כללי

מהלך אחד העשוי לחזק את מעמדה של ארה"ב בעולם: העברת בסיס סנטקום

 מחוץ לגבולותיה של קטר (חלק א')

 

מאת יגאל כרמון*

 

בתאריך ה-22.9.24 אירח נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ את אמיר קטר באחוזתו במאר-א-לאגו שבפלורידה. במהלך פגישתם של השניים הרעיף טראמפ על האמיר שבחים דיפלומטיים תלושים מן המציאות, המציגים את קטר כמדינה שוחרת שלום במזה"ת וברחבי העולם[1]. פגישה זו מדגישה את חוסר התקווה לכך שיחול שינוי חיובי כלשהו בביצה המזרח-תיכונית גם בממשל פוטנציאלי בראשות טראמפ.

 

אמנם, כנשיא עשוי טראמפ לפעול נגד איראן (אף כי גם זה כבר לא בטוח - לאחרונה הוא הצהיר כי בכוונתו לחזור מיד להסכם הגרעין במידה וייבחר)[2]. אך מה שכמעט בטוח הוא שטראמפ עתיד לאמץ אויבים אחרים של ארה"ב - בעיקר קטר וטורקיה -  אשר הולכות יד ביד.

 

אכן, זוהי טרגדיה לראות כיצד מה שיודע כל ירקן או נהג מונית בעולם הערבי והמוסלמי חומק ונסתר מבינתם של ראשי המודיעין האמריקאיים (והישראליים), לאמור - פעילותה האנטי-אמריקאית ותומכת-הטרור של קטר בעולם הערבי והמוסלמי ובעולם המערבי.

 

פגישתו של טראמפ עם אמיר קטר אף מראה כי סיפורה של קטר אינו נוגע אך ורק לאזור המפרץ או לעולם הערבי בלבד, אלא מדובר בעניין בעל השפעה מכרעת ומרחיקת-לכת על העולם המערבי כולו, ועל יכולתו של המערב להגן על ערכיו ולשמר את ההגמוניה הגלובלית שלו.

משפחת השלטון בקטר

***

מסמך זה יפרט את פעילותה של קטר ואת משמעות אימוצה של קטר על ידי האמריקאים, וכן את השפעתם ההרסנית של הפעילות הקטרית והיחס האמריקאי לפעילות זו על בעלות בריתה האמיתיות של ארה"ב במזה"ת: סעודיה, איחוד האמירויות וישראל. באימוצה את קטר, ארה"ב מרחיקה מעצמה למעשה את בעלות בריתה אלו, ונוטשת אותן לטובת אויבתן, קטר - שהיא גם אויבתה של ארה"ב עצמה. בנסיבות אלה, אין לסעודיה ולאיחוד האמירויות שום ברירה אלא להתרחק מארה"ב ולהתקרב לאויבותיה, רוסיה וסין.

 

יהיו כאלו שיסכימו שקטר היא אכן אויבת של ארה"ב ואינה בעלת בריתה, אך עדיין יטענו שעל ארה"ב לקבל את קטר כפי שהיא, בשל העובדה שבסיס פיקוד המרכז של ארה"ב – סנטקום - ממוקם בקטר.

 

לגישה כנועה זו אין מקום במזה"ת. בנוסף לעובדת יסוד זו, קיימות לפחות שתי סיבות נוספות להתפכח מגישה זו: ראשית, ביכולתה של ארה"ב להעביר את סנטקום בכל עת לסעודיה, איחוד האמירויות או בחריין. למעשה, מדינות אלו אף ביקשו מארה"ב לעשות זאת ונדחו מסיבות שאין להן כל הסבר מבחינה אסטרטגית או כלכלית, שכן מדינות אלו אף התחייבו לממן את עלותו של המעבר ואף יותר מכך.

 

שנית, קטר מחזיקה את בסיס סנטקום בשטחה לא כטובה לארה"ב אלא כערובה לשרידותה מול שכנותיה העוינות אותה. קטר חבה את עצם קיומה להימצאותו של בסיס סנטקום בשטחה. כל ממשל אמריקאי צריך היה לנצל עובדה זו בכדי ללחוץ על קטר ולהכריחה לנקוט במדיניות פרו-אמריקאית במקום מדיניות פרו-איראנית תומכת טרור. למרבה הצער, אף ממשל אמריקאי לא עשה זאת, וזאת מבלי שיהיה לכך כל הסבר אסטרטגי או פוליטי[3].

 

ממשלים אמריקאיים שונים התנהגו כאילו הם אלו החייבים טובה לקטר על כך שהיא מארחת את בסיס סנטקום בתחומה. ההסבר האפשרי היחיד הוא שעושרה העצום של קטר, המשמשה להשפעה על מדיניותן של מדינות רבות (וגם על האו"ם), משפיע בדרך כלשהי גם על מדיניותה של ארה"ב כלפי קטר.

 

מקור האיוולת שמפגינה ארה"ב ביחס לקטר

עם נפילת "מסך הברזל" ב-1989 והתפתחותו של הכאוס בבריה"מ - אשר הסתיים עם דעיכתה המוחלטת והתפרקותה של בריה"מ - נהנתה ארה"ב ממצב שאותו תיאר האינטלקטואל האמריקאי צ'ארלס קראוטהמר בינואר 1990 כ"רגע חד קוטבי" (Unipolar moment)[4]. חוקר אחר, פוקויאמה, כינה זאת "קץ ההיסטוריה"[5], הרגע בו הציוויליזציה המערבית בראשות ארה"ב הכריעה סופית את אויבתה.

 

לאחר קריסת בריה"מ, שתי מדינות קראו תיגר על ארה"ב ועל ההגמוניה המערבית שלה (לטובת מה שנותר מהכוחות הגדולים אך החלשים, רוסיה וסין). היו אלה איראן וקטר, אשר פתחו במאמץ משותף של עשרות שנים ליצירת קוטב אסלאמיסטי אנטי-אמריקאי. בשיתוף פעולה גובר ביניהן לאורך שנים, הקימו איראן וקטר ברית בלתי-פורמלית: איראן פעלה על יסוד האידאולוגיה שלה, המכוונת לייצוא המהפכה האסלאמית באמצעות טיפוח עוצמתה הצבאית, ועל ידי הקמת ארגוני חסות (proxies) אותם היא מממנת ומאמנת באופן שוטף לאורך שנים. אותם ארגונים - פלסטיניים, סוריים, עירקיים, לבנוניים ומאוחר יותר גם תימניים - כונו "ציר ההתנגדות".

 

באשר לקטר, היא קידמה את הקוטב האסלאמיסטי באמצעות שימוש בעושרה העצום לרכישת השפעה על מוסדות כלכליים, פוליטיים, חינוכיים ותקשורתיים במערב.

 

הכלי התקשורתי המשפיע ביותר על ההקצנה האסלאמיסטית האלימה בעולם הערבי הוא רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה השייכת לממשל הקטרי, ומנוהלת על ידיו בכדי לקדם את שאיפותיה הפוליטיות, הדתיות והאידיאולוגיות של קטר. קטר התחזתה לבעלת ברית של המערב, בעוד היא למעשה אויבתו - כפירומן המתחזה לכבאי.

 

למרות מספר תושביה הזעום (200-300 אלף אזרחים כששני המיליון הנותרים הם נתינים זרים עם זכויות מוגבלות), השתמשה קטר במערך גדול של ארגוני טרור אסלאמיסטיים לצורך כפייה אלימה של מדיניותה והאידיאולוגיה שלה. שניים מארגונים אלו - הטאליבן והחמאס - אף קיבלו מקלט בבירה דוחא, ומשם הורשו לקיים את פעילותם הטרוריסטית, מקלט אותו ניצלו בכדי לבצע פעילות נגד ארה"ב עצמה, כגון פיגועי ה-9/11 שאדריכל הביצוע שלהם היה עובד ממשלה קטרי[6].

 

החסות הקטרית לארגוני טרור אסלאמיסטיים

קטר הינה נותנת החסות הראשית לתנועות ולארגוני טרור אסאלמיסטיים. היא תומכתבמגוון רחב של 

ארגונים סונים ושיעיים כאחד. אלו כוללים את דאע"ש, אל-קאעידה,חמאס, חיזבאללה, אנצאר-אללה 

(חות'ים), טאליבן, ג'בהת א-נוסרה, היא תחריראסלאם א-שאם, משמרות המהפכה באיראן ואפילו 

מיליציות אסלאמיסטיות בצפון מאלי[7].

 

קטר אחראית לפיגועי ה-9/11 - הנורא מבין פיגועי הטרור האסלאמיסטיים שבוצעו נגד ארה"ב, ואף הייתה מעורבת בפיגועי טרור רבים אחרים. [ראה מסמך ממרי בנושא: Qatar Is Responsible For Khalid Sheikh Mohammad's 2,977 Murders On 9/11 – At The World Trade Center And The Pentagon, And On Two Other Hijacked Flights – That Are Only Some Of 31 Attacks And Plots That He Outlined In His Own Confession, 13 בספטמבר, 2024].

 

קטר מארחת בשטחה מממני טרור - כך לפי דו"ח של האו"ם עצמו, וכן על פי דו"ח של המשנה לשר האוצר האמריקאי לענייני טרור ומודיעין פיננסי לשעבר[8].

רצח שגריר ארה"ב ג'ון כריסטופר סטיבנס ב-2012 בבנגאזי, לוב, בוצע על ידי ארגון אנצאר א-שרעיה הקשור לאל-קאעידה ונתמך על ידי קטר[9].

 

באוגוסט 2021, הביאה קטר להחלפתו של הנשיא האפגני החילוני אשר נבחר באופן דמוקרטי, אשרף ר'אני, בהפיכה אלימה של ארגון הטרור טליבאן, ארגון הנתמך על ידי קטר במשך שנים ואשר מפקדתו הפוליטית פעלה בדוחא. היות שקטר תמכה בהפיכה אלימה זו, כמו גם בארגון עצמו במשך שנים, הרי שהיא אשמה גם במותם של 13 חיילים אמריקאים שנהרגו במהלך ההפיכה האלימה (ובתמיכתה בטליבאן במשך השנים, קטר אף אחראית לכלל אבדותיו של צבא ארה"ב בזירה זו). קטר העבירה לחמאס במשך יותר מעשור מיליארדי דולרים, אשר בסופו של דבר מימנו גם את רציחתם של מעל ל-30 בעלי דרכון אמריקאי ביישובי העוטף ולחטיפתם של 11 נוספים במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר. קטר גם מימנה את חיזבאללה ואת משמרות המהפכה של איראן[10].

 

תמיכתה של קטר בתנועות אסלאמיסטיות

בכל מדינה בעולם הערבי והמוסלמי בה מתקיים עימות בין גורמים אסלאמיסטיים לבין גורמים שאינם אסלאמיסטיים, קטר תומכת באסלאמיסטיים. היא תמכה בחיזבאללה בלבנון. היא תמכה בתנועת האחים המוסלמים במגוון מאבקים, הן חמושים והן פוליטיים, בתוניסיה, ירדן, מצרים, לוב, סודן ומרוקו. היא אפילו תומכת בתנועות אסלאמיסטיות בצפון מאלי [ראו דוח ממרי מס' 10986, The Raven Project Leaks: Qatar Reportedly Paid $15 Million To Islamist Movements In Northern Mali And The Sahel In 2011, 29 בנובמבר, 2023].

 

בלוב תמכה קטר בכוחות האסלאמיסטיים בטריפולי נגד המנהיג הצבאי החילוני ח'ליפה ח'פתר בבנגאזי. על פי מסמכים שנמצאו בלוב, קיבלו הגורמים האסלאמיסטיים תמיכה מאנשי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס[11].

 

בתוניסיה, תומכת קטר במנהיג מפלגת א-נהדה הנמנית על תנועת האחים המוסלמים, ראשד אל ר'נושי, נגד הנשיא החילוני הנבחר קייס סעיד[12].

בסודן תומכת קטר במפקד הכוחות המזוינים הגנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן, הקשור לאחים המוסלמים, במאבק החמוש נגד יריבו, הגנרל החילוני מוחמד חמדאן דגאלו[13].

 

בירדן, נאבקת הממלכה ההאשמית בתנועת האחים המוסלמים ובחמאס הנתמכות בידי קטר, אשר מנסות להפיל את השלטון באמצעות הפגנות[14].

קטר הפכה את "האביב הערבי" של ראשית העשור השני של המאה ה-21 לאביב פריחתה של תנועת האחים המוסלמים. במצרים היא עשתה זאת באמצעות ערוץ אל-ג'זירה, אשר הסית באופן אלים למהפכה עממית להחלפתו של הנשיא מובארכ במנהיג האחים המוסלמים מוחמד מורסי[15].

 

קטר אירחה בבירתה את מנהיגה הרוחני של תנועת האחים המוסלמים הידוע בתמיכתו בפיגועי התאבדות, השייח' יוסף אל-קרדאווי. כאשר נמלט קרדאווי ממצרים, העניק לו השליט הקטרי מקלט בטוח, אזרחות קטרית ותוכנית שבועית באל-ג'זירה, דרכה הסית את ההמונים המוסלמים. כל זאת בשעה שהוא מנוע כניסה לארה"ב ולבריטניה בעקבות תמיכתו בטרור[16]. בדברים שנשא בערוץ אל-ג'זירה, הבטיח קרדאווי כי השואה הבאה תצא לפועל "בעזרת אללה, בידי המאמינים" - כלומר, המוסלמים[17].

 

פעולותיה הבלתי-חוקיות והאנטי אמריקאיות של קטר בתחומי ארה"ב

לאחרונה נחשף כי קטר אף העזה לשחד את הסנטור הדמוקרטי רוברט מננדז, אשר הורשע לאחרונה בבית משפט בקבלת שוחד. דוגמא בולטת נוספת לפעילות בלתי חוקית שכזו היא התקשרותה של קטר עם איש CIA לשעבר, קווין צ'אקר, אשר נשכר בכדי לרגל אחר סנטורים רפובליקנים מטקסס ואריזונה (טד קרוז וטום קוטון), כמו גם אחרי חבר הקונגרס מפלורידה מאריו דיאז-באלארט, ואחרי חבר הקונגרס לשעבר אד רויס, אשר כיהן בעבר גם בתור יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים. נבחרי ציבור אמריקאים אלו סומנו כמטרה פוטנציאלית לריגול ומעקב בשל פעילותם בקונגרס ובסנאט נגד חמאס והאחים המוסלמים.[18]

 

קטר התעלמה מצו של משרד המשפטים האמריקאי המחייבה לרשום את אל-ג'זירה כ"סוכן זר" ע"פ חוק[19]. קטר העניקה מענקים שונים לאוניברסיטאות אמריקאיות בהיקף של 4.7 מיליארד דולר[20] - מימון שתוצאותיו ניכרות כיום בגל המחאות האלימות, הפרו-חמאסיות והאנטישמיות השוטף את הקמפוסים בארה"ב[21].

 

קטר ואויבותיה האזוריות

בשנת 1995, כשמדינות ערביות מרכזיות התנגדו להפיכה של האמיר הקודם (חמד בין ח'ליפה) נגד אביו (ח'ליפה בן חמד) - מצא האמיר החדש לא אחרת מאשר את ארה"ב שתבטיח את הישרדותו. בעורמתו, הוא הציע לאמריקאים את בסיס אל-עודייד לשימושו של חיל האוויר האמריקאי. במהלך זה, הבטיח האמיר את ביטחונו ואת שלטונו.

 

תחת ממשל אובמה, הבהירה ארה"ב למדינות העולם הערבי והמוסלמי כי היא מעדיפה את אויבותיה (קטר ואיראן) על פני בעלות בריתה - סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים וירדן - אשר סבלו מהתקפות חוזרות ונשנות מידי תנועת האחים המוסלמים וארגוני טרור אסלאמיסטיים הנתמכים על ידי קטר[22]. בשנת 2017, הכריזו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים על הטלת סגר מוחלט על קטר במטרה להדיח את משפחת השלטון הקטרית, משפחת אאל-ת'אני. מדינות אלו הציבו תנאים ברורים לביטול הסגר על קטר: הפסקה מוחלטת של התמיכה הקטרית באיראן ובארגוני טרור אסלאמיסטיים וכן סגירת ערוץ אל-ג'זירה. למרבה הצער, הייתה זו שוב ארה"ב שנחלצה לעזרתה של קטר, לצידן של איראן ומדינות אנטי-אמריקאיות נוספות, בכדי לסייע לה לשרוד את הסגר והלחץ הפוליטי.

 

מה יכלו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים להסיק מכך? ראשית, שארה"ב הינה עיוורת לחלוטין בהבנת תפקידה ופעילותה של קטר כמדינת חסות לטרור אסלאמיסטי ולמדיניות גלובלית אנטי-אמריקאית. הן הבינו שארה"ב מעדיפה את אויבותיה, קטר ואיראן, על פניהן, בעלות בריתה. זאת, בהמשך למהלך רב שנים במסגרתו נהג הממשל האמריקאי בכמעט-עוינות כלפי נשיא מצרים מובארכ ושליטי סעודיה[23]. לא ייפלא, אפוא, שסעודיה ואיחוד האמירויות, שכלכלתן מאפשרת זאת, החלו לסטות בהדרגה מהברית עם ארה"ב אשר נטשה אותן, לכיוון יריבותיה של ארה"ב: רוסיה וסין.

 

בשנים האחרונות, מדיניותה הבלתי ניתנת להסבר של ארה"ב כלפי קטר הרחיקה לכת עד כדי הגדרתה של קטר כ"בעלת ברית מרכזית שאיננה חברה בנאטו" והקביעה לפיה "ביטחונה של קטר הוא ביטחונה של ארה"ב"[24]. ה-CIA אף העניק פרס לראש המודיעין הקטרי עבור שיתוף פעולה מודיעיני בין קטר לארה"ב[25]. כל הכיבודים הללו הורעפו על מדינה שאפשרה והינה אחראית לפיגועי ה-9/11.

 

סיכום:

העברת בסיס "סנטקום" מחוץ לגבולותיה של קטר הוא המהלך שבכוחו לשנות את מעמדה של ארה"ב בעיני העולם הערבי, העולם המוסלמי והעולם כולו.

מהלך זה, שהינו מורכב אך אפשרי, עשוי לשנות לטובה את מעמדה הגלובלי החלש של ארה"ב. העברת בסיס סנטקום מחוץ לגבולותיה של קטר יהיה בבחינת הצהרה מהדהדת המבשרת גישה אמריקאית חדשה: מעתה תעדיף ארה"ב את בעלות בריתה של ארה"ב על פני אויבותיה בעולם הערבי והמוסלמי. מהלך זה יסמן כי ארה"ב נחלצת למאבק באסלאמיזם במקום השלמה אתו. הוא יביא להפסקת זרימת הדולרים הקטריים לגורמים אנטי-אמריקאיים, וכן ליצירת גוש אמיתי נגד רוסיה, סין, איראן, וצפון קוריאה. המהלך יקדם אסטרטגיה שפויה של חיזוק הציוויליזציה המערבית על חשבון אלו הרוצים להרוס אותה. הוא ישלול מאיראן את תמיכתה והשפעתה הגלובלית של קטר כבעלת ברית.

 

ללא סנטקום בקטר, יקרוס שלטון משפחת אאל-ת'אני בלחץ שכנותיה של קטר, אשר ניסו להביא לקריסתו של שלטון זה כבר ב-2017. עם הקריסה תיפסק גם הזרמת התמיכה הכספית במיליארדי דולרים לתנועות ולארגונים אסלאמיסטיים ברמה הגלובלית. זאת, מבלי שאיש (חוץ מאותם ארגוני טרור ותנועות אסלאמיסטיות) ייחלץ לעזרתה של קטר. למרבה הצער, לא נראה שממשל אמריקאי כלשהו יעשה זאת.

 

העולם הערבי והמוסלמי כולו, ובמיוחד המדינות הנחשבות כבעלות בריתה של ארה"ב (ואשר ננטשו על ידה), ייאלצו ללמוד לחיות בעולם ללא הגמוניה אמריקאית-מערבית.

זהו בדיוק מה שאיראן, רוסיה, טורקיה, ונצואלה, קובה, סין, צפון קוריאה וקטר חותרות להשיג, ומה שהמשטר האיראני ייחל לו במשך עשורים וניתן לראותו בסרטון הבא משנת 2004 [ https://www.memri.org/tv/world-without-america-music-video], כלומר, עולם ללא אמריקה.[26]

* יגאל כרמון הוא נשיא מכון ממרי