המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
דיון על חופש העיתונות במצרים
6/10/2007


הדיון על חופש העיתונות במצרים בעקבות הטלת עונשי מאסר

 על עורכי עיתוני אופוזיציה

 

לאחרונה קיבלו בתי דין מצריים שורה של פסקי דין המטילים עונשי מאסר על עורכי עיתוני אופוזיציה בגין פרסומיהם נגד בכירים בשלטון. פסקי דין אלה עוררו שיח ציבורי בדבר חופש העיתונות במצרים, במיוחד על רקע הדיון הציבורי שהתנהל במצרים לאחרונה בעקבות הפצת שמועות, בעיקר עיתוני האופוזיציה, כי חלה הרעה במצבו הבריאותי של הנשיא מובארכ.

 

איגוד העיתונאים, ארגוני זכויות אדם והנאשמים עצמם גינו את פסקי הדין ותיארו אותם כמתקפה כנגד חופש הביטוי. על רקע דברים אלה, הדגיש הנשיא מובארכ בראיון, כי הוא מאמין בחופש העיתונות ודבק בהבטחתו לבטל את עונש המאסר על עיתונאים, בתנאי שאלו ינהגו על פי האתיקה המקצועית ומתוך כוונה כנה לשמור על האינטרסים של המדינה. בעיתונות המצרית הממסדית נכתבו מאמרים המביעים תמיכה בפסקי הדין, בטענה כי יש קווים אדומים שאין לחצותם, וכי אין להתערב בהחלטות מערכת המשפט. מנגד, היו שמתחו ביקורת על הפסיקות, וטענו כי זהו צעד בלתי דמוקרטי.

 

בית דין מצרי: החירות להפיץ חדשות אינה מוחלטת

ארבעה עורכי עיתוני אופוזיציה מצריים נדונו ב-13 בספטמבר 2007 לשנה מאסר באשמת הפצת חדשות כוזבות וגידופם של בכירים במפלגת השלטון, בראשם גמאל מובארכ וראש הממשלה, אחמד נט'יף, במטרה לערער את בטחון המדינה. הנאשמים הם עורך העיתון "צות אל-אומה", ואאל אבראשי; עורך "אל-דוסתור", אבראהים עיסא; עורך "אל-פג'ר", עאדל חמודה; ועורך "אל-כראמה", עבד אל-חלים קנדיל. פסק הדין כלל גם עונש של עבודות פרך, קנס של עשרים אלף לירות מצריות וערבות בסך עשרת אלפים לירות מצריות שהוטלו על כל אחד מהנאשמים.[1]

 

בנימוקי פסק הדין נכתב: "הנאשמים השתמשו בעטיהם [לצורך] מתקפה וכדי להפיץ שקרים, תוך שהם מנצלים את עבודתם העיתונאית. בנוסף, הביטויים שכללו גידוף לא היו לטובת הציבור, אלא לשם ביזוי מנהיגי המפל"ד וזלזול בהם. ביטויים אלה חרגו מגבולות הביקורת, ולפיכך, הפרו את עקרונות אמנת הכבוד של העיתונאים, תוך הפצת ידיעות כוזבות מבלי לאמתן."[2] כן נאמר בנימוקי פסק הדין: "חירותו של הפרט להפיץ חדשות הנוגעות לאינטרס הציבורי אינה מוחלטת, אלא מוגבלת על ידי זכותו של הגוף החברתי להגן על האינטרסים שלו, ובכלל זה האינטרסים של האזרחים לקבל חדשות נכונות בכל עניין בעל זיקה לציבור..."[3]

 

במשפט נוסף שנערך בספטמבר 2007, נדונו העורך הראשי של עיתון האופוזיציה "אל-ופד", אנור

אל-הוארי, סגנו, מחמוד ע'לאב, וכתב העיתון אמיר סאלם, לשנתיים מאסר עם עבודות פרך, חובת תשלום פיצויים לתובע, קנס וערבות. את התביעה נגדם הגישו 11 עורכי דין של המפל"ד בגין פרסום כוזב כי שר המשפטים, ממדוח מרעי, התבטא בפני מועצת השורא כנגד מערכת המשפט.[4]

 

ב-27 בספטמבר 2007 נדון עורך "צות אל-אומה", ואאל אל-אבראשי, לעונש מאסר נוסף בן חודשיים ולערבות בסך 100 לירות מצריות, באשמת פרסום כוזב שפגע בשמו הטוב של איש העסקים עלי מחמד אבראהים והאשימו האשמת שווא כי השתלט על כספי הציבור.[5] בראשית אוקטובר 2007 צפוי עורך "אל-דוסתור", אבראהים עיסא, לעמוד למשפט בעבור הפצת שמועות כוזבות על הרעה במצבו הבריאותי של מובארכ שבעקבותיה נפגעו האינטרסים הכלכליים של מצרים.[6]

 

מובארכ: יש להבדיל בין ביקורת בונה להרסנית

בראיון טלפוני לעורך השבועון המצרי "אל-אוסבוע", מוצטפא בכרי, ראיון שהוקדש לנושא חופש העיתונות, אמר מובארכ: "אמונתי בחופש העיתונות לא תתערער לעולם, ושקידתי על הרחבתה של חירות זו לא תושפע כלל מכמה הפרות של הערכים העיתונאיים והמקצועיים, של אמנת הכבוד של העיתונאים ושל חוקי איגוד העיתונאים. אמונתי זו ממשיכה להתחזק יום אחר יום, למרות העלייה במספר העבירות והטעויות. אמונתי בחופש העיתונות באה לידי ביטוי בשמירה עליה ובהתנגדות להתערבות בענייני העיתונאים, אם מצד גורמים חיצוניים או פנימיים.

לכן, אני רוצה שתהיה בטוח, ושכל העיתונאים ובעלי הטורים יהיו בטוחים, כי לעולם לא תחול נסיגה מחירות זו, וכי לעולם לא נשוב לתקופת הצנזורה או צמצום החירויות. קיים חוק שיש למלאו, [ולפיו] יש לדון כל אחד שחורג מאמנת הכבוד של העיתונאים, או מאיים על שלום המדינה. אך החירות מוגנת בחוקים ובחוקה. חירות זאת תתקיים תמיד. היא רכושו של העם המצרי, והיא איננה מתנה שהשליט מעניק לעם כל אימת שהוא חפץ ולוקח בחזרה כרצונו.

 

איני מתנגד לחופש הביקורת. ביקורת בונה היא צורך חברתי, ותפקידה ליידע את מקבל ההחלטות אודות המגרעות בחברה. אך תמיד קיים הבדל בין ביקורת בונה הרוצה בטובת החברה לבין ביקורת הרסנית החותרת למוטט את הישגיה, להרוס את ערכיה ועקרונותיה ולהפוך כל דבר על פני הארץ להפקר. [ביקורת הרסנית] אינה ביקורת. זהו ניצול של חופש העיתונות באופן המשרת גורמים אחרים האורבים לביטחון החברה וליציבותה...

אני אומר לכל בניי בחוג העיתונות: על כולם להבין כי כל חירות כרוכה במחויבות ובאחריות... אף חברה לא תסכים שכמה בעלי טורים ישמשו כלים להסתה לאנרכיה ושאווירת החופש תנוצל באופן שלילי בניגוד לכוונתה ויעדיה... איני מבחין בין עיתונים ממסדיים, מפלגתיים או עצמאיים. כולם [עיתונים] מצריים וכולם לאומיים, ולכן אני מקפיד לעקוב אחר כל העיתונים..."

 

ביחס להבטחתו של מובארכ בפברואר 2004, לבטל את עונש המאסר על עיתונאים בעבירות פרסום, אמר הנשיא: "בשעתו האמנתי כי ביטול המאסר בתיקים הנוגעים לפרסום יביא להרחבת חופש הביקורת. אך במקביל קיוויתי ליותר מחויבות ואחריות [מצד העיתונאים], וכי במקרה של הפרה, הגופים האחראים, ובמיוחד איגוד העיתונאים, יתערבו כדי להגן על המקצוע מעבירות כלשהן ומפעולות שגויות. כוונתי הייתה שהעוסקים בעיתונות ישאו [בעצמם] באחריות לטהר את חוג העיתונות מפעולות... המנוגדות לאמנת הכבוד של העיתונאים, פוגעות ביציבות המולדת ומאיימות על ביטחונה..."

 

באשר לסיקור השמועות שנפוצו לאחרונה במצרים על הרעה במצבו הבריאותי, אמר מובארכ: "איש אינו שולל את זכות העיתונות לעסוק בכל שמועה שהיא, גם אם היא נוגעת לנשיא. אך יש הבדל גדול בין ידיעות אמיתיות לבין בדיית ידיעות כוזבות... שהכוונה מאחוריהן היא לערער את היציבות ולעורר בלבול ודאגה בקרב המשקיעים, דבר המשפיע על מצב הבורסה והבנקים..."

לבסוף אמר מובארכ: "מעולם לא התערבתי, ולו פעם אחת, כדי למנוע מכותב או אורח [בטלוויזיה להתבטא], תהא דעתו אשר תהיה... אני קורא לעיתונאים ולכותבים לשאת באחריות הזו ולהתעלות מעל העניינים הקטנים לבל יגיע חופש העיתונות למבוי סתום."[7]

 

אחד הנאשמים: אנו ניצבים מול טבח קולקטיבי

המאסר שהוטל על חמשת עורכי העיתונים עורר תגובות נזעמות בקרב הנאשמים. עורך עיתון  "אל-פג'ר", עאדל חמודה, אמר בתגובה לפסק הדין: "פסקי דין היוצאים נגד עיתונאים כובלים את העבודה העיתונאית, הופכים את העיתונות לחסרת חירות ומסבים אותה ממקצוע לעינוי... אם נכתוב וניענש על כתבינו, גורל כל העיתונאים יהיה זהה, כולל גורלם של אלו העובדים בעיתונים הממסדיים, משום שהם כותבים באותה הדרך, ופירוש הדבר שכולם בדרך לכלא." חמודה הוסיף: "אמשיך לכתוב באותה הדרך משום שאני כותב על עובדות אמיתיות על בסיס מסמכים."

 

גם עורך עיתון "צות אל-אומה", ואאל אל-אבראשי, הבטיח כי ימשיך לכתוב באותה צורה "מתוך נאמנות לציבור ולמולדת, ולא למשטר או לשלטון. עוד אמר: "לא ייתכן שנשתנה בגלל תיק [משפטי]. גם אם ניכנס לכלא, נצא ממנו ונעסוק בעיתונות... מה שקרה מוכיח כי אנו ניצבים מול טבח קולקטיבי שלא נודע כמותו בהיסטוריה של מצרים..." לדבריו, מה שקרה מראה כי אף עיתונאי לא יכול למלא את תפקידו, אלא אם הכריז על נאמנותו המלאה למפל"ד וייחס לה קדושה של מפלגה חסינה מטעות, שאיש אינו יכול למתוח עליה ביקורת.[8]

 

עורך "אל-דוסתור", אבראהים עיסא, אמר מצידו: "פסקי דין אלה הם במסגרת כוללת של מתקפה ומסע נגד חופש העיתונות. ברור כי חופש העיתונות הפך לדבר המדאיג את אנשי השלטון ומטריד את מנוחתם, במיוחד בנוגע לתיק הירושה והעברת השלטון מהנשיא מובארכ לבנו גמאל. הם מפוחדים ומבועתים מאוד מהתגובות [לכך], ולכן הם החלו במעין תהליך של בלימת הרחוב באמצעים שברשותם ושאותם הם מכירים – אמצעי הביטחון, במקום באמצעות הרגעה ו[שכנוע] פוליטי... לכן המשטר הניף את החרב נגד העיתונים העצמאיים והאופוזיציוניים המסיתים המטרידים אותו, ובמיוחד נגד אלה המסוגלים לדבר או שאינם תחת שליטה..."[9]

 

עורך "אל-ופד", אנור אל-הוארי, אמר בתגובה לעונש המאסר שהוטל עליו: "תגובתי היחידה לפסק דין זה היא אין תגובה... נראה כי ישנם אנשים המתמחים ב'תפירת' תיקים [משפטיים] נגד עיתונאים, ואנו משלמים מחיר עבור הגנתנו על חופש העיתונות שאימצנו בתקופה האחרונה על דפי 'אל-ופד'... חופש העיתונות הוא עיקרון שאנו דבקים בו ולעולם לא ניסוג ממנו..."[10]

 

מחאת איגוד העיתונאים וארגוני זכויות אדם

איגוד העיתונאים גינה את פסק הדין ותיאר אותו כהכרזת מלחמה על חופש הדעה וכיום שחור בהיסטוריה של העיתונות.[11] יו"ר איגוד העיתונאים, גלאל עארף, אמר כי "האיגוד לא ישתוק לנוכח המתקפה החריפה על העיתונות, העיתונאים וחופש הדעה והביטוי." עארף הוסיף כי פסק הדין מאיים על החיים הפוליטיים וגורם להם לקיפאון. עוד אמר כי פסק הדין הוא איום על כל כותב אמיץ המתנגד למדיניות כלשהי שאינה לטובת המולדת, בעיניו.[12]

 

כפי שהוחלט בכינוס חירום של האיגוד, הופסק פרסומם של 22 עיתונים בלתי ממסדיים ליום אחד,   ב-7 באוקטובר 2007, כמחאה על פסק הדין. כן הוחלט לשקול צעדי מחאה נוספים, כגון הגשת תלונה נגד השופט בתיק, הפגנות ושביתות שבת מול בתי הפרלמנט המצריים.[13] בנוסף, הקים יו"ר איגוד העיתונאים ועדת דיאלוג שתפקידה לנהל משא ומתן עם כל גורמי הממשל הרלוונטיים על מנת ליישב את המשבר.[14] לצד זאת, הכריזו איגוד העיתונאים, איגוד עורכי הדין ואיחוד הסופרים על הקמת חזית משותפת להתמודדות עם השלכות פסק הדין.[15]


גם ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת על פסק הדין. מזכ"ל "הארגון המצרי לזכויות אדם", חאפט' אבו סעדה, אמר כי מה שקרה מעיד על מידת ההתדרדרות שחלה ביחס לחופש הדעה והביטוי במצרים. לדבריו, לתובעים אין זכות משפטית להגיש את התביעה, משום שלא נגרם להם כל נזק מפרסומיהם של העיתונים.[16]

 

תומכי פסק הדין: חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת

 במאמרי הדעה בעיתונות המצרית הדגישו כל הכותבים את חשיבות חופש העיתונות, אולם היו  שהצדיקו את פסק הדין בטענה כי חופש הביטוי אינו זכות מוחלטת, וכי עיתונאים אינם רשאים לכתוב כל העולה על רוחם.

במאמר מערכת כתב עורך השבועון המצרי הממסדי "אוקטובר", אסמאעיל מנתצר: "מרבית העיתונים הפרטיים, ובכללם שלושת העיתונים שהפיצו את השמועות הכוזבות על בריאותו של הנשיא, בוכים ומבכים את דעיכת החירות והיעדר הדמוקרטיה, בעוד שעיתונים אלה עצמם הם ההוכחה הגדולה ביותר לקיומן של חירות ודמוקרטיה. פרסומיהם של עיתונים אלה אינם מצדיקים את [הטענות כאילו] ישנן במצרים הגבלות על החירות ואין בה דמוקרטיה... על האחראים על עיתונים אלה לדעת כי ישנם קווים אדומים, [כמו] פגיעה בביטחונה של מצרים וביציבותה... ופגיעה בכלכלתה של מצרים ובמדיניותה..."[17]

 

עורך השבועון המצרי "רוז אל-יוסף", כרם גבר, הגן אף הוא על החלטת בית הדין, בטענה כי אין להתערב בהחלטות מערכת המשפט: "המדינה אינה אחראית למאסר העיתונאים, ולא הנשיא... בית הדין הוציא פסק דין תקדימי לאסור ארבעה עורכים ראשיים של עיתונים פרטיים,  [משפט שנוהל] על פי הנהלים החוקיים [ובהשתתפות] הפרקליטות ועורכי דין. בית הדין נתן אפשרות לשלם קנס ולערער על פסק הדין, ופרסם את נימוקיו. בין אם טעה ובין אם קלע [השופט בפסק דינו] – זה החוק... אף שלטון או שליט אינם נמצאים מעל מערכת המשפט ואין להתערב בפעולותיה..."

 

לדברי גבר, ככל שמועד הבחירות יתקרב, "יישמעו יותר ויותר הצגות היתוליות, צרחות, בכי ויללות על חופש העיתונות ורדיפת העיתונאים..." עוד כתב: "הסכנה הבאה היא פוליטיזציה של הכל... לא ייתכן שהעיתונות תהיה בעל הדין, השופט והתליין [גם יחד]... הסכנה הבאה היא בפלח הקוראים המוגבל עליו מתחרה מספר עצום של עיתונים והוצאות לאור, ושבעטיו הופכים חלק מהעיתונאים למוכרים החוטפים את הקונים בפתח החנויות במרכז העיר בצהריים כדי למכור להם סחורה פגומה. הסכנה הבאה היא התרבותם של [הקשרים] בין העיתונות לבין ההון, והסכנה פן ימלאו העיתונאים את תפקידם של המשקיעים... הסכנה אינה פסק הדין לאסור את ארבעת העורכים, שכן הם יכולים לערער ולהזדכות. הסכנה מסתתרת תחת עורה של העיתונות..."[18]

 

מאמר ביקורת: פסק הדין סותר את הבטחת הנשיא

מנגד, הופיעו מאמרי דעה שהסתייגו מפסקי הדין. בעל הטור מכרם מחמד אחמד כתב ביומון המצרי הממסדי "אל-אהראם" כי זהו "פסק דין קשה הסותר הבטחה קודמת [של מובארכ] לא להטיל מאסר בתיקים של [עבירות] פרסום... לצד ההכרה בכך שחלק מהעבירות הללו אינן מותירות ברירה, אלא לפנות לבית המשפט, רבים קיוו כי העונש יהיה הטלת קנס ולא מאסר, עונש שבוטל בתיקים של [עבירות] פרסום במרבית מדינות העולם ובכמה ממדינות ערב... אין ספק כי כיבוד מנהיגי המדינה והחברה, ובייחוד הנשיא ושיח' אל-אזהר... הוא חלק מהמחויבות ההתנהגותית המתבקשת. על כולם להתנסח היטב ולהתהדר בשפת הדיאלוג מבלי שהדבר יגביל את זכות הביקורת והדיון‏.‏.."[19]

 

נביל עמר בעל הטור ביומון הממסדי "אל-אהראם" כתב גם הוא בגנות פסק הדין: "אחת הזכויות הבסיסיות של חברה בריאה היא הזכות לקבל מידע כדי לדעת היכן היא נמצאת בדיוק על מפת העולם, מהם בעיותיה, משבריה, התופעות החברתיות כתוצאה מפעולותיהם של אנשיה וכיוצא באלה... אם זכות זו תישלל מהעיתונאים, תיפגע החברה בעיניה, באוזניה וביכולת התפיסה שלה, וכיצד ייתכן הדבר? לאיזה עתיד נוכל להגיע?...

השלטון, על כוחו העצום בכל תחום, חייב להכפיף את כל פעולותיו לפיקוח חמור של העיתונות לבל יפגעו בעלי השלטון את האזרחים ואת האינטרסים שלהם. בבקשה, אל תפגעו בעיניכם, אל תקטעו את אוזניכם ואל תסמאו את יכולת התפיסה שלכם, לא באמצעות חקיקות ולא באמצעות פסקי דין משפטיים!"[20]




[1] אל-גומהוריה (מצרים), 14.9.2007

[2] אל-אהראם (מצרים), 14.9.2007

[3] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 14.9.2007

[4] אל-ופד (מצרים), 25.9.2007

[5] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 28.9.2007

[6] על חקירתו של אבראהים עיסא, ראו דוח ממרי

[7] אל-אוסבוע (מצרים), 14.9.2007

[8] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 16.9.2007

[10] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 25.9.2007

[11] אל-מצריון (מצרים), 14.9.2007

[12] אל-ופד (מצרים), 16.9.2007

[13] אל-ופד (מצרים), 17.9.2007

[14] אל-אהראם (מצרים), 18.9.2007

[15] אל-ופד (מצרים), 20.9.2007

[16] אל-מצרי אל-יום (מצרים), 15.9.2007

[17] אוקטובר (מצרים), 16.9.2007

[18] רוז אל-יוסף (מצרים), 15.9.2007

[19] אל-אהראם (מצרים), 16.9.2007

[20] אל-אהראם (מצרים), 18.9.2007