעל לשאת] גם עשר נשים. הקוראן קבע [שמותר להינשא] לארבע נשים בלבד ואחר כך מופיע פסוק מוזר: 'ואם חוששים אתם פן לא  תעשו צדק עם היתומים – הינשאו לנשים הטובות בעיניכם, לשתיים, ולשלוש ולארבע. ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק – הינשאו [רק] לאחת'.[4]

 

הפסוק [המתיר לשאת ארבע נשים] מותנה בכך 'שלא תעשו צדק עם היתומים' – זהו מצב ספציפי שהיה קיים בחברה הערבית ואינו קיים כעת. כמו כן, הפסוק מסתיים בתנאי 'ואם חוששים אתם פן לא תוכלו לעשות צדק – הינשאו [רק] לאחת'. למרות זאת המוסלמים הבינו מהפסוק רק [את החלק המתיר לשאת] שתיים, שלוש וארבע נשים. זוהי דוגמא להבנה בהתאם לרמה ולרצון ולהכפפת ההבנה כדי שתתאים למצב..."

 

ניתן להוסיף ולגרוע מן השריעה

בתשובה לשאלה מדוע אין המוסלמים מסוגלים להודות שפסוקי קוראן מסוימים אכן קיימים, אך זמנם עבר, ענה אל-בנא: "האסלאם נחלק לשני חלקים: אמונה ושריעה. אמונה פירושה האמונה באללה, בספריו, בשליחיו ובאחרית הימים.

 

השריעה פירושה כל ענייני העולם הזה [כולל] היחסים בין שליט לנשלט, בין גבר לאשה, העונשים המופיעים בקוראן, הירושה, החוקים וכדומה. כל מה שמופיע בקוראן בענייני השריעה התגלה בשל טעם שהיה קיים בזמן התגלות הטקסט. באופן כללי הטעם ההגיוני [להתגלותם של פסוקי קוראן] הוא הצדק. כלומר, הצדק הוא רוחה של השריעה... אם נכנס לשריעה דבר שאינו עולה בקנה אחד עם [עיקרון] הצדק, יש להוציאו ממנה. אם אין בשריעה דבר שהצדק מחייב אותו, יש להכניסו אליה... אם הטעם שבגללו התגלה הפסוק לא קיים עוד או שהוא זקוק לשינוי – חובה עלינו לשנותו, כך שימלא את המטרה שהיא הצדק... זהו היישום האמיתי של רוח האסלאם ולא של לשון האסלאם..."

 

אין יסוד למילת בנות באסלאם

"הספר השלישי [שחיברתי בסוגיית מעמד האשה] הוא על תופעה שקיימת במצרים, בסודאן ובאזור והיא מילת בנות. זהו פשע. יש אנשים האומרים כי מילת הבנות היא נוהג מקודש ואחרים אומרים שהיא מעשה מכובד. הוצאתי ספר שכותרתו 'מילת הבנות אינה נוהג מקודש או מעשה מכובד אלא פשע'. בספר זה הוכחתי כי למילת הבנות אין כל יסוד באסלאם וכי הגורסים כך טועים."[5]

 

אשה רשאית להנהיג גברים בתפילה

"שם הספר הרביעי [שחיברתי בסוגיית מעמד האשה] הוא 'מותר לאשה להנהיג גברים בתפילה' והוא מתייחס למה שהתרחש בארה"ב כאשר גב' אמינה ודוד הנהיגה את תפילת יום השישי ונשאה דרשה.[6] חוות דעת הלכתיות [רבות] קבעו שהיא כופרת ואילו אני הוכחתי שהדבר מותר. זאת משום שהנביא קבע כי מי שראוי ביותר להנהיג את התפילה הוא מי שבקיא במידה הרבה ביותר בקוראן. הוא קבע שנער צעיר ינהיג בתפילה אנשים מבוגרים, משום שהיה הבקיא ביותר בקוראן. הוא קבע שעבד או לא-ערבי שהתאסלם ['מולא'] ינהיג את התפילה של בכירי הצחאבה [חברי הנביא] משום שהיה בקיא מהם בקוראן... כלומר המוכשר להנהיג את התפילה הוא מי שבקיא בקוראן. אם יש אשה הבקיאה בקוראן יותר מאשר הגברים, האם הגיוני שנעדיף גבר בור על פני אשה בקיאה, בטענה שהוא גבר והיא אשה? האסלאם לא הכיר הפליה זו בין גבר לאשה במיוחד בסוגיית המצוות שבין אדם לאלוהיו..."

 

הפיתרון: חופש

בסיום הראיון מציג השיח' גמאל אל-בנא את מסקנתו כי הפיתרון למצבם העכשווי של המוסלמים הוא קודם כל חופש: "זהו המפתח... במיוחד חופש המחשבה והאמונה וכמובן חופש הפעילות הפוליטית. ללא חופש לא תהיה התקדמות..."