המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ערביי ישראל לקראת הבחירות לכנסת
18/4/1999


ערביי ישראל לקראת הבחירות לכנסת

 

הקדמת הבחירות לכנסת ה-15 התקבלה במגזר הערבי בתחושה מעורבת; מצד אחד שמחו כל המפלגות הערביות על קיצור ימיה של ממשלת נתניהו. מצד שני, אין המגזר הערבי מאוחד דיו על מנת להפיק את מלוא כוחו האלקטורלי.

 

המאמצים לליכוד קולות המצביעים הערביים

מהרגע בו הוכרז על הקדמת הבחירות החלו המפלגות והתנועות הערביות לנהל ביניהן מגעים להקמת רשימה ערבית מאוחדת בניסיון למנוע אובדן קולות ולהגביר את השפעת הגוש הערבי בכנסת. ועדה א-מפלגתית בשם 'ועדת ה18-'[1] אף הוקמה במטרה לעודד את המצביעים הערביים להימנע מלהצביע למפלגות הציוניות. מי שהוביל את המהלך להקמת רשימה ערבית מאוחדת היה יו"ר 'הברית הלאומית הדמוקרטית' [בל"ד], עזמי בשארה, ולמען מטרה זו, היו מוכנים רבים מחברי הכנסת הערבים במפלגות הציוניות לפרוש ממפלגותיהם ולחבור לרשימה הערבית המאוחדת[2].

 

אלא שהמאמצים לליכוד הכוחות ברשימה אחת או לכל היותר שתיים נכשלו בסופו של דבר. חד"ש סירבה להצטרף לרשימה ערבית מאוחדת, מאחר והיא מגדירה עצמה כמפלגה יהודית - ערבית משותפת, ואינטרסים אישיים סותרים הכשילו את התלכדותן של כל המפלגות והתנועות האחרות.

 

לפיכך, יתמודדו בבחירות הקרובות על יצוג הציבור הערבי בישראל שלושה זרמים אידיאולוגים מרכזיים הפעילים כיום במגזר הערבי: הזרם הלאומי שהדמויות הבולטות בו הן עזמי בשארה ואחמד אל-טיבי; הזרם האסלאמי; וזרם השמאל היהודי-ערבי המשותף (הקומוניסטי לשעבר).

 

הצגת מועמד ערבי לראשות הממשלה

במארס 99' הציג יו"ר 'הברית הלאומית הדמוקרטית', חבר הכנסת ד"ר עזמי בשארה, את מועמדותו גם לראשות הממשלה. לדבריו, "איסוף חמישים אלף החתימות הדרושות להצגת מועמדותו לראשות הממשלה יביאו להתארגנות לאומית ערבית בישראל. כמו כן, התחרות הערבים על תפקיד רם זה תשים קץ להיותם מאגר קולות למפלגות הגדולות והיא תהפוך אותם לכוח פוליטי שאין לזלזל בו ושהמפלגות הגדולות יאלצו להאזין לדרישותיו הלאומיות והיומיומיות."[3] בשארה הסביר כי החליט להציג את מועמדותו גם משום שאיש מארבעת המועמדים לראשות הממשלה לא מעלה במערכת הבחירות את הבעיות המטרידות את האזרחים הערבים, ובמיוחד בעיית האדמה.

 

בשארה דחה את הטענות כי מועמדותו תפגע בשמאל הישראלי והסביר כי מאחר שכבר ברור שיהיה סיבוב שני, מועמדותו לא תפגע בסיכויים של ברק או מרדכי להביס את נתניהו והימין. הוא הבטיח כי אם ערב הסיבוב הראשון תשתנה תמונת המצב, ישקול גם הוא את צעדיו.[4] כמו כן, דחה בשארה בדומה למקורות פלסטיניים בכירים - את טענת נתניהו כי ערפאת מתערב במערכת הבחירות בישראל וכי הוא דרש ממנו להסיר את מועמדותו לראשות הממשלה על מנת להגדיל את סיכויו של ברק לנצח.[5] 

 

אישים רבים בקרב ערביי ישראל מביעים אומנם תמיכה עקרונית בהצגת מועמד ערבי לראשות הממשלה ורואים רעיון זה כ"רעיון חשוב" וכ"רעיון לגיטימי"[6] אשר עשוי להיות חיובי לאוכלוסיה הערבית. אולם, הם מתנגדים להצגת מועמדותו של בשארה מחשש שמהלך זה משרת את מועמד הימין,[7] פוגע בהזדמנות של הציבור הערבי להשיג את מלא השפעתו למען קידום האינטרסים שלו כבר בסיבוב הבחירות הראשון[8] ונובע ממניעים אישיים של בשארה ומחשש שמא רשימתו לא תעבור את אחוז החסימה.[9]

 

התנגדות נחרצת למועמדותו של בשארה הביעו בשתי המפלגות הערביות הגדולות. יו"ר 'החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון', מחמד ברכה, הכריז כי מפלגתו תקרא להצביע לברק או למרדכי ולא לבשארה.[10] הדובר הרשמי של 'הרשימה הערבית המאוחדת', עבד אל-והאב דראושה, הכריז כי מפלגתו תקרא להצביע לברק.[11]

 

מערכת הבחירות מיקדה את הדיון הפוליטי במגזר הערבי בשני נושאי מוקד עיקריים: שינוי הגדרתה היהודית של ישראל ושינוי אופיה הציוני, ואופי הקשרים בין ערביי ישראל לבין הרש"פ והעולם הערבי. להלן עמדות התנועות השונות בנושאי מוקד אלה.

 

א. שינוי אופיה הציוני של מדינת ישראל

כמה תנועות הביעו את כוונתן לפעול לשינוי הגדרתה של מדינת ישראל ולהפכה מ'מדינת היהודים' ל'מדינת כל אזרחיה', להיאבק באופיה הציוני של המדינה ולהבטיח שוויון זכויות מלא לאזרחיה הערבים.

 

'הברית הלאומית הדמוקרטית' [בל"ד] בראשות עזמי בשארה

עזמי בשארה הינו המוביל של רעיון ישראל כ'מדינת כל אזרחיה', והוא מייצג יותר מכל גורם אחר במגזר הערבי את הדרישה לשינוי הגדרתה של מדינת ישראל. לדבריו: "השוויון בלתי ניתן להשגה במדינת היהודים. הפרדת הדת מהמדינה אינה אפשרית במדינה המגדירה עצמה כמדינת היהודים ולא כמדינת אזרחיה."[12] 

 

לטענת בשארה, "המאבק לשוויון הוא מאבק נגד הציונות ולכן לא יתכן כי השוויון יושג באמצעות המפלגות הציוניות..."[13] בהקשר זה הוא אף מותח בקורת על מדינות ערב אשר מתפייסות עם ישראל בשעה שהפלסטינים עדין "נאבקים עם הציונות בשפתה ובדרכיה".[14]

 

בשארה הסביר את עמדת מפלגתו בסוגייה ואמר: "...אנו סבורים כי ישראל עדיין לא הגיעה לשלב הפוסט-ציוני וכי האידיאולוגיה הרווחת בה היא [עדיין] האידיאולוגיה הציונית. מכאן [נובע] אופי הקשרים של המדינה עמנו הערבים. ביחסים עמנו שולטת [עדיין] התפיסה ההתנחלותית ההתפשטותית ולא רק מגמת הניצול [של הערבים]."

 

בכל מה שנוגע לתפישת הביטחון הישראלית ולתפישת נושא האדמה, טוען בשארה, מתייחסים אל הערבים במדינת ישראל "לא כאל אזרחים מדרגה שניה אלא כאויבים". "טעות היא לראות בהתייחסותה של ישראל אלינו בעניין האדמה בעיה של אפליה בלבד" אומר בשארה, "זוהי בעיה יסודית, משום שהממסד הציוני השולט... עדיין נשלט על ידי התפיסה ההתנחלותית לא רק בגדה המערבית אלא גם [בתוך גבולות הקו הירוק] בנגב ובאזור אל-רוחה [סמוך לאום אל-פחם במשולש], בנחף [בגליל] ועוד..."[15]

 

עמדתו של בשארה אומצה על ידי 'הברית הלאומית הדמוקרטית' בועידתה השנתית ב19- בפברואר 99'. בל"ד קראה לפעולה לאומית משותפת ולשיתוף פעולה עם הכוחות הדמוקרטיים היהודיים "על מנת לשנות את האופי הציוני של המדינה לקראת הפיכתה למדינת כל אזרחיה, כולל הבטחת זכויות לאומיות מלאות ובהן הזכות לשוויון מלא ולאוטונומיה תרבותית למיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל."[16]

 

מזכיר 'הברית הלאומית הדמוקרטית', עוצ' עבד אל-פתאח, הסביר כי המפלגה מציגה חיבור בין המחשבה הלאומית לבין המחשבה הדמוקרטית והיא מציעה "לנצל עד תום את האזרחות הישראלית - להתארגן בצורה לאומית, להרכיב תנועה שתייצג את מליון הערבים בישראל ולהשאיר את המערכה עם הציונות פתוחה..."[17]

 

'התנועה הערבית לשינוי' בראשות ד"ר אחמד אל-טיבי

ימים ספורים לפני סגירת הרשימות לכנסת החליטו ד"ר אחמד אל-טיבי וד"ר עזמי בשארה  ללכד את תנועותיהם ולהתמודד בבחירות הקרובות בברית לאומית רחבה בשם 'ברית האחדות הלאומית'. בברית זו לוקחות חלק גם 'תנועת האחדות הלאומית' בראשות סעיד נפאע ו'התנועה המתקדמת לשלום' בראשות אחמד ג'רבוני. לאור החלטה זו הגיש אל-טיבי את התפטרותו מתפקידו כיועץ ערפאת.[18]

 

בראיון ליומון "אל-איאם" הסביר אל-טיבי את עמדת תנועתו בנוגע לשינוי הגדרתה של המדינה: "'התנועה הערבית לשינוי' היא תנועה עממית (ומאז 1996 מפלגה) הקוראת להכיר בציבור הערבי כמיעוט לאומי, על כל המשמעויות הנובעות מכך. כלומר, אנו מתנגדים להגדרת ישראל כמדינה יהודית בלבד..."

 

כמו עזמי בשארה מתמקד גם אל-טיבי בנושא האדמה: "ישנו דבר הנקרא 'אדמות המדינה', שרק היהודים יכולים לרכוש או לשכור אותן, למרות שביסודן הן אדמות ערביות. כאשר אני אכלל בהגדרת המדינה, תהיה לי זכות שוויונית באדמות המדינה..."

 

אולם, בניגוד לבשארה מנסה אל-טיבי לשוות למטרתו אופי פחות מרתיע לאזרחי ישראל היהודים: "אינני מתנגד גם שבתחנה מסוימת באמצע [הדרך] נגדיר את המדינה כ'מדינת היהודים ושאר אזרחיה'. אם הכנסת המילה 'יהודים' [להגדרת המדינה] תפחית את פחדי הימין והשמאל [הישראלי] גם יחד, שיהיה [כך]!"

 

להערתו הביקורתית של המראיין כי יתכן שמטרת הצעה זו היא לרצות את הישראלים על ידי כך שהמדינה תוגדר כמדינה יהודית "בעוד שאנו נוגדר כשאר תושביה", ענה אל-טיבי:

"התוצאה המעשית היא אחת! ההבדל [בין ניסוח כזה לבין ניסוח שאינו כולל את המילים 'מדינת היהודים'] הוא שאני מקשיב לפחדיו של הצד האחר ואני מנסה לטפל בפחדים אלה בדרך שאינה מרחיקה אותי ממטרתי. אני יכול להבקיע את החברה הישראלית באמצעות הסיסמה הזו, כתחנה בדרך למה שאני שואף אליו. שותפים לי בכך אחי השיח' אבראהים צרצור, יו"ר התנועה האסלאמית, וגורמים מתקדמים אחרים וכן חוגים רחבים ב'חזית [לשלום ולשוויון' הקומוניסטית]. אינני סבור שאדם התומך בלאומיות [כלל-ערבית], או אדם לאומי כלשהו יכול להתנגד [לניסוח זה]. עלינו להאזין לפחדיו של האחר, אפילו אם הם אינם מציאותיים או מוצדקים! כוונתנו היא להגיע אל מטרתנו הלאומית [הפאן-ערבית] המשותפת. אני יכול להיכנס בדלת הן על ידי כך שאדפוק בה והן על ידי כך שאבקיע אותה... אנו דופקים בדלת כדי להבטיח את כניסתנו הודאית. יתכן [שנצטרך] להמתין מחוץ לדלת זמן ארוך [יותר], אך אני משוכנע לחלוטין שאנו ניכנס בה..."

 

לשאלת המראיין "לאן מובילה הדלת הזו?", ענה אל-טיבי: "אל מצב שבו החברה הישראלית תבין שקשרי אל הארץ הזו חזקים יותר ואיתנים יותר מקשריהם של אנטולי שרנסקי או איווט ליברמן. אני בעל האדמה המקורי. אנו יכולים לחיות בישראל כשני עמים שאחד מכבד את הייחוד הלאומי של האחר, כולל את ציפייתנו להקמת מדינה עצמאית לעמנו הפלסטיני."[19]

 

תנועת 'בני הכפר' בראשות רג'א אע'באריה

תנועת 'בני הכפר' תומכת גם היא "בחלופה חילונית דמוקרטית בפלסטין ההיסטורית", לאחר שנכשלו, לטענתה, כל הפתרונות האחרים שהציעו הגורמים השונים בתוך 'הקו הירוק' ומחוצה לו.

 

מזכ"ל תנועת 'בני הכפר', רג'א אע'באריה, הסביר: "אנו מציעים להקים ישות חדשה, לא ציונית, של הערבים והיהודים, שתקבע את מבנה המדינה הדמוקרטית האחת באדמת פלסטין, במסגרתה יחיו כולם בשוויון, כדוגמת דרום אפריקה החדשה...

 

האם הוגשמה הסיסמא של 'שתי מדינות לשני עמים'? האם הוגשמה תוכנית אוסלו?... יש לתת פתרון לבעיית הפליטים, שמספרם מגיע ליותר מ4.5- מליון פליטים פלסטינים. זכותם, על פי החלטות האו"ם, לשוב לשטחי 48'. היהודים מצדם אומרים: 'אנו רוצים לחיות בחברון, אדמת אבותינו'. השאלה הנשאלת היא: 'איזה פתרון יאפשר לחיות בכל פלסטין חוץ מאשר מדינה חילונית?'

 

יש להפריד את הדת מהמדינה ולכבד את חופש האמונות והדתות. קיום של מדינה אחת אסלאמית, אחרת נוצרית ושלישית יהודית הוא דבר בלתי אפשרי ולא מציאותי; מה שכן מציאותי הוא להפריד את הדת מהמדינה על יסוד של שוויון ולחיות בפלסטין בצורה שוויונית. החלופה להצעה זו היא המשך הסכסוך ושפיכות הדמים בשני הצדדים."[20]

יש לציין כי גם 'הרשימה הערבית המאוחדת' בראשות עבד אל-מאלכ דהאמשה מביעה את הדרישה כי "ישראל תשנה את אופיה על מנת שתהפוך למדינת כל אזרחיה".[21]

 

לאומיות פלסטינית ופאן ערביות

זהותם הלאומית של ערביי ישראל נעה בין מספר מעגלים: המעגל הלאומי הפאן-ערבי, המעגל הלאומי-פלסטיני והמעגל הישראלי. ערביי ישראל מציגים עצמם כבני 'האומה הערבית', כבני העם הפלסטיני - 'העם האחד' - 'בפנים' וב'חוץ' [כלומר, בתוך שטחי הקו הירוק ומחוץ לשטחים אלו] וכאזרחי ישראל הממלאים תפקיד מרכזי בקידום תהליך השלום.

 

'הברית הלאומית הדמוקרטית' בראשותו של עזמי בשארה מובילה את הגישה הלאומית במתכונתה הפאן-ערבית. איחודה עם 'התנועה הערבית לשינוי' בראשותו של ד"ר אחמד אל-טיבי, עורר פליאה בקרב הציבור הערבי הן בשל חילוקי הדעות הקשים והאישיים שנתגלעו בעבר בין בשארה לבין אל-טיבי והן בשל העמדות השונות שהם מיצגים: אל-טיבי היה דובר מטעם הרש"פ ואילו בשארה מותח ביקורת על הרש"פ ומקורב לסוריה, אל-טיבי מדבר בזכות הסכם אוסלו ואילו בשארה מתנגד לאוסלו. בהתייחסו לתהיות שהועלו בעניין, הסביר אל-טיבי כי 'ברית האחדות הלאומית' מלכדת את הגישות הלאומיות השונות וכי היא מאפשרת פלורליזם מחשבתי, אף כי ישנו מכנה משותף מינימאלי המוסכם על חבריה.[22]

 

הגישה הלאומית הפאן-ערבית הובלטה בוועידה השנתית של בל"ד שנערכה ב19- בפברואר 99' ואשר נפתחה בדקת דומיה "לזכר החללים הקדושים הפלסטינים ולזכר המנהיג המנוח, ג'מאל עבד אל-נאצר".

 

לרגל פתיחת הועידה קיבלה בל"ד מברקי ברכה רבים ממנהיגים פלסטינים וערביים וביניהם יאסר ערפאת, מזכ"ל 'החזית העממית לשחרור פלסטין', ג'ורג' חבש ויו"ר המפלגה המתקדמת הסוציאליסטית הלבנונית, וליד ג'נבלאט.[23]

 

במסגרת הזיקה הפאן ערבית הביע בשארה - שביקר לאחרונה כמה פעמים בדמשק ונפגש עם הנשיא אסד - תמיכה בארגון החיזבאללה ואמר: "חיזבאללה הוא כוח לאומי אמיץ שלימד את ישראל לקח. למרות שמדובר במפלגה פונדמנטליסטית, היא הפכה לכוח החלוץ בעולם הערבי, הדוגל בלאומנות באופן מובהק, עם נכונות להקרבה למען השגת המטרה."[24]

 

מזכיר מפלגת 'הברית הלאומית הדמוקרטית', עוצ' עבד אל-פתאח, הסביר את עקרונות מפלגתו ואמר כי היא פועלת "למען זהות ערבית, למען לאומיות פלסטינית[25] ולמען מחשבה דמוקרטית.

הציבור הפלסטיני [בישראל] בגליל, במשולש ובנגב הוא חלק חי מן העם הערבי הפלסטיני ומן האומה הערבית. 'הברית הלאומית הדמוקרטית' פועלת באמצעות חזון לאומי חדש לפיתוח היחסים [עם העם הפלסטיני ועם האומה הערבית] ולביסוס הקשר התרבותי, הקשר הציוויליזציוני וקשר המאבק אל עמנו ואל אומתנו הערבית. השמירה על קשרים אלו ופיתוחם הם אחד מן התנאים [הנחוצים] לשמירה על הזהות התרבותית של הערבים בישראל...

 

מכאן [נובעת] תמיכתנו בעם העיראקי האיתן במאבקו בגישה האימפריאליסטית האמריקנית, אשר ממשיכה בתוקפנותה גם כלפי מדינות ערביות אחרות, כגון לוב וסודאן, ותומכת בתוקפנות הישראלית המתמשכת בלבנון - שבה רשם המאבק הערבי הלבנוני ניצחונות מזהירים על הכובש הישראלי. [הישגים אלו] מבהירים כי להבת המאבק בתוכנית האימפריאליסטית הציונית לא תכבה..."[26]

 

'החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון', בראשותו של מחמד ברכה, מביעה גם היא הזדהות לאומית ערבית-פלסטינית למרות שאינה כלולה בברית שהתלכדה על בסיס לאומי. מחמד ברכה שהתייחס לנושא אמר: "אנו חלק בלתי נפרד מן העם הערבי הפלסטיני ועלינו להביע זאת במעשים, כלומר להשתתף במאבק של עמנו ולסייע באמצעות הטלת מלוא כובד משקלנו הפוליטי במערכת הבחירות... [עלינו] לעזור לעמנו על ידי הקמת ראשי גשר ישראליים כדי לגייסם למען תמיכה בשחרור ובעצמאות של עמנו..."

 

לגבי תפקיד הציבור הערבי 'בפנים' [כלומר בגבולות הקו הירוק], אמר מחמד ברכה: "...הבנת זכויותינו מנקודת השקפה אזרחית בלבד, פוגעת בפלסטינים. עלינו לקחת בחשבון את האינטרס [הלאומי] של עמנו בראש סדר העדיפויות... אנו מבדילים בין הזכויות הלאומיות לבין הזכויות האזרחיות. איננו כמו [העולים] הרוסים אשר חפצים [רק] בתקציבים. אנו מיעוט לאומי פלסטיני בתוך מדינה עויינת לעמנו ועויינת לנו כאזרחים בה. הייתכן לטרוף את הקלפים למען תוכניות ביוב ותקציבים של המועצות המקומיות?!

 

בראש סדר העדיפויות שלנו צריכות להישאר זכויותינו הלאומיות, ולכן חיזקנו את תרבותנו על אפם ועל חמתם. כאשר מדברים על אדמות מדינה, על אילו אדמות [מדובר]? זו אדמתנו והיא חלק מזכותנו הלאומית. צריך להכיר באדמתנו ובזכותנו לרכוש אותה, לעבד אותה ולבנות בה. [גם] המקומות הקדושים הם חלק מזכויותנו הלאומיות ולמענם מתרחש המאבק תמיד."

 

מחמד ברכה הוסיף כי, "ביום העצמאות של ישראל הציבור שלנו [צריך] ללכת לכפריו ההרוסים והמשפחות [צריכות] לכנס את ילדיהן ולספר להם מה קרה ביום ה'נכבה'."[27]

 

סיכום

תמונת המצב הפוליטית במגזר הערבי מגלה אחדות רעיונית כמעט מלאה מחד גיסא ופיצול ארגוני ואישי חריף מאידך גיסא. כל התנועות מדברות על שינוי הגדרתה של ישראל, בספר החוקים, 'ממדינת היהודים' ל'מדינת כל אזרחיה' כדי לאפשר שוויון זכויות מלא לערביי ישראל ועל הזדהות לאומית פלסטינית-ערבית. כמו כן, כל התנועות תומכות בקידום תהליך השלום ובהשגת הסדר קבע כזה שיבטיח לפלסטינים מדינה עצמאית וריבונית שבירתה ירושלים ופתרון לבעיית הפליטים באמצעות יישום החלטות האו"ם הקוראות לשיבת הפליטים לבתיהם.

 

אולם, למרות הדמיון הרב במצעיהן של התנועות ולמרות הכרתן המוצהרת בחשיבות איחוד הכוחות לשם מימוש מירב הפוטנציאל האלקטורלי של המגזר הערבי (שמונה עשר מנדטים), עדין חזקים בתוכן האינטרסים והסכסוכים האישים יותר מן האינטרס הכללי המשותף. במיוחד בולטת, בהקשר זה, איבתן של שתי המפלגות הערביות הותיקות יותר - חד"ש ו'הרשימה הערבית המאוחדת' - כלפי התנועה החדשה בל"ד וכלפי עזמי בשארה העומד בראשה. לטענתן, הן כבר מייצגות את כל הזרמים הקיימים במגזר הערבי ואילו יוזמותיו של בשארה בהקמת 'ברית האחדות הלאומית' ביחד עם אחמד אל-טיבי ובהצגת מועמדותו לראשות הממשלה רק גורמות לפיצול ולאובדן קולות ומחלישות את כוחם של הערבים. בל"ד מבחינתה דוחה טענות אלו ואף גורסת כי נרקמה מזימה מצד המפלגות המסורתיות כנגד שילובה במערכת הפוליטית. לגישתה, סיסמתה "שלב חדש... חזון חדש" איננה סיסמת בחירות ותו לא, אלא אופציה חדשה אמיתית לרוב ערביי ישראל שהם, לטענתה, בעלי זיקה לאומית ופאן-ערבית ואינם משתייכים לקומוניסטים או לדתיים האסלאמיים.[28]

 

בבחירות הקרובות, אם כן, יפנו המנהיגים הערבים לקהלם במספר רשימות וסביר להניח כי הדבר יחליש את כוחם. האפשרות לאיחוד המגזר הערבי ברשימה אחת תדחה לבחירות הבאות.



[1] כל אל-ערב, 22.1.1999. יוזם ומרכז 'ועדת ה-18, אחמד אל-עדנאן, הכחיש שמועות בדבר סיוע שהוא קיבל מן   הרשות הפלסטינית. לדבריו, "העניין הוא פנימי והוא מעניין את הציבור הערבי בתוך [גבולות ישראל] בלבד... אולם, אין משמעות הדבר שאנו איננו מתייעצים ואיננו מחליפים דעות עם אחינו ברשות הפלסטינית."

[2] כל אל-ערב, 8.1.1999.

[3] אל-איאם, 16.3.1999.

[4] פצל אל-מקאל, 26.3.1999.

[5] אל-איאם, 8.4.1999.

[6] כדברי עורך השבועון 'אל-צנארה', לוטפי משעור, שמתח ביקורת על בשארה וטען כי הציבור הערבי איננו מוכן "להפוך את רעיון [הצגת המעמד הערבי] לבדיחה, ובכך להפוך את עצמנו ואת בעיותינו לבדיחה." לטענת משעור, משאלי דעת הקהל שמציג בשארה כתמיכה בו באופן אישי, עוסקים בהצגת מועמד ערבי לראשות הממשלה באופן כללי: "האנשים מדברים על מועמד ערבי ו[אילו] עזמי מדבר על מועמדותו של עזמי!... זה כל ההבדל." אל-צנארה, 20.3.1999.

[7] חברי הכנסת הערבים, כמו גם אישים בולטים אחרים במגזר הערבי, מדגישים בדבריהם כי הבחירות הבאות חייבות להביא להחלפת ראש הממשלה ולשינוי הקואליציה הימנית הנוכחית. חבר הכנסת עבד אל-והאב דראושה, למשל, הסביר כי הצבעת הערבים אינה מובנת מאליה: "בבחירות הבאות נצביע למי שיציג הצעות מדיניות וחברתיות הטובות לעם הפלסטיני. נתניהו אינו בא בחשבון, משום שהוא עויין את עמנו הפלסטיני, את האומה הערבית ואת השלום. נעשה [כל] מה שביכולתנו על מנת להפיל את נתניהו." הגדיל לעשות חבר הכנסת ממר"ץ, וליד צאדק, שאמר כי הצבעה לנתניהו "דומה לכפירה". אל-חיאת אל-ג'דידה, 24.1.1999.

[8] יו"ר 'הרשימה הערבית המאוחדת', עבד אל-מאלכ דהאמשה, למשל, אמר כי בשארה "גזל" את הרעיון שהעלה יו"ר התנועה האסלאמית, עבד אללה נמר דרויש, "כדי לכפות את עצמו על המגזר הערבי כולו". לדבריו, מועמדותו של בשארה פוגעת במגזר הערבי וביכולתו לשאת ולתת עם המועמדים לראשות הממשלה מתוך עמדה של כוח, אחדות והסכמה כללית: "במקום לעמוד מול ברק [המועמד המועדף, כדברי דהאמשה, בבחירה בין "הרע לגרוע"] ולומר לו שאנו מדברים בשם כל המגזר הערבי ואנו מבקשים שתענה לדרישותינו, אנו נאלצים כעת להסתפק בתואר 'נציגי רוב המגזר הערבי'..." אל-איאם, 8.4.1999. דובר 'הרשימה הערבית המאוחדת, עבד אל-והאב דראושה, הזהיר כי התעמולה שמנהל בשארה בטענתו כי אין הבדל בין המועמדים לראשות הממשלה, משום שכולם ציונים העוינים לערבים, עשויה לסייע לימין. זאת משום שתומכי בשארה בסיבוב הראשון עשויים שלא להצביע בסיבוב השני, שכן הם לא ישנו את עמדותיהם בשבועיים שבין שני סיבובי הבחירות; הם יישארו עוינים לברק ובכך יסייעו לנתניהו. אל-איאם, 14.4.1999.

[9] אל-איאם, 27.3.1999. אל-צנארה, 26.3.1999.

[10] אל-צנארה, 9.4.1999. מחמד ברכה הוסיף כי "בזירה הערבית ישנם שני זרמים ולא שלושה. הזרם המסורתי והשמרני, אשר כולל פלג אסלאמי ופלג ערבי-לאומי, המיוצג על ידי 'הרשימה הערבית המאוחדת', והזרם הלאומי המתקדם והנאור המיוצג על ידי 'החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון'." ברכה תקף את בל"ד על הצגת מועמדותו של בשארה ואמר כי מצוקתה הגדולה של בל"ד הביאה אותה "להשתמש ברעיון חשוב ובמטרה חשובה כמו זו [הצגת מעמד ערבי לראשות הממשלה] בדרך נלעגת." אל-איאם, 16.3.1999.

[11] אל-איאם, 14.4.1999.

[12] כל אל-ערב, 26.2.1999. דברים דומים אמר גם ד"ר אסעד ע'אנם, מרצה למדע המדינה באוניברסיטת חיפה וחוקר ב'מכון ללימודי השלום' בגבעת חביבה, הידוע בתמיכתו 'בברית הלאומית הדמוקרטית'. לדבריו, "איננו יכולים להיות ישראלים, משום שישראל רואה עצמה כ'מדינת היהודים'. היהודי [בלבד] יכול להיות ישראלי. סמלי המדינה, תכניה וזהותה העתידית מושתתים על השקפה יהודית אתנית ולא על השקפה ישראלית המבוססת על אזרחות שווה כמו בצרפת ובמדינות אחרות." ע'אנם הוסיף כי החל משנות השמונים ישנה גם נסיגה בהזדהות הלאומית הפלסטינית של ערביי ישראל וכי המצב כיום הוא ש"איננו ישראלים ואיננו פלסטינים - אנו חלק קטן מזה וחלק קטן מזה". לדברי ע'אנם, מצב זה מוביל לכך ש"אנו מנסים לפתח זהות פרימיטיבית כתחליף להשתייכות הלאומית או להשתייכות האזרחית שאיננו יכולים להשיגן." מרכיביה של זהות זו כוללים, מסביר ע'אנם, את העדפת האינטרס האישי על פני העקרונות וההשתייכות הלאומית או האזרחית וכן את חיזוק ההשתייכות העדתית והמשפחתית. מסקנתו של ע'אנם היא כי יש לחזק את ההשתיכות הלאומית "שהיא הדבר היחידי שיכול ללכד אותנו". אל-איאם, 13.4.1999.

[13] כל אל-ערב, 26.2.1999.

[14] פצל אל-מקאל, 11.2.1999.

[15] בשארה מציין שמות מקומות בתוך גבולות הקו הירוק בהם נעשה שימוש בשטחים בבעלות ערבית לצרכים צבאיים, ובחלק מהם אירעו התנגשויות אלימות עם המשטרה. פצל אל-מקאל, 26.2.1999.

[16] פצל אל-מקאל, 26.2.1999.

[17] פצל אל-מקאל, 26.2.1999.

[18] כל אל-ערב, 2.4.1998. יש לציין כי סוכנות הידיעות הפלסטינית פרסמה לאחרונה מפי מקור פלסטיני כי אל-טיבי מעולם לא היה יועצו של ערפאת. מקור פלסטיני בכיר אחר הכחיש ידיעה זו ואמר כי הדברים נאמרו ללא ידיעתו של ערפאת. הוא הוסיף כי ערפאת איחל לד"'ר אל-טיבי הצלחה בכל אשר יעשה. אל-צנארה, 9.4.1999.

[19] אל-איאם, 25.2.1999.

[20] אל-צנארה, 5.6.1998

[21] אל-צנארה, 9.4.1999.

[22] כל אל-ערב, 9.4.1999. המועמד השלישי ברשימת 'ברית האחדות הלאומית', ד"ר ג'מאל זחאלקה, התייחס לעניין אוסלו והסביר כי "בתוך בל"ד עצמה ישנם אנשים שהתנגדו להסכמים אלו, ישנם אנשים שתמכו בהם וישנם אנשים שהסתייגו מהם. אולם, כולנו מסכימים כי יש ללחוץ על ממשלת ישראל ולדרוש ממנה למלא אחר ההסכמים שנחתמו בשלמותם. השלב הבא הוא שלב המשא ומתן על הסכם הקבע, ואנו [כולנו] מסכימים על העקרונות הלאומיים המושתתים על הקמת מדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית שבירתה ירושלים, על פתרון בעיית הפליטים בהתאם להחלטות הבינלאומיות ועל חיסול כל ההתנחלויות." כל אל-ערב, 9.4.1999.

[23] פצל אל-מקאל, 26.2.1999. בחדשות ערוץ 2 ב20- בפברואר 99' דווח על הועידה, ובתמונות נראתה קבוצת בני נוער בחולצות התנועה שהתגודדו בקצה האולם וצעקו תוך הנפת ידים: "ברוח ובדם נפדה אותך, פלסטין".

[24] מעריב, 21.2.1999. גם חבר הכנסת האשם מחאמיד התבטא בצורה דומה, ואמר כי לוחמי החיזבאללה הם "לוחמי חופש" וכי "לבנון הפכה לבית קברות גדול של חיילי הכיבוש". הוא הוסיף כי "החיזבאללה היא תנועת שחרור לאומית חשובה מאוד מן המדרגה הראשונה". מעריב, 1.3.1999.

[25] רעיון הלאומיות הפלסטינית הובלט בדברים שאמר עזמי בשארה בעצרת זיכרון לאבו ג'יהאד שנערכה ברמאללה: "אנו זקוקים לערכים אותם ביטא אבו ג'יהאד יותר מאשר אויר לנשימה [אל-איאם, 17.4.1998]. ערביי ה'פנים' הם בניו של העם הערבי הפלסטיני שהצטערו על מות הקדושים של אבו ג'יהאד. השהיד אבו ג'יהאד ביטא את הקשר בין ה'חוץ' לבין ה'פנים' ואת הקשר של הזרם הלאומי עם הזרם האסלאמי" [אל-חיאת אל-ג'דידה, 17.4.1998].

[26] פצל אל-מקאל, 26.2.1999.

[27] אל-חיאת אל-ג'דידה,11.1.1999.

[28] כדברי האחראי על ההסברה של 'ברית האחדות הלאומית', סמיח ע'נאדרי. אל-איאם, 12.4.1999.

תגיות