סקירת תקשורת פלסטינית 11-17.5.1998
במוקד הסיקור התקשורתי עמדו השבוע הארועים לציון 50 שנה ל'אסון' הפלסטיני. פעילויות רבות ושונות התקיימו בשטחי הרשות הפלסטינית במשך כל השבוע. 'תהלוכת המיליון', שתוכננה על ידי משרד ההסברה הפלסטיני מזה כמה חודשים, התקיימה במקומות שונים בשטחי הרשות הפלסטינית ב14- במאי, היום בו עזבו כוחות המנדט הבריטי את הארץ.
הדו"ח השבועי ארוך הפעם מן הרגיל בשל ריבוי הארועים והוא כולל שבעה עמודים.
א. התבטאויות של פוליטיקאים פלסטיניים:
להלן קטע מ'הקול הקורא של העם הפלסטיני' שהקריא המשורר הפלסטיני, מחמוד דרוויש, במהלך 'תהלוכת המליון' ואשר שודר בתחנות הטלוויזיה והרדיו של הרשות הפלסטינית: "...אש"ף הציע לישראלים הסדר הסטורי שכלל קריאה לחיים משותפים במסגרת מדינה דמוקרטית חילונית שבה יהיו הכל שווים. אלא שהמדיניות הציונית בעלת הטבע הגזעני זילזלה בקריאה זו, מתוך רצון לשמור על טהרת המדינה היהודית המתפתחת...
מתוך אמונה בשלום כערך הומאני עליון וכאינטרס לאומי, נאלצנו להבחין בין גבולות מולדתנו ההסטורית לבין הגבולות של זכותנו שזכתה להכרת [הגורמים] הבינלאומיים ולהקים מדינה עצמאית על חלק מאדמת פלסטין, לצידה של מדינת ישראל, שהקמתה נקשרה בהקמתה של מדינה פלסטינית. אימצנו את הפתרון המבוסס על שתי מדינות לשני עמים...
אם אירופה החליטה לכפר על פשעה הגדול נגד תושביה היהודיים בכך שתמכה בישראל ללא גבול כפתרון לבעיה היהודית, הרי שנופל עליה חלק מהאחריות ליצירתה של טרגדיה חדשה - היא הבעיה הפלסטינית. אין טרגדיה היכולה להצדיק טרגדיה אחרת. אין תמיכה בקורבן היכולה להצדיק הפיכת אדם אחר לקורבן. אין לנו כל אחריות לטרגדיה הגדולה שגרמה אירופה ליהודים. אם אנו מחויבים מוסרית לקבל את הגירסה היהודית בדבר השואה, מבלי להכנס לדיון בהיבט הסטטיסטי של הפשע, עקב הסימפטיה שיש לנו כלפי הקורבנות, הרי שזכותנו גם לתבוע מבניהם של הקורבנות להכיר במעמדם של הקורבנות הפלסטיניים ובזכותם לחיים ולעצמאות..."[1]
ראש הדסק הישראלי ברשות הפלסטינית, ספיאן אבו זאידה: "אנו באים להדגיש כי עברו חמישים שנה להקמתה של המדינה הזו, מדינת ישראל [שהוקמה] בלא זכות. אנו באים להדגיש כי גם אם יעברו 500 שנה, העם הפלסטיני ימשיך לדבוק בזכויותיו וימשיך במאבקו עד להקמת מדינתו העצמאית. הסכמתו של העם הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית על חלק מפלסטין אין משמעותה שאין לעם הפלסטיני זכות על שאר פלסטין, אלא שכדי שיוכל לחיות בשלום, בבטחון וביציבות באזור, הסכים העם הפלסטיני לקבל [רק] חלק ממולדת זו."[2]
שר העבודה הפלסטיני, סמיר ע'ושה: "בשלב הנוכחי בו מצוי [העולם] הערבי, נקבעה אופציית השלום, דבר שהופך את המאבק הפוליטי והציבורי לדרך המאבק העקרית. לכל שלב יש אופי משלו ודרכי מאבק משלו, אך אין משמעות הדבר כי מתבטלות דרכי המאבק האחרות, ובהן האופציה הצבאית, ובעיקר אם אותן דרכים אחרות אינן מסוגלות להביס את הכיבוש. לפיכך, האופציה [הצבאית] נותרת בעינה..."[3]
המתאם הכללי של הרשות הפלסטינית לארועי שנת החמישים ל'נכבה' ומנכ"ל משרד ההסברה הפלסטיני, חסן אל-כאשף: "...ביום זה אנו אומרים לעולם כי הישראלים והיהודים הם קורבנות הנאצים, אבל אנו קורבנותיה של ישראל, ואיש אינו קורבן שלנו. אנו הקורבן היחיד שנשאר על כדור הארץ ללא פתרון, ללא משקלה של הקהילייה הבינלאומית וללא משקלם של הכוחות הצבאיים, הכלכליים והמוסריים הגדולים ביותר... אין משמעות לכל התביעות לחופש ולזכויות האדם בשעה שקיימת בעייה הנוגעת לשבעה מיליון פלסטינים שלהם זכות לחיים ולחופש וזכות לחיות בארצם."[4]
יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, סלים אל-זענון: "ההנהגה היהודית [ב1948-] היתה מאורגנת ובחנה כל ענין לגופו, בעוד שההנהגה הערבית שלקחה לידיה את הטיפול בענין פלסטין... נהגה באילתור. אם היתה מתקיימת בחינה אמיתית של מאזני הכוחות באותה תקופה שבה התקבלה החלטת החלוקה, היה על ההנהגה הערבית להעריך את התוצאות מראש... ולקבל את החלטת החלוקה, כדי לייצב את הנוכחות הדמוגראפית על הקרקע וזאת מבלי להכיר באדמות שניתנו לצד השני שלא בצדק. במקרה כזה היה הסכסוך מתנהל בין שתי יישויות בנוגע לכמה אזורים ומשוואה זו היתה תקפה גם לגבי המלחמות שבאו לאחר מכן.
יש המדברים כיום על כך שבשל העיקשות הישראלית בתהליך השלום, אין מנוס משיבה לאנתיפאדה; אך אני אומר שלכל שלב יש תנאים משלו ולכל מחלה תרופה משלה. משום כך, אם תהליך השלום לא יצלח, אל לנו להתייאש. על העם הפלסטיני לחפש דרך מאבק שונה מהמאבק המזויין ומהאנתיפאדה, בעיקר מאחר שהישראלים התרחקו מהערים... לכן אנו חייבים להפעיל את המוח הפלסטיני ולמצוא דרך אחרת למאבק, במידה ויכשלו המאמצים להשגת שלום."[5]
מזכ"ל מפלגת 'פידא', ג'מאל זקות: "[מטרת 'תהלוכת המיליון'] היא גם להראות כי מולדת זו – פלסטין ההיסטורית – היא מולדת האבות ושום הסכם שלום, בעבר או בעתיד, אינו יכול להסיר מהזיכרון הפלסטיני את העובדה כי חיפה, יפו, נצרת, לוד, רמלה ובאר שבע, הן ערים פלסטיניות ועדיין גרים בהן כמיליון פלסטינים, המשתייכים לעם הערבי הפלסטיני... המסר הוא שיש לצאת נגד הטענה הציונית, כי פלסטין היא ישראל שהיתה 'ארץ ללא עם' ושהפכה מולדת ליהודי העולם. המסר שלנו הוא שמיליון פלסטינים בגליל, במשולש ובנגב אומרים: 'אנו נשארים כאן וזו מולדתנו.'"[6]
חבר הלשכה המדינית של 'החזית העממית לשחרור פלסטין', ג'מיל אל-מג'דלאוי: "זוהי הזדמנות לא רק עבור הפלסטינים, אלא עבור הערבים כולם... כדי שאומה זו תדגיש כי פלסטין היתה ונותרה ערבית והיא שייכת לכל הערבים. נכון שאנו נושאים באחריות העקרית, אבל פלסטין היתה של כל הערבים ותהיה של כל הערבים. פלסטין תשוב להיות של כל הערבים."[7]
חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית לשעבר ומי שעמד בראש המשלחת הפלסטינית לועידת מדריד, חידר עבד אל-שאפי: "הציונות הכריזה בקונגרס הראשון שלה לפני מאה שנה על זכותם של היהודים על פלסטין במלוא גבולתיה הגיאוגרפים וסרבה להכיר בישות הלאומית הפלסטינית. זוהי העמדה שישראל עדיין מחזיקה בה, ולמעשה עמדתה הנוכחית מהווה הזמנה למלחמה, מאחר והם מכריזים כי על פי ההשקפה הישראלית המאבק הינו מאבק קיומי. אלא שהעמדה הפלסטינית שונה: הצד הפלסטיני התחייב לעניין השלום והגיע עד כדי הכרה בקיומה של ישראל כמדינה עצמאית על האדמה הפלסטינית. עדיין מתקיימים נסיונות להביא את ישראל לשנות את עמדתה ולהכיר בזכות הפלסטינית להגדרה עצמית ולהקמת מדינה על האדמה הפלסטינית. אם התפתחות זו לא תתגשם ואם ישראל לא תתחיב לשלום הצודק וההדדי, יהפוך הסכסוך פעם נוספת לסכסוך קיומי.[8]
חבר המועצה המחוקקת, רפיק אל-נתשה, אמר כי הוא מתנגד לכך שציון ה'נכבה' יהפוך למעין 'יום עאשוראא''[9] והוסיף: " על המועצה המחוקקת לנצל את ההזדמנות להבטיח את המשך המאבק הפלסטיני עד שיושגו המטרות, וזאת על ידי גיוס העם כולו.[10] השהידים שלנו ועשרות אלפי האסירים והפצועים, לא הקריבו עצמם למען פתרון שלא יכלול הקמת מדינה פלסטינית, שבירתה ירושלים, ולא יכלול את שיבת בן יפו ליפו ובן לוד ללוד."[11]
חבר המועצה המחוקקת, נאהץ' אל-רייס, ציטט בישיבת המועצה קטעים על מלחמת בוסניה מתוך ספרו של נתניהו ודיבר על "הקריאה להשמדת מיעוטים שנכללה בספר." אל-רייס אמר: "נתניהו רוצה ליישם את הדוגמאות הברבריות האלו על עמנו. פלסטין ללא ירושלים, היא כמו גוף ללא ראש."
במהלך הישיבה נשא חבר המועצה, ברהאן ג'ראר, דברים, בהם התייחס לאנשי התקשורת ואמר שהתקשורת מתעניינת אך ורק במה שמזיק לעם הפלסטיני ולרש"פ וכי העיתונאים הם לא יותר מאשר שכירי חרב. ג'ראר לא הגדיר בדבריו לאיזו תקשורת בדיוק הוא מתכוון ולכן העיתונאים שנכחו בישיבה מחו והחליטו לצאת מן האולם. בשלב זה התערבו חברי המועצה האחרים ואמרו כי עמדתו של ג'ראר לא משקפת את עמדת המועצה. הישיבה הופסקה למשך מספר דקות, בהן הבהיר ג'ראר לעיתונאים כי כוונתו היתה לתקשורת הישראלית בלבד וסגן יו"ר המועצה, אבראהים אבו אל-נג'א, התנצל בפניהם על אי ההבנה ושיבח את תפקידם של העיתונאים הפלסטינים המקומיים והעיתונאים הפלסטינים העובדים בסוכנויות הזרות "במסירת האמת על ההפרות הישראליות."[12]
בגילוי הדעת שפרסמה המועצה המחוקקת "לרגל 50 שנה ל'נכבה', לעמידה האיתנה ולהתקוממות" קובעת המועצה כי 'הנכבה של פלסטין' מייצגת את תמצית המחשבה הציונית האימפריאליסטית העולמית הנפשעת וכי העם הפלסטיני "היה, והינו עדיין, קורבן המזימה הציונית האימפריאליסטית הבינלאומית, שהחלה ב'הצהרת בלפור' המקוללת בשנת 1917."[13]
חבר הועד הפועל של אש"ף לשעבר, בהג'ת אבו ע'רביה, אמר כי התנועה הציונית היא תנועה גזענית אמפריאליסטית התנחלותית, שבעזרת הקולוניאליזם והאימפריאליזם הפכה למדינת האויב הציוני. לדברי אבו ע'רביה, המאבק נגדה אינו מאבק על גבולות עם מדינה שכנה אלא מאבק קיומי נגד פולש מזוין התנחלותי. זוהי "ישות זרה הנשענת על טרור, על מעשי טבח ועל השמדה כאמונה צבאית." ע'רביה אומר כי כל ההסכמים שנחתמו עם מדינת האויב – קמפ דיויד, אוסלו, ואדי ערבה [הכוונה להסכמים עם ירדן] ונספחיהם – לא השיבו לערבים את זכויותיהם והם בטלים ומבוטלים.
אבו ע'רביה הוסיף, כי המטרות העקריות של התוכנית הציונית לא השתנו לאחר מאה שנים מאז הקמת התנועה הציונית, אלא שהאמצעים וסדרי העדיפויות השתנו. ידוע, כי התנועה הציונית כולה – ולא רק הליכוד - רואה בעבר הירדן המזרחי חלק ממדינתה, שלעת עתה נשלט על ידי מישהו אחר. האויב הציוני מכשיר את התנאים להשתלט על הכלכלה הירדנית, כהכנה להשתלטות פוליטית והתנחלותית. הסכם ואדי ערבה [בין שיראל לירדן] הוא זה שאפשר לציונות להתחיל בתוכניותיה ומה שמעכב אותה עכשיו הוא רק המשך ההתנגדות הערבית בפלסטין ובירדן והמחסור ביהודים לביצוע ההתנחלות.[14]
ב. התייחסויות בתקשורת הפלסטינית:
"הם [הישראלים] אומרים כי היהודים היו בגלות. זה איננו נכון. היהודים היו במקומותיהם מחוץ לאזור עוד מקדמת דנא. הם לא היו בפלסטין ולא הוגלו מפלסטין. זו היא עלילת השקר הגדולה. לא היתה להם גלות. באמצעות העלילה בדבר הגלות הם מתכוונים לטעון שהיתה להם מולדת, היא פלסטין, ממנה הם הוגלו. דבר זה אינו נכון...
אתם [הישראלים] מטילים את האחריות על העם הפלסטיני. מאות פעמים הטלתם את האחריות על העם הפלסטיני. אתם טוענים למשל כי העם הפלסטיני אחראי לכשלון החלטת החלוקה. אל תאמרו זאת. אתם אלו שהפרו את החלטת החלוקה. אתם אלו שחצו את גבולות החלוקה במלחמת 1948. מי הם אלו שדחו את החלטת החלוקה? אתם. אתם האחראים על כל שארע, על נהרות הדם, על הפירמידות של המתים, על השיירות האדירות הללו של פצועים, חללים, מתים וקורבנות. אתם האחראים... אנו בחרנו בשלום ולא נחזור בנו מבחירה זו, משום שאנו רוצים שלום עבורנו ומשום שאנו רוצים לחיות על אדמתנו בכבוד ובחופש. אל תחזירו אותנו לנקודת ההתחלה. החזק לא יישאר לעולם חזק והחלש לא ישאר לעולם חלש...
דחיתם ואף הפרתם את החלטת החלוקה בשרשראות הטנקים שלכם וביהירותכם האכזרית. לא קיבלתם את החלטת החלוקה, למרות שהחלטה זו העניקה לכם חלק מאדמתנו, העניקה לכם אדמה שאינה שייכת לכם. אתם הפרתם את החלטת החלוקה וכבשתם את אדמתנו והגליתם את עמנו..."[15]
העתונאי הפלסטיני, ערפאת חג'אזי: "כידוע, ירושלים ופלסטין נכבשו יותר מפעם אחת במהלך ההסטוריה; בכל פעם אבדו אדמות אלו בשל המחלוקת בקרב הערבים והמוסלמים ובשל מלחמותיהם הפנימיות. אלא שאדמות אלה שבו תמיד להיות ערביות ואסלאמיות לאחר שהתלכדו שורותיהם, מאמציהם וצבאותיהם. ידוע גם כי ירושלים ופלסטין אינן בבעלותו של איש [ולכן] איש אינו רשאי לעשות בהן פיוס [עם כוחות] הכיבוש; אדמות אלה אבדו תמיד בחרב ושיבתן יכולה לבוא אך ורק באמצעות החרב... הערבים והמוסלמים יכולים להחיות מחדש את זכר כיבושה [האסלאמי] של ירושלים ולהתנקם בגוזליה של פלסטין, אם הם יאמצו את דרכו של צלאח אל-דין אל-איובי וילמדו את הלקח ההסטורי...
הצבא הישראלי חלש מכפי שמציגים אותו מוליכי השולל והעם היהודי פחדן יותר משמציגים אותו המשקיפים על אנרכיה זו. החוגים הרשמיים והעממיים הישראליים מחפשים כיום דרך להמלט מלבנון כדי להחלץ מהמהלומות של ההתנגדות הלבנונית ובראשה גיבורי חזבאללה שסרבו לוותר על האופציה הצבאית שלהם עד שבערים ובהתנחלויות החלו להופיע הפגנות של אמהות, נשים ובנים בישראל התובעים ממשלתם להסיג את כוחותיה מלבנון משום שאין הם רוצים שבניהם יפלו בכדורי חזבאללה, כפי שנפלו מאות ישראליים עד כה. האופציה הצבאית נותרה הפתרון והיא תמשיך לשמש כפתרון כל עוד יש מי שנושא עיניו להפיכתן מחדש של ירושלים ופלסטין לערביות ואסלאמיות...
הסכסוך עם האויב הציוני הוא סכסוך קיומי ולא סכסוך על גבולות... היהודים רוצים שהארץ תהיה אך ורק עבורם ואיש אינו יכול [על פי עמדת היהודים] לטעון לזכויות ולו על סנטימטר אחד מאדמתה. לפיכך, אין מנוס מהעלאת רמת הדבקות וההתעקשות על כך שאדמת פלסטין היא אדמת וקף אסלאמי ואין בה מקום למי שאינו מקרב הערבים והמוסלמים.
החלום הציוני אינו נוגע אך ורק לאדמה שבין הנילוס לפרת. פלסטין אינה אלא שלב בדרך להקמת ממלכת שלמה, כפי שהוחלט בקונגרסים הציוניים הראשוניים... החוקה הציונית והחלטות הקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בשוויץ ב1897- - כמו גם הפרוטוקולים של זקני ציון – הגדירו את החלום הציוני כשליטה על העולם באמצעות עיר שיקימו בירושלים לאחר הקמתו מחדש של ההיכל, או במילים אחרות, לאחר הריסת מסגד אל-אקצא. למרות זאת, הקונגרס הציוני שהתכנס בירושלים בשנת 1975 העלה את נושא גבולות ממלכת שלמה בלבד , כפי שהם מוגדרים בתורה...
היהודים יכולים לחלום על מה שהם רוצים, משום שההתעוררות הערבית האסלאמית תבוא ללא ספק והיהודים ישובו למצבם מאז בריאתם, כאשר העולם הדביק להם את הכינוי "היהודי הנודד", כלומר הצועני שאין לו אדמה ונגזר עליו לנדוד בין כנפות הארץ...
התנועה הציונית מבינה כי האדמה הקדושה היא ערבית ואסלאמית ואין בה כל זכר ליהודים. היא מבינה כי המערכה שלה עם האסלאם לא תסתיים, משום שהמערכה לשיחרור ירושלים והאדמות הערביות הכבושות שהנהיג הגיבור צלאח אל-דין תחזור על עצמה. יתכן שהמנהיג הפעם יהיה משורות 'חמאס' או 'חזבאללה', או מארץ ערבית או אסלאמית אחרת..."[16]
פואד אבו חג'לה כותב בטורו היומי:
"...דבר לא השתנה בהם [הציונים] לאחר 50 שנה, למעט העובדה כי הטרוריסטים הפכו להיות אנשי מדינה ודיפלומטים. היד אשר החזיקה בגרזן ובסכין על מנת להרוג פנתה להרוג באמצעות לחיצת ידיים; האצבעות אשר לחצו על ההדק כדי לרצוח את האדם החלו לשרטט מפות על מנת לרצוח את המולדת."[17]
ובמאמר נוסף יום לאחר 'תהלוכת המליון' כותב אבו חג'לה: "...בפעם החמישים או בפעם המיליון רוממתם את הערביות הנשכחת ואמרתם לאנשים הנבזים ביותר בהסטוריה ולבני הזנונים האגדתיים כי אין מקום אלא לקבריהם שיכוסו באש כחולה בעת ההתנגשות... מי שנעדרו אתמול מתהלוכת המליון [הכוונה ל'חמאס'] הפסידו הזדמנות לזכות בכבוד ולאחד את הדם הפלסטיני בהתמודדות עם הפולשים הזרים..."[18]
תחת הכותרת 'חמישים שנה', כותב סמיר עמרו:
"...הם [היהודים] אומרים שהם באו לאדמה צחיחה, הכשירו אותה והוציאו ממנה את טובה.
'אותו דבר אמר היטלר על הסיבה לכך שכבש את פולין.'"[19]
במאמר בבטאון ה'חמאס' שכותרתו 'קריאה לעם הפלסטיני: זהו יומכם, בני העם הפלסטיני' נכתב:
"...הדבר החשוב ביותר לפני הכל הוא שלא נשכח את חיפה וקסם חופיה, את יפו ויפי פרחיה, את עכו וצריחי מסגדיה ואת צפת והגליל. עלינו לחקוק בזכרון ילדינו את: אשדוד, יבנה, בית דראס, ברברה, סמסם, עאקר ואשקלון. זו שרשרת הזהב הארוכה של כפרינו האהובים, שאדמותיהם עודן נכספות אלינו ואנו אליהן, למרות רגלי המטמאים. הזיכרון בלבד, אינו מספיק. עלינו להמשיך להתקדם לעבר האדמה הגזולה, כולנו בשורה אחת. עלינו להתמודד עם הכובש הזר הזה, שנולד מרחם השנאה, ינק את דם הילדים והיתומים והתבגר על גולגלות הקשישים והנשים.
אין מנוס מלהתמודד בכל הנשק; והנשק החד ביותר בו נתנגד הוא נשק הרצון אשר לא יתקפל, לא ייכנע ולא יקבל שביתת נשק. כל נשק שבעזרתו נהרוג את אויבנו ונסלק אותו מעל פני אדמתנו - זכותנו להילחם בו. החשוב הוא שלא נתיאש ולא נהיה מתוסכלים מכך שהדרך ארוכה, המסע מייגע והאויבים רבים, כי אנו מאמינים שיש לנו גברים, שאילו רצו לעקור הר, היו עוקרים אותו. אנו מאמינים שיש לנו צבא שאוהב את המוות באותה מידה שבה הוא אוהב את החיים ואנו מאמינים שאללה אוהב את אומתו בעלת כוח הסבל ולוחמת הג'יהאד ושונא את היהודים ומקלל אותם, כפי שמקללים אותם המלאכים וכל בני האדם..."[20]
תחת הכותרת 'מ'קלקיליה'... אל הגברת 'הילארי', תודה... ואלפי תודות', מתייחס בעל הטור היומי 'בן קלקיליה' לתמיכתה של אשת נשיא ארה"ב בהקמת מדינה פלסטינית:
"בקדנציה השניה שלו, מצא עצמו קלינטון לחוץ ב'כלוב' נורא שעוצב ונבנה בכל כוחה, שחיתותה, מטרותיה השפלות ושליטתה המלאה של הציונות על ארה"ב, על הפרלמנטים שלה, על אמצעי התקשורת שלה, על הבנקים שלה, על כנסיותיה הפרוטסטנטיות והמטיפים שלהן ועל המפלגות המתחלפות ביניהן במימשל האמריקאי.
הנשיא קלינטון מצא עצמו מוקף בחבורה מדהימה ומושחתת של אבירי הציונות החדשים, המאמינים בנביא החדש 'הרצל' ובהוראותיהם של יורשיו: ז'בוטינסקי, בן-גוריון, בגין, רבין, נתניהו ומבצעי תוכנית הנרי קיסינג'ר ותלמידו הבור בריז'ינסקי, ובהם:
- אל גור - סגנו היהודי מצד 'האם' - המועמד ה'דמוקרטי' לנשיאות ארה”ב.
- אולברייט, ש'ברחה' בילדותה מצ'כיה.
- כהן, השולט בפנטגון ובכל גייסותיו.
- ברגר, היועץ לביטחון לאומי ולביטחון מדינת היהודים ושחצנותה.
- דניס רוס, הממונה, בשם נתניהו, על מעשה ההונאה...
- אינדיק, אשר בא מאוסטרליה ומשגרירות ארה"ב בתל אביב.
יש להם עוזרים אמריקאים רבים, שאותם קנו או הבטיחו להם את גן העדן בעולם הזה, או שהם כאלה המאמינים בצורך לכונן מחדש את 'בית המקדש' של שלמה כתנאי מוקדם לכך שיגיע יום הדין וכדי שיחיו חיי נועם בגן העדן של העולם הבא, ובהם:
- שולץ, שר החוץ של הנשיא רייגן ושל הנשיא בוש, המליארדר [בעל] חברת 'בכטל' והפרויקטים שלה בלוב, בסעודיה, במצרים ובתימן, אשר חבש 'כיפה' כאשר ביקר במקום הפולחן של 'השואה' בירושלים.
- תומס פיקרינג, סגן שרת החוץ, אולברייט, לשעבר שגריר ארה"ב בעמאן, במוסקבה ובתל אביב, נציג ארה"ב באו"ם, בימי מלחמת המפרץ.
- ריצ'רדסון, הנציג הנוכחי של ארה"ב באו"ם, בעל העיניים המנופחות משנאה לבגדאד; עב הכרס, המקווה להתמנות לסגן הנשיא הבא, אל גור.
- ג'סי הלמס, הסנטור הרפובליקני מצפון קרולינה ואויבם לשעבר של 'השחורים, היהודים והכלבים', אשר לפני שש שנים חבש כיפה בירושלים ונבחר, בפעם השישית, כסנטור של מדינת צפון קרולינה ויושב ראש ועדת החוץ של ארה"ב.
בנוסף, עשרות מהצירים והסנטורים מקרב כוכבי העיתונות והטלויזיה, כוכבי וכוכבות 'הוליווד', בעלי הבנקים והדולרים, המופיעים בפומבי או המסתתרים בקבוצת 'איפאק' וקבוצת '23', ראשי 'המוסדות' היהודיים ואגודת הנשים 'נעמת' וכו'.
כמו כן, בעיתונים הוושינגטון פוסט, הניו-יורק טיימס, במגאזינים טיים וניוזוויק, בתוכניות של לארי קינג בC.N.N-, בתוכניות: 'פגוש את העיתונות', 'ברינקלי' ו'מול פני האומה' [המשודרות ברשתות] הטלויזיה החשובות בכל יום ראשון במשך השנים. בבנקים 'צ'ייס', 'רוקפלר' ובנק 'האחים לזר' - 'בנק ההשקעות' הגדול בעולם ובבנק הבינלאומי והלוואותיו ההורסות את כלכלת 'העולם העני', מאז שעמד בראשו מקנמרה.
בדרשות יום ראשון של הכנסיות הפרוטסטנטיות והטלויזיות האיזוריות שלהם בדקוטה, מיניסוטה, קולורדו, אייווה ועוד, ובדמעות 'המטיפים' על חורבן 'בית המקדש'. וגם בהתנצלות 'ראשי' הכנסיות הפרוטסטנטיות ובהתנצלות האפיפיור בוותיקן על האשמת היהודים ברצח ישו המשיח ועל מה שעשה להם היטלר הנוצרי.
...מתוך ה'שיכרון' של השגי הציונות, העם האמריקאי לא הבין את עצם מהותה ולא הבין את האינטרסים האמיתיים שלה ולא את אמות המוסר שלה, שנחשפו על ידי:
- ג'ון פוסטר דאלאס ואחיו אלן שהשתתפו בפינוי חיילי התוקפנות המשולשת על מצרים בשנת 1956.
- הנשיא ניקסון, שהתבזה ומת כנוע, בשל 'ניסיונו' לפתור את בעיית פלסטין.
- הנשיא בוש אותו הפילו [האמריקנים] בקולותיהם אחרי שאילצו אותו להתקיף את בגדאד...
- הילארי ואיגרתה לוועידת הנוער בג'נבה וה'הכרח' בהקמת מדינה לפסטינים'...
- הנשיא קלינטון המשיך להיאבק בתמנון הציוני, נלחם בפאולה, נלחם בסיפורים של מוניקה, היהודית מצד האב, ונלחם בכל ה'מוניקות' וכל מי שתכנן את פעילותן והשתתף בהפצת סרחונן הרקוב. אישתו הילארי ובתם, הסטודנטית באוניברסיטת סטאנפורד וכן מליונים מהעם האמריקאי ומכל רחבי העולם עמדו לצידו, והתגברו על המשבר..."[21]
לקט ידיעות קצרות:
I. בעקבות כתבה ששודרה בטלויזיה הישראלית ועסקה ביחסים המתוחים בין הנוצרים לבין המוסלמים בעיר בית לחם, עצרה הרשות הפלסטינית את כתב הטלויזיה הישראלית, פאיז עמר, שהואשם ב'הפצת שקרים ובהסתה.' על ביתו של הכתב הושלך בקבוק תבערה. עמר שוחרר אתמול ממעצרו.[22]
II. קרובי משפחתו של האסיר ג'מאל אבו אל-רב, המכונה היטלר, ותושבי קבאטיה, קראו למוסדות הבינלאומיים להתערב למען שחרורו של היטלר, הנתון לתנאי מעצר וחקירה קשים בכלא ג'למה.[23]
[1] טלוויזית הרשות הפלסטינית, 14-5-1998
[2] טלוויזית הרשות הפלסטינית, 14-5-1998
[3] אל-חיאת אל-ג'דידה, 13-5-1998
[4] אל-חיאת אל-ג'דידה, 13-5-1998
[5] אל-חיאת אל-ג'דידה, 11-5-1998
[6] טלוויזית 'פלסטין', 13-5-1998
[7] טלוויזית 'פלסטין', 13-5-1998
[8] אל-חיאת אל-ג'דידה, 12-5-1998
[9] יום הזכרון של האסלאם השיעי בו מלקים עצמם המאמינים עד זוב דם על 'חטאם הקדמון': נטישת הח'ליפה עלי לגורלו, מול מתקיפיו.
[10] אל-חיאת אל-ג'דידה, 13-5-1998
[11] אל-איאם, 13-5-1998
[12] אל-איאם, 13-5-1998
[13] אל-חיאת אל-ג'דידה, 13-5-1998.
[14] אל-חיאת אל-ג'דידה, 16-5-1998
[15] טלוויזית הרשות הפלסטינית, 14-5-1998
[16] אל-חיאת אל-ג'דידה, 15-5-1998
[17] אל-חיאת אל-ג'דידה, 14-5-1998
[18] אל-חיאת אל-ג'דידה, 15-5-1998
[19] אל-חיאת אל-ג'דידה, 14-5-1998.
[20] אל-רסאלה, 14-5-1998
[21] אל-חיאת אל-ג'דידה 12-5-1998
[22] אל-קדס, 17-5-1998.
[23] אל-חיאת אל-ג'דידה, 17-5-1998