כותב סעודי: חמאס וחזבאללה מפיצים את תרבות ההתאבדות ואינם ארגוני התנגדות
הכותב הסעודי, פהד סלימאן אל-שקיראן, פרסם ב-6.10.24 מאמר ביומון אל-שרק אל אוסט, בו יצא נגד ארגוני הטרור חמאס וחזבאללה על כך שניכסו לעצמם את התואר "ארגוני התנגדות". הוא הסביר כי התנגדות פירושה הגנה עצמית או מלחמה נגד תוקף ואילו חמאס הפכוה לאידיאולוגיה פונדמנטליסטית המקדמת את תרבות ההתאבדות שמתבטאת בשליחת מחבל מתאבד לפוצץ עצמו בבית קפה בירושלים או בתל אביב, או לבצע פעולות נגד ישראל המסכנות ערים וחברות פלסטיניות שלמות. לדבריו, פיגועי ההתאבדות הנעשים בשם ההתנגדות ובשם פלסטין, הם בגדר פשעים נגד האנושות, שבגינם יש להעמיד את הארגונים הללו לדין.
פהד סלימאן אל-שקיראן[1]
להלן קטעים ממאמרו של שקיראן:
"אך טבעי שהמצב באזור יהיה מתוח, בייחוד לאחר ההתקפות [הישראליות] הגדולות הללו בשידור חי ולאחר חיסול מנהיג מיליציית 'חזבאללה', יחד עם אנשים נוספים שנהרגו, או שייהרגו [בהמשך]; ישראל מבצעת שם פעולות רבות עוצמה. מדינות אינן אגודות צדקה. יש להן אינטרסים, יעדים ופעילות משלהן, ועל בסיס זה יש לבנות אסטרטגיות מבוססות ומחושבות...
המאמץ של ציר ההתנגדות והמיליציות שלו להעמיד את הישראלים בניסיון ולבחון את [עוצמת] זעמם מדי כמה שנים, הוא מצער. לאחר מלחמת 2006, שגרמה למותם של למעלה מאלפיים לבנונים ולנזק כלכלי חמור שהסתכם ביותר משני מיליארד דולר, אמר נסראללה את אמירתו המפורסמת: 'לו ידעתי, לא הייתי חוטף את שני החיילים הישראלים'; ב-2009 שוב ניסתה חמאס את הישראלים וגרמה למעשי טבח גדולים; ב-2012 וב- 2014 קרה אותו דבר. כעת זו [חמאס] מנסה מלחמה עם הישראלים ולבנון נכתשת...
הבעיה היום קשורה למושג 'ההתנגדות' שמשמעותו החלה להתרחב, מאז ראשית ייסוד חזבאללה, הגדודים הפלסטינים ותנועת חמאס, [התרחבות שלא הסתיימה עם [הקמת ארגון] החות'ים. מושג ההתנגדות עמוס וטעון באידיאולוגיה פונדמנטליסטית ואין פירושו הגנה עצמית ולא מלחמה נגד תוקף אלא יש לו הקשר דתי, אידיאולוגי ומפלגתי משלו.
מושג ההתנגדות נקשר להסלמה של פיגועי ההתאבדות ולהפעלת לחץ על האויב, לא באמצעות פעילות צבאית, אלא באמצעות תרבות ההתאבדות. אין הכוונה כאן רק ללוחם ג'יהאד ב'גדודי עז אל-דין אל-קסאם' שמפוצץ עצמו בבית קפה בירושלים או בתל אביב, שהרי תנועת חמאס הפכה את העם הפלסטיני כולו ואת עזה למי שמוקפים בחגורת ההרפתקה הנפיצה, תחת חסדי ההחלטה חסרת האחריות לבחון את תגובת הישראלים הידועה באלימותה ובכתישתה. [כידוע], הכוח הישראלי אינו מרחם והערבים התרגלו אליו בהיסטוריה - עמוסת התבוסות והנכבות - שלהם.
העם הלבנוני, הסורי, הפלסטיני והתימני הפסידו סכומי עתק, כלכלות קרסו והעמים איבדו את יציבותם והיו אובדי עצות תחת שליטתם של שלטונות אווילים, הרפתקנים.
לאורך עשרות השנים האחרונות שימשה הסוגייה הפלסטינית עבור המדינאים [הערבים], מלכודת מוסרית, שמצדיקה את פשעיהם בפני העמים. מדינות וערי בירה נכתשו, ארצות נכבשו בשלמותן ומיליונים גורשו בשם ההתנגדות ובשם פלסטין. אם העמים נחושים להתפתח, עליהם להקים בפועל בתי משפט שבהם יועמדו מנהיגי ההתנגדות לדין. כאשר תרבות ההתאבדות מתפתחת - החל ממלכוד גופו של אדם בודד וכלה במלכוד ערי בירה וחברות בשלמותן - הרי זהו פשע נגד האנושות. לכן כולם מתייחסים באהדה לאסונות כבדים, שכן קורבנותיהם הם בני ערובה שנחטפו בידי כוחות חשוכים הכפופים למדינות שנטשו את האסלאם האמיתי.
סיכומו של דבר, ההיסטוריה כותבת תמיד את לקחיה ועלינו לשים לב לכך שתקופה זו היא קשה ביותר ושאי חזרה לשורשים, לחוקים ולמוסדות תהווה איום לביטחון העולמי, שכן הזמנים השתנו... וחלק מנורמות המוסר שכלולות בשיח על פלסטין הן מתוצרת האחים המוסלמים שחבורה של אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מהדהדים אותן כיום. כעת מנסה ציר ה[התנגדות] לשוב ולהציף את השיח של האח"ס בכל הכוח שיש בידו ולהפוך את לקסיקון האח"ס בנוגע לפלסטין ל[לקסיקון] הקבוע בפרשנות המדינית ובטיפול התקשורתי בכל מלחמה שישראל מנהלת. יש בכך משום עוול והתכחשות להתפתחות שחלה אצל כמה מהעמים הערביים, ובפרט אלו מהן שבחרו בשלום וחתמו על הסכמי סובלנות ופיוס בין בני דתות [אברהם]. כמו כן, המכה וההרפתקה 'החמאסית' הזו, נועדה רק לעכב כל הסכם שלום שאמור [להיחתם]... "[2]
