כללי

לעולם לא עוד? כיצד למנוע 7 באוקטובר נוסף

 מאת יגאל כרמון

רבים מהתחקירים הבוחנים את אסון ה-7 באוקטובר חולקים מאפיין משותף: עיסוק אינטנסיבי בכישלון ההתרעה הטקטית, תוך התעלמות מן הכשלים ברמה האסטרטגית והמדינית[1].

 

אכן, להוותנו, הכישלונות המודיעיניים, הטקטיים והאופרטיביים אשר הובילו לאסון היו רבים, אך אלו יידונו במאמר נפרד. המסמך הנוכחי יתמקד בגורמים המדיניים והאסטרטגיים בלבד.

 

הנחות היסוד חסרות הבסיס שהובילו לאסון

גישתם של ממשלות ישראל ושל צה"ל טרום ה-7 באוקטובר - זו שנהוג לכנותה כיום, בדומה למחדל יום הכיפורים ב-73, בשם הכולל "קונספציה"- התבססה על ארבע הנחות מוצא שגויות, אשר כל מי שהעז לערער עליהן הוקע ברבים ככופר:

 

1.    הנחה א': החמאס מורתע בשל המכות שניחתו עליו מידי ישראל בסבבי הלחימה הקודמים. בפועל, תפיסה משוללת יסוד זו לא הייתה אלא משאלת-לב. צה"ל אמנם פגע קשות במערך הלחימה של חמאס בסבבי לחימה קודמים, אך לא הייתה לכך השפעה על יכולותיו (ובטח שלא על כוונותיו) של חמאס לטווח הארוך, היות שאחרי כל סבב לחימה נהנתה עזה מתהליך שיקום אשר הותירה מתקדמת יותר ממה שהייתה לפני סבב הלחימה.

 

2.     הנחה ב': לחמאס אין אינטרס לצאת למלחמה, וכל הסימנים המעידים על כוונה שכזו הינם בגדר מס-שפתיים בלבד - התרברבות שאין לקחתה ברצינות, ואשר נועדה לצריכת-פנים של קהל היעד העזתי. הדעה המחקרית השלטת סברה כי היות שישראל אפשרה לחמאס להיבנות כגוף מדיני עצמאי נפרד מהרש"פ, אין חמאס מעוניין לאבד את מעמדו זה במעשה איוולת כגון מתקפה על ישראל. התמיכה הכספית האדירה שחמאס מקבל מזה שנים, בסיוע ישראלי פעיל, ממירה את הלהט האידיאולוגי שאפיינו בעבר בפעילות חיובית של בנייה ושלטון, פעילות המכריעה את אידיאולוגיית המלחמה בישראל. לתפיסה שגויה זו הייתה שותפה כל הצמרת המדינית, הביטחונית, המודיעינית, האקדמית והתקשורתית[2].

 

3.    הנחה ג': עזה במשבר הומניטרי קשה. הנחה זו, שעמדה בסתירה למציאות אותה יכול היה לראות כל מי שביקר בעזה לפני ה-7 באוקטובר (עיתונאים ואנשי סיוע בינלאומיים), או כל מי שראה את עזה דרך משקפת או ממבט-על של כטב"מ (קציני צה"ל), הייתה שקר מוחלט. עם זאת, הנחה זו שימשה את הדרג המדיני-ביטחוני כדי להסביר לעצמו את הפעילות האלימה של החמאס לאורך השנים באופן המתיישב, למראית-עין, עם ההנחה שחמאס אינו מעוניין במלחמה. "צעדות השיבה" האלימות, ההתפרעויות על הגדר וסבבי הלחימה -  כולם נובעים מהצורך של תושבי עזה לשפר את מצבם הכלכלי הקשה, ולא מתוך כוונה אידיאולוגית ותוכנית מעשית סדורה לתקוף את ישראל. הגם שהנחה זו סתרה לחלוטין את שתי ההנחות הקודמות ("חמאס מורתע" ו-"חמאס אינו מעוניין בעימות") היא המשיכה להתקיים בהרמוניה אבסורדית עם ההנחות המוטעות האחרות.

בלוף "המצב ההומניטרי" נחשף לעין כל רק לאחר ה-7 באוקטובר, למרות שממרי פרסם סדרת סרטונים שהפיקו רשתות תקשורת בינלאומיות וערוץ "אל-ג'זירה" עצמו אודות השגשוג בעזה [ראו בהקשר זה דו"חות ממרי בקישור[3]]. בנו של מנהיג חמאס איסמאעיל הנייה דיבר לאחרונה בגעגועים על עזה אשר "הייתה יותר יפה מרוב הערים הערביות בעולם"[4]. עוד יצוין, כי ישראל נסוגה מעזה ב-2005, והגבול הפתוח של עזה עם מצרים אפשר את מעברם של מאות אלפים. הסגר על עזה היה ימי בלבד, ונועד למניעת הברחת אמל"ח. אפילו הגבול עם ישראל כלל מעברים כלכליים והומניטריים.

 

4.    הנחה ד': העלאת רמת החיים בעזה באמצעות כספי סיוע תמתן ואף תבטל את האידיאולוגיה של חמאס (חיסול ישראל והשמדת היהודים). הנחה זו הייתה חלק מתפיסה מערבית כללית אשר תידון בהרחבה בהמשך.

 

המערכות המדינית-ביטחונית והצבאית היו שבויות בקונספציה, אשר עמדה בסתירה למציאות שאותה ראו במו עיניהם. למרות זאת, המשיכו כל מקבלי ההחלטות בכל הדרגים לדבוק בהנחות היסוד המוטעות שלהם.

בארי, חורבן השביעי באוקטובר 2023

צילום: יואל מרשק

***

ב-31 באוגוסט 2023 פרסמתי התרעה שכותרתה "סימנים מעידים לאפשרות מלחמה בספטמבר- אוקטובר[5]". התרעה זו התבססה על חומר גלוי מגוון, כגון: דבריו של בכיר תנועת חמאס צאלח אל-עארורי, על נחישותו של חמאס לפתוח במלחמה כוללת מול ישראל[6]; כתבה מחודש מאי 2018 על היערכות חמאס ל"שחרור" אזור העוטף; כנס שעסק בהיערכות למימוש ה"הבטחה האלוהית" לניצחון המוסלמים ("ועד אל-אאח'ירה"), ולבסוף, התרגיל המשולב של "ועדות ההתנגדות" בהובלת חמאס[7] אשר נערך בתאריך ה-12 בספטמבר. היה זה תרגיל מסכם, אשר דימה באופן מושלם את המתקפה האמיתית שאירעה כחודש לאחר מכן. בתחזיותיי למלחמה הצפויה הצלחתי לעצבן אפילו את ידידיי, ממש כפי שעצבנתי אותם בהערכתי את הסכנה הנשקפת מהסכם אוסלו ותוצאותיו הצפויות, וזאת על יסוד מודיעין גלוי. "אי אפשר להגן עליך יותר", הם אמרו לי כאשר טענתי שהחמאס עומד להתקיף את ישראל בזמן הקרוב. "תפסיק עם הגזענות הזו", הם סנטו בי. את מחקרינו בנוגע לחומרי ההסתה, האנטישמיות והחינוך לג'יהאד בספרי הלימוד הערביים - הסתה המאיימת על עצם קיומנו - ביטלו עמיתיי לעולם המחקר המודיעיני כשהם מפטירים כלפיי: "באילו שטויות אתם מתעסקים". ביטוי תחזיותיי בקול רם היה אז בבחינת התאבדות תדמיתית-מקצועית, חברתית ואפילו ערכית, אך לא יכולתי להחריש[8]. למעשה, עסקתי בהתרעה מתמשכת במהלך כל העשור האחרון.

 

אביא רק שתי כותרות מתוך דוגמאות רבות להתרעות אלו:

§ מאמר מ-24.5.2021 שכותרתו "חתונת הדמים של ביבי וקטר"[9].

§ מכתב ל"הארץ" מ- 10.5.2022 שכותרתו "שיתוף הפעולה עם קטר: שותפות מבישה ונזק אסטרטגי"[10].

عنزة - ولو طارت...

("עז, גם אם היא עפה"-  פתגם ערבי עתיק הלועג למנגנון ההכחשה וחוסר היכולת להכיר נכוחה במראה עיניים).

 

הגישה שאפיינה את מדיניות ממשלות ישראל הייתה שהזרמת כספים לחמאס תמתן ואף תבטל את אידיאולוגיית הג'יהאד של הארגון. תפיסה זו אינה ייחודית לישראל, אלא היא חלק מדוקטרינה מדינית מערבית פוסט-מודרניסטית, המבוססת על ביטול משקלה של האידיאולוגיה כגורם מניע של פרטים וחברות אנושיות[11].

 

לפי גישה זו, תפיסה אידיאולוגית ג'יהאדיסטית, כמו גם תפיסות קומוניסטיות, ניתנות למיתון באמצעות כסף. ביסודה של תפיסה זו עומדת ההנחה הפוסט-מודרניסטית לפיה לכל האידיאולוגיות לגיטימיות שווה, ולכן אין לראות באידאולוגיות עוינות אויב שהכרחי להילחם בו, ואין לקחת את ביטוייה החיצוניים של האידיאולוגיה ברצינות יתרה מדי, שכן תודעה אידיאולוגית ניתנת לעיצוב באמצעות יחס חיובי ובעיקר באמצעות תמריצים כלכליים. גישה מערבית זו תאמה את אי-היכולת לראות את האחר כפי שהוא רואה את עצמו, ולהתייחס עניינית למניעיו. גישה זו כללה גם ממד פטרוני, אתנוצנטרי, מתנשא וגזעני הגורס כי "את הערבים ניתן לקנות בכסף", וכי ביכולתו של כסף לקנות את מקומה של כל אידאולוגיה ואמונה דתית.[12]

 

 האמריקאים קיוו לנטרל את האידיאולוגיה הקומוניסטית של סין ורוסיה על ידי הפיכתן, בסיוע כלכלי אמריקאי אדיר, למדינות קפיטליסטיות, ובכך לעקר את כוונותיהן העוינות - דבר שלא התממש. ארה"ב אף הדביקה את דרום קוריאה באשליה המסוכנת לפיה הרעפת מיליארדים על צפון קוריאה במסגרת ה-Sunshine Policy תשנה את כוונותיה העוינות של צפון קוריאה כלפי דרום קוריאה (גם שאיפה זו לא התממשה). אין גורם בכיר בישראל - מדיני, צבאי, מודיעיני, מחקרי ותקשורתי - שהיה חף מגישה מוטעית זו.

 

קטר

נושא שאי אפשר להמעיט בחשיבותו ובחלקו באסון ה-7 באוקטובר היה היחס הישראלי לקטר. יחס זה נבע מבורות טוטאלית, בל-תיאמן, של כל גורמי המודיעין והביטחון לגבי מקומה ותפקידה של קטר (מדינת טרור איסלאמיסטית, אגרסיבית, עוינת לישראל ואויבת למערב). מה שידוע לכל ירקן ונהג מונית במזרח התיכון -  מהותה של קטר - נעלם מידיעתם של ראשי המודיעין הישראלי, והאפיל גם על שיקול דעתם המוסרי - ככל שהיה כזה. קטר הורשתה במשך עשור ויותר להזרים מיליארדים לעזה שבשליטת החמאס.[13] בורות בל-תיאמן זו של ישראל, שלא הייתה מסוגלת להבחין מוסרית בין ידיד לאויב (בין מדינת האמירויות שחתמה הסכם נורמליזציה עם ישראל והקימה מתחם אברהמי ובו בית-כנסת, כנסייה ומסגד, לבין קטר אשר דוגלת בוואהביזם ג'יהאדיסטי קיצוני) היא שאפשרה שיתוף פעולה ישראלי עם קטר בכל הדרגים - המדיניים והביטחוניים - בבניין הכוח של צבא חמאס: 500 ק"מ של מנהרות, מערך רקטי אדיר ו-30,000 לוחמים[14]. שיתוף פעולה זה הוא שאפשר את מתקפת ה-7 באוקטובר. לולא שיתוף פעולה זה, לא היה אסון זה בא לעולם.

 

אסמאעיל הניה מודה לאמיר קטר, שיח' תמים בן חאמד אל-ת'אני, על תמיכת ארצו בחמאס

 מקור: פלסטין (עזה), 31.1.2021

 

גישה זו, שעדיין שוררת בישראל[15], היא גם זו שמאפשרת לקטר להיות הן זו שמממנת את החמאס, והן מי שנחשבת ל"מתווכת ניטרלית" בעסקאות חטופים - בעת ובעונה אחת. הגישה הישראלית כלפי קטר הושפעה ישירות מהגישה האמריקאית, הרואה בקטר בעלת ברית, למרות שקטר אחראית לאינספור פיגועי טרור נגד ארה"ב (אשר הבולט שבהם הינו מתקפת ה-9.11), ולמרות שקטר הינה בעלת ברית של איראן והתומכת העיקרית בתנועות ובארגוני טרור איסלאמיסטיים ברחבי העולם.

 

האירוניה המרה היא שבמקום שארה"ב תלחץ על קטר לחדול מפעילותה האסלאמיסטית ואהבית, קטר היא זו שקונה בכספה מוסדות אקדמיים, תקשורתיים, חברתיים, תעשייתיים, כלכליים ומדיניים בארה"ב ובמערב כולו (כולל האו"ם), וגורמת להקצנה איסלאמיסטית בארה"ב, כפי שניתן לראות במחאות הקמפוסים בארה"ב ובתמיכה הגורפת ביעדי החמאס ("פלסטין מהנהר עד הים").

למרבה האסון, יש בממשלות ישראל גם כאלה שעדיין רואים בקטר את מי שתממן את שיקום עזה, למרות שבכך תביא ישראל על עצמה אסון אוקטובר נוסף.