המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
קיצוניותן של אגודות הסטודנטים המוסלמיות בבריטניה
26/8/2006

 

היסטוריונית סעודית: פעילות אגודות הסטודנטים המוסלמיות בבריטניה מתאפיינת בקיצוניות ובשקידה על שנאת הזר

 

עיתון האינטרנט הסעודי "אל-אקתצאדיה" פרסם ב- 21.8.2006 מאמר מאת ד"ר התון אג'ואד אל-פאסי, מרצה והיסטוריונית סעודית, תחת הכותרת "הקיצוניות של המוסלמים במערב והאחריות שלנו", בו תהתה כיצד זה מנהלים הסטודנטים המוסלמים בתוך הקמפוסים בבריטניה, לצד הפעילות הסטודנטיאלית הרגילה, פעילות אסלאמית המתאפיינת בגזענות, בדלנות, קיצוניות ואפליה נגד נשים. להלן תרגום קטעים מן המאמר:   

 

"..בעבר כתבתי במאמרי על מרכיבי הזהות של הקהילה המוסלמית [בבריטניה] הנעים בין גזענות מצד הבריטים והדרה פוליטית-חברתית-כלכלית [של המוסלמים], לבין גל הקיצוניות [המוסלמית] - אשר הגיע ממדבריות [ערב] אל האי [הבריטי] -  והחל  [להציף] את הנוער המוסלמי השרוי במצב של חיפוש מתמיד אחר [זהותו] העצמית.

 

בשנות התשעים של המאה הקודמת היתה מנצ'סטר, ועודנה, מלאה עד אפס מקום בצעירים בריטיים אסייתיים מוסלמים, שהבינו כי החינוך הוא הדרך להילחם בהדרה הזו, והתחלנו לראות אותם במספרים בלתי מבוטלים בארבע האוניברסיטאות של מנצ'סטר. יתרה מזו, [המוסלמים] קיימו נוכחות חזקה [באוניברסיטאות אלו], באמצעות הקמת אגודות אסלאמיות הכפופות להתאחדות הסטודנטים [הכללית] בכל אחת מהאוניברסיטאות, שאפשרו להם לקיים פעילויות אסלאמיות, הומניטאריות וחברתיות רבות, כמו [סעודות] שבירת צום עבור הסטודנטים הצמים, טקסי חג וכדו'.

 

[בפעילות זו השתתפו] סטודנטיות וסטודנטים רבים שהצליחו להביא לרמת תיאום גבוהה בין האגודות האסלאמיות באוניברסיטאות... באמצעות מאבק דמוקרטי הצליחו אגודות אלו להשיג מקום קבוע שהוקצה לתפילה באוניברסיטה, שאותו הקפידו הסטודנטים והסטודנטיות [המוסלמים] לנצל תמיד, לא רק  לקיום תפילות אלא גם לקיום חוגים דתיים וללימוד הקוראן... ימי שישי זימנו תמונה נפלאה, שכן הסטודנטים המוסלמים של העיר הזו נענו לקריאת [המסגד ובאו לתפילת יום השישי] בטרם התפזרו לאכול ארוחת צהרים במסעדות הקבב והשווארמה שבסביבה, או חזרו לאולמות ההרצאות ולספריה...

 

ואולם מה שהתרחש בשולי הדברים בימי שישי ובפרט ב[זמן] הדרשות [היה אחר]. לא זכור לי [אפילו] שבוע אחד בו לא חשתי בפרובוקציה העולה מדרשת יום השישי. הדרשנים היו מתחלפים בדרך כלל מידי שבוע, בהתאם למצאי שהיה. לעיתים נדירות היה אחד הסטודנטים מקבל על עצמו [להעביר את הדרשה], אולם ברוב המקרים היה עושה זאת איש ראוי בעל כישרון לעמוד בפני קהל. מכיוון שאנשים כאלו הם יקרי המציאות, היינו עדים לדרשות שנדף מהן ריח של גזענות, בדלנות, קיצוניות ואפליה נגד נשים. מכיוון שרוב המתפללים והמתפללות הם צעירים שאין להם ניסיון דתי השקול, למשל, לזה שהסביבה [הסעודית] שלנו מספקת - הם היו מקבלים את הדברים הללו בצייתנות וסבורים כי האסלאם מצדד באפליה נגד האישה, נגד כל מוסלמי שחולק על דעתנו או נגד "אנשי הספר" [נוצרים ויהודים] שבמחיצתם אנו חיים...

 

לעיתים רחוקות היה הדרשן פונה בדבריו אל הנשים, אשר אותן הוא לא היה רואה בזמן התפילה אלא את הגברים בלבד. המצב הגיע לידי כך שהדרשן היה נושא את דרשתו בשפה הערבית ואומר שעל כל מוסלמי לדעת את השפה הערבית על בוריה אחרת הדבר גורע מדתו. דבר זה גרם למוסלמי המערב [לחוש] תחושה קבועה של פחיתות לעומת הערבים, המציגים את עצמם כיחידים הנושאים [את בשורת] הדת האמיתית, תוך שהם מתעלמים מהמסר האמיתי של האסלאם. היו שם הרבה אמירות טעונות בגזענות ובחד צדדיות לדעתי, שלגביהן אני מנסה להבהיר לנשים... שהדרשן מבטא את דעתו האישית ולא את דעת האסלאם בכלל.

 

בהדרגה מצאנו שפעילותה של האגודה האסלאמית מתאפיינת בצביון קיצוני העומד בעצם בסתירה  עם מעמדה [של האגודה] ועם המקומות בהם נעשו פעילויות אלה: להרצאות שאליהן הזמינו דוברים מחוץ למנצ'סטר הוקצו שני אולמות- אחד לנשים ואחד לגברים, כך שהנשים שמעו [את ההרצאה] מעבר למחיצה או באמצעות מיקרופון, משום שטכנולוגית שידורי הוידאו במעגל סגור טרם הגיעה אליהם; או שהוקצו לנשים מקומות אחוריים, כאילו שהיינו במסגד או בתפילה; או שהם חששו מנוכחותן של הנשים ולא ידעו מה לעשות וכיצד לפעול עם הנשים הבריטיות אשר אינן מקבלות בשום אופן עמדות של אפליה נגד נשים הננקטות בהזדמנויות כאלה. ואז [נוכח התנגדותנו] היו מארגני הפעילויות האלו חוזרים בהם ונכנסים לסתירה פנימית.

 

מה שהיה מוזר אף יותר מכך הוא שכל הפעילויות הללו נעשו בקמפוס של האוניברסיטה, שאחד מחוקיו הוא אי אפליה בין הסטודנטים על בסיס מין, גזע או דת, ושבו כל הסטודנטים [המוסלמים] הללו לומדים יחד עם אחיותיהם המוסלמיות בהרצאות הבוקר והערב כמו גם עם [הסטודנטיות] שאינן מוסלמיות...

 

בשולי המפגשים הללו ניתן היה למצוא חוברות דת של פסקי הלכה העוסקים בסוגיות היחס למי שאינו מוסלמי, היחס לאישה ועניינים יומיומיים השנויים במחלוקת, המתורגמים לכל השפות ובפרט לאנגלית. [חוברות אלה] היו טבועות בחותמם של מועצות גדולי חכמי הדת במדינות האסלאמיות, המהוות מבחינת [הסטודנטים הללו] את מקור הסמכות במה שנוגע לאורח החיים ולפסקי הלכה דתיים.

 

בטרם הבינו הצעירים הללו את הליכות האסלאם, את סובלנותו, את רוחו ואת המסר הנעלה שלו אשר גרם לכלל האנשים להסכים להשתייך אליו... הם כבר שקדו על שנאת הלא מוסלמים ושנאת כל מה שמייצגת התרבות המערבית או אפילו התרבות המוסלמית ודנו בסוגיות שנויות במחלוקת כמו כיסוי פני האישה, מוסיקה ואף צילום, כחלק מההנחיות הדתיות שהם קיבלו משייח'ים שהתארחו  אצלם מעת לעת מ[סעודיה], מפקיסטן וממדינות אחרות שגם בהן נהוגה אותה [שיטה] נוקשה של בתי ספר חד-[מיניים]...

 

ראיתי צעירים רבים, גברים ונשים, שקצה נפשם בפעילויותיהם של עמיתיהם העומדות בסתירה לסביבתם האירופית ואפילו לסביבתם הפקיסטנית או ההודית. חלק מהם החלו לסגת ולנסות להתעלם מכל מה שיש לו קשר לאסלאם ואחרים מצאו בקיצוניות [כלי] שבאמצעותו יוכלו ליהנות מסמכות שאין להם בסביבתם הרגילה."[1]