עיתונאי סעודי: איראן נטע זר בגוף הערבי; מעורבותה בסכסוך הפלסטיני-ישראלי מסוכנת למדינות ערב

במאמר ביומון הסעודי עוכאט' ב-4.8.24, תקף העיתונאי הסעודי, חמוד אבו טאלב, בחריפות את מעורבותה של איראן בסכסוך הישראלי פלסטיני והסביר כי עד המלחמה בעזה, העולם הערבי ניסה לקדם תהליך שלום באזור, אך לאחר פריצתה, הוא פועל לכבות את השריפה שהציתה מיליציית חמאס הפרו-איראנית ולמנוע אסון גדול.

לדבריו, מאז המהפכה האסלאמית באיראן בשנת 1979 מנצלת איראן את סיסמת "שחרור ירושלים" בשירות האג'נדה שלה כדי להכפיף אליה את המיליציות התוקפניות במדינות ערביות. כך שסכסוך, שהיה בעברו בין סכסוך ישיר בין ישראל ומדינות ערב, הפך לסכסוך עקיף בין ישראל ואיראן - מדינה לא ערבית, כשהנפגעים ממנו הינם ערבים ולא איראנים.

המאמר נחתם בקביעה כי ישראל היא אמנם מדינה כובשת ותוקפנית, שלא קל להגיע עימה להסדר מדיני בנושא הפלסטיני, אולם איראן היא נטע זר בגוף הערבי, המסב לו נזק רב ולפיכך היא נדרשת למשוך את ידה מענייניהם של הערבים ולהתמקד בעניינה הפנימיים.

חמוד אבו טאלב[1]

להלן תרגום קטעים מהמאמר:

"החיפוש אחר שלום כיום אינו עוד הסוגייה מספר אחת באזורנו, אלא השאלה כיצד ניתן למנוע את הדהירה לעבר אפשרות של אסון גדול מאוד. היו תקוות שהניפו את דגל השלום, [ודיברו על] פתרון שתי המדינות וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי הכרוני, באמצעות מאמצים אינטנסיביים שמשקיעות מדינות ערב בעלות השפעה בקהילה הבינ"ל, שהביאו להבנה גדולה יותר לגבי הצורך בשלום צודק ובר-קיימא. אולם, המלחמה שפרצה בעזה הסיטה את המסלול לכיוון אחר, והחיפוש אחר פתרון שורשי וכולל הפך לחיפוש אחר דרכים לכיבוי השריפה של עזה שהציתה חמאס, ובאמצעותה הציתה אלימות וברבריות ישראלית ברמה הגבוהה ביותר.

ניצוץ אווילי [שהוצת] בהחלטה של מיליציה, הפך למלחמה הרסנית עבור עזה ותושביה, ובהמשך החל להידרדר למשבר אזורי, שמתריע מפני עימותים מסוכנים, בפרט לאחר מעשי ההתנקשות שביצעה ישראל לאחרונה נגד בכירים בחמאס ובחזבאללה, ששיאם בחיסול אסמאעיל הניה בטהראן. [אירוע זה] ליבה איומים בעימות בין איראן לישראל, שאיננו יודעים כיצד יתממשו הפעם, אך ברור שהם יהפכו את הזירה למסוכנת יותר.

בעבר התקיים הסכסוך בין ישראל לבין מדינות ערביות, אולם לאחר המהפכה [האסלאמית] באיראן, שניצלה בהמשך את סיסמת שחרור ירושלים כדי להכפיף אליה ארגונים במדינות ערביות, הפך הסכסוך לסכסוך עקיף בין ישראל לבין איראן באמצעות המיליציות שלה...  

כאשר ההנהגה האיראנית נפגשת עם נציגי הארגונים והמליציות שאותם היא מטפחת במדינות ערב, כדי [להחליט] על התגובה ההולמת להתנקשות בהניה, ומנגד, כאשר ישראל מגייסת את מירב יכולותיה הצבאיות והביטחוניות כדי להתמודד עם מה שאיראן עשויה לבצע, הסכסוך הישראלי-ערבי, שהסוגייה הפלסטינית היא סיבתו המרכזית, הופך לסכסוך אזורי בין ישראל לאיראן, שאין לה גבול עם ישראל, ובני עמה [של איראן] אינם ניזוקים מהתוקפנות  הישראלית. [ואולם], איראן גורמת נזק למדינות ולעמים הערבים, באמצעות זרועותיה באזור שמנצלות את הסוגיה הפלסטינית כעילה לתוקפנותן. זהו משבר [המתרחש] על אדמה ערבית בין ישראל לבין צד שאינו ערבי, שעצי ההסקה והדלק שלו הם אנשים ערבים; עלולים לנבוע ממנו משברים מסוכנים יותר, שימוססו בתוכם את פלסטין ואת הסוגייה הפלסטינית.

ישראל היא מדינת כיבוש קיצונית במעשיה התוקפניים, ולא קל להגיע עימה לפתרון צודק של הסוגייה הפלסטינית, אולם כניסתה של איראן כצד ישיר בסוגיה זו, לא זו בלבד שמסבכת יותר את המצב, אלא גם הופכת אותו למסוכן יותר. רמתה של סכנה זו תפחת רק כאשר איראן תחזור לעסוק בענייניה הפנימיים בלבד, ותסלק את שלוחותיה בתוך [מדינות] ערב. איראן צריכה להפנים כי היא נטע זר בגוף הערבי, שגרם לו נזק רב, ושעליה לצאת ממנו[2].