בעלי טורים סעודיים: דרושים מרכזים לחקר העברית כדי להתמודד עם ישראל
בעקבות ראיון ששודר בטלוויזיה הישראלית עם פרופ' מנחם מילסון, באפריל 2007, אודות הספר "בנות ריאד" מאת הסופרת הסעודית רג'אא אל-צאנע, כתב בעל הטור הסעודי, סעוד כאבלי, מאמר ביומון הסעודי "אל-וטן", בו טען כי העובדה שיש לישראל מרכזי מחקר דוגמת ממרי ואינטלקטואלים דוגמת פרופ' מילסון, מספקת מקור כוח עבור ישראל כדי להכיר את העולם הערבי על כל תחומי החיים- מדינה, כלכלה, חברה ותרבות. לדבריו, גם המוסדות האקדמיים במדינות ערב צריכים לערוך מחקרים הנוגעים לישראל במטרה לאסוף אודותיה מידע שישמש מקור כוח מולה.
להלן תרגום חלקים עיקריים מהמאמר:
"הדבר הבולט ביותר בנוף האקדמי בישראל כיום הוא מספרם הרב של מרכזי מחקר מדעי ואקדמי המתמחים בתחומים שונים... בהשוואה לשכנותיה הגדולות של ישראל. לצד התעניינותם במחקרים פוליטיים וכלכליים, מתעניינים מרכזים אלו גם בנושאים חברתיים, פסיכולוגיים ותקשורתיים, הנוגעים לערבים ולמזרח התיכון. מי שעוקב אחר ענייני ישראל רואה בבירור את מידת ההתעניינות והתמיכה שהממשלה מעניקה למרכזים אלה, בתמורה לחופש המוגבל הניתן לביקורת עצמית. [כמו כן, הם מקדישים לכך] מידה גדולה מאוד של משאבי אנוש, וזאת מתוך ראייה אסטרטגית אחידה וברורה.
התעניינות הישראלים בחקר האזור מכל היבטיו, הן מבחינה מדינית והן מבחינה תרבותית, נובעת מכך שהם מכירים בחשיבות הידע המבוסס על ניתוח מעמיק ומחקר אקדמי של כל הנושאים הללו. בהביאנו בחשבון את העיקרון 'דע את האויב', הרי שהשימוש הישראלי בידע זה מאפשר להם להחזיק ביוזמה ובכל מה שנוגע לאינטרסים שלהם, וכן מסייע לישראל לגבש השקפה אודותינו, שהיא מקיפה ועמוקה יותר מן ההשקפה שאנו מסוגלים לגבש אודותיה.
במלחמת הידע הזאת, התעניינותו של כל אחד מהצדדים בכל הנושאים המדיניים הכלכליים והחברתיים של הצד האחר, היא מרכיב יסודי במאזן הרווח וההפסד. לפיכך, הידע הופך להיות דבר מבוקש מאוד, והשימוש בו הוא מטרתם של האינטלקטואלים ושל מרכזי התכנון וקבלת ההחלטות.
כיום, בעידן הגלובליזציה, שוב אין גבולות הידע קשורים לגבולות הזמן והמקום. לכן, לא הופתעתי כשגלשתי באתר האינטרנט של 'ממרי', המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון, ומצאתי ראיון ששודר בערוץ הישראלי הראשון ואשר עסק ברומן 'בנות ריאץ'', מאת הסופרת הסעודית רג'אא אל-צאנע. [הראיון] דן ברומן מבחינה ספרותית וכן מבחינת השלכותיו התרבותיות על החברה הסעודית. הראיון שודר ב-14 באפריל 2007 בערוץ 33 הישראלי, ערוץ בשפה הערבית, ואורח הראיון היה פרופ' מנחם מילסון, פרופסור לשפה הערבית באוניברסיטה העברית, המדבר בערבית ברהיטות מפתיעה...
אם נניח לרגע את ההלם שנגרם לנו כשאנו רואים עד כמה מתעניין האינטלקטואל הישראלי במדינות האזור ועוקב אחר המתרחש בהן, התעניינות הכוללת גם את הנוף התרבותי שלנו... עד כדי כך שפרופ' מילסון בקי ברקע של שם הרומן הלקוח משיר מפורסם של האמן עבד אל-מג'יד עבדאללה, ודן בדעות מבקרי הרומן. הוא אף מפריך [כמה מטענותיהם], למשל, השימוש בלהג מקומי בכתיבה. [אם נניח לרגע הלם זה], הרי מה שמכעיס הוא דרגת העומק של הניתוח שאליו הגיע האינטלקטואל הישראלי... ומתוך כך הוא יכול להשתמש בניתוח זה לכל כיוון שירצה, גם אם הדבר מצריך שינוי של העובדות באופן המשרת את האינטרסים שלו...
אם נשווה התעניינות זו למצב בסעודיה ובעולם הערבי, הרי שכף המאזניים נוטה לטובת ישראל. אם נשווה את מידת הידע של כל אחד מהצדדים עם מה שקורה אצל הצד האחר – בתחומי המדיניות, הכלכלה, החברה והתרבות – הרי שכף המאזניים נוטה שוב לטובת ישראל. העובדה שאיננו תופסים במידה מספקת את חשיבות הכרת האויב גורמת לעליית ההפסד במאזן שלנו. השפה היא גורם חשוב בשבירת מחסום כוח זה.
השאלה עומדת בעינה: האם יש אינטלקטואל סעודי דובר עברית, או מומחה לעניינים ישראליים, או האם יש באוניברסיטאות שלנו פקולטות המתמחות בתחום זה? הגיע הזמן להציע במלוא הרצינות להקים באוניברסיטאות שלנו מחלקות ללימודי העברית, כדי שיעמוד לרשותנו בעתיד צבא של נושאי עט המסוגל להתייצב מול האויב עם נשק הידע בראש ובראשונה".[1]
לעמוד מול האויב מצוידים בנשק הידע
בתגובה למאמרו של סעוד כאבלי כתבה בעלת הטור אבתהאל אל-סאמראי ביומון הסעודי "אל-ריאץ'": "קראתי את מאמרו של בעל הטור סעוד כאבלי שכותרתו 'רג'אא אל-צאנע בישראל', והתפעלתי מהנושא העוסק בסוגיה מרכזית בחברה הערבית והאסלאמית. [סוגיה זו] באה לידי ביטוי במצב ההסתגרות שאנו שרויים בו ובהיעדר מעקב ומחקר של 'האחר'. זאת לעומת פתיחותו של 'האחר' כלפי תרבותנו וחברותינו והכרתו לעומק את בעיותינו הקטנות, ועל אחת כמה וכמה את הגדולות שבהן.
הכותב התפלא על הראיון ששודר בערוץ הישראלי הראשון שעסק בספר 'בנות ריאץ'', ואשר כלל ניתוח מדויק של הצדדים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של הסביבה הסעודית, של האישה ושל שאר נושאים המרכזיים של החברה הסעודית. [וכן עמד על] מידת זיקתם לאזור המפרץ והעולם הערבי כולו. הערוץ משדר את תכניותיו בשפה הערבית, ומי שדן בספר במהלך התכנית הוא אקדמאי דובר ערבית ברהיטות מדהימה הבקי בפרטי התחום התרבותי בסעודיה.
מצד אחר, דיבר הכותב גם על כך שמדינה קטנה כמו ישראל מלאה, בניגוד לשכניה, במאות מרכזי מחקר ומדע בכל הרמות, המתמקדים בפרט במחקר של הערבים ואזור המזרח התיכון ובמאמץ להבינן אותם מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, מדינית, תרבותית, דתית, פסיכולוגית וחברתית וכל מה שיכול להעלות על הדעת. כדוגמה לכך הביא [סעוד כאבלי] את המכון הידוע 'ממרי', המפרסם באתר שלו באינטרנט דוחות יומיים ומפורטים על האזור.
[ישראל] מייצגת בכך מערכה המתנהלת על-ידי צד אחד בלבד, המתעניין, חוקר, קורא, משנה ומעביר את המסר שלו לעולם באופן העולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו ועם תכניותיו. זאת כשהוא חמוש בידע נרחב אודות שכניו, בעוד שכנים אלה, העולים עליו במספר וביכולת, אינם מחזיקים באותו ידע שהוא יודע עליהם.
הכותב סיים את מאמרו בעידוד מגדלי השן האקדמיים בסעודיה [בפרט] ובאזור בכלל להקים מרכזים ומחלקות למחקר המתמחים בלימודי העברית, כדי שיהיו מסוגלים לעמוד מול האויב מצוידים בנשק הידע בראש ובראשונה, כדבריו...".[2]