עורך יומון לבנוני: אין טעם בציון יום השנה לשחרור דרום לבנון, כל עוד חזבאללה שולט בלעדית על קבלת ההחלטות במדינה בשירות אג'נדת ההתפשטות האיראנית
ב-25.5.24 - ביום בו ציינה לבנון את יום השנה ה-24 לנסיגת כוחות צה"ל מדרום לבנון, אשר מכונה בה "חג ההתנגדות והשחרור", פרסם בשארה שרבל, עורך היומון הלבנוני נדאא' אל-וטן, מאמר בו טען כי אין ללבנונים טעם וסיבה לחגוג יום חג זה. לדבריו, יום זה איבד את משמעותו כיוון שבמרוצת השנים חזבאללה לקח עליו מונופול והפכו מנכס ומורשת של כל הלבנונים, לכלי שבאמצעותו השתלט על המדינה, שיתק את מוסדותיה והאשים את יתר הלבנונים בבגידה. כך, שחרור דרום לבנון, הסביר שרבל, הפך לעלה תאנה המסווה את השליטה הבלעדית של חזבאללה על קבלת ההחלטות בלבנון בשירות ציר ההתנגדות והיום שאמור היה להיות סיבה לגאווה וכבוד לאומי "הפך לנטל על רוב העם". לפיכך, קרא שרבל להשעות את ציון החג עד אשר לבנון תשוב להיות "מדינת האזרחות, החירויות והמוסדות".
קריקטורה ביומון נדאא' אל-וטן: "ה- 25 במאי [הוא] חג של ההתנגדות" בלבד, ולא חג ה"שחרור"[1]
להלן תרגום קטעים ממאמרו:
"אם חזבאללה סבור שרוב הלבנונים מצפים בשמחה ובגאווה ל'חג ההתנגדות והשחרור', אז הוא... אינו מעריך נכון לאן הגיע לבסוף יום השנה לציון האירוע ההיסטורי המשמח הזה.
אף אזרח הגון אינו מכחיש את מעשי ההקרבה של חזבאללה... בשבירת כוחו של הכיבוש [הישראלי] עד אשר כפה עליו לסגת מדרום לבנון ומ[מחוז] הבקאע המערבי, אלא שעל חזבאללה להכיר בכך שהוא לא היטיב להפיק תועלת מההישג, הרס את משמעויותיו וניכסו לקבוצה ולזרם אחד [קרי, חזבאללה והשיעים] במקום שיהיה קניין ומורשת של כל הלבנונים ואבן יסוד לעתיד מזהיר.
כולם יודעים שיום השנה [הזה] איבד את משמעותו המכובדת במרוצת השנים - בייחוד מאז חיסול הנשיא רפיק אל-חרירי [ב-2005] והאירועים שבאו בעקבותיו, שבהם נעשה שימוש בנשק של חזבאללה [נגד לבנונים] - והפך לחלק מהמחלוקת, משום שחזבאללה לקח עליו מונופול מלכתחילה, ומשום שבמקום להתבסס עליו כדי להשתלב בתוכנית המדינה [הלבנונית] הוא הפכו לפלטפורמה להאשמת יתר הלבנונים בבגידה ולהתנשאות עליהם. במקום לפעול כדוגמת ההתנגדות הצרפתית שלאחר ניצחונה על הכיבוש הנאצי, העמידה את עצמה ואת נשקה תחת חסות הרפובליקה, הוא הכפיף את הרפובליקה [הלבנונית] לתוכניתו המדינית האידיאולוגית, שביטויה האחרון היה מפגש מיליציות הציר האיראני בשולי הלווייתם של [נשיא איראן לשעבר איבראהים] ראיסי ו[שר החוץ האיראני לשעבר] עבד אללהיאן, בטהראן.
אין צורך להסביר את אירועי עשרים השנים האחרונות, במהלכן השתלט חזבאללה על המדינה... ונקט מדיניות של כרסום והרס. הוא [חזבאללה] חי חיי רווחה והיא [המדינה, לבנון] התנוונה... התוצאה ברורה כשמש: אנו חיים בשרידים של מדינה שהופקרה, שגבולותיה פרוצים ומוסדותיה מושבתים. [מדינה] שתושביה מהגרים [ממנה] מתוך רצון לחיות חיים מכובדים, לאחר שנקלעו למבוי סתום במולדתם הגזולה שדלתותיה נעקרו ממנה והיא מוצפת בהגירה של אחים [קרי, הפליטים מסוריה], שלא הייתה הופכת לאיום קיומי אלמלא מדיניות השבתת הפעילות [של מוסדותיה על ידי חזבאללה]... זאת, בנוסף לכך [שחזבאללה] מבצע אג'נדה של ציר [ההתנגדות בראשות איראן] שרואה את לבנון רק כזירה בתוכנית אימפריאליסטית שלא השיגה [דבר] עד כה, זולת ערעור היציבות בערי הבירה שעליהן השתלטה [תוכנית זו] והריסת המרקם [הדמוגרפי] של המדינות שידם השיגה.
המלחמה [הנוכחית] במסגרתה [חזבאללה] מעסיק [את ישראל בזירה נוספת לזו של עזה] היא הדבר היחיד שהיה חסר ללבנון להשלמת הטרגדיה שלה וכדי שתבין שההישג של שחרור [דרום לבנון] הפך לעלה תאנה לכיסוי השליטה הבלעדית [של חזבאללה] על קבלת ההחלטות. בין אם החלטתו של יחיא סינוואר [לבצע את פעולת מבול אל-אקצא ב-7 באוקטובר 2023] הייתה הרפתקה שגובה מחיר יקר ובין אם היא [מייצגת] הקרבה הכרחית בדרך לשחרור הפלסטיני מעול הכיבוש, הסתבכות לבנון [בה] הייתה אבסורדית והרת אסון, במובהק, ומהווה פגיעה נוספת בכל תקווה לקיום מדינה [לבנונית] לכל אזרחיה, המעוניינת לחיות בכבוד ובשלום.
משנה לשנה נראה 'חג ההתנגדות והשחרור' כצעד שנכפה [על הלבנונים] ומעורר את הרגישויות של המאבקים הפנימיים... חבל שהיום שרצינו שיהיה סיבה לגאווה וכבוד לאומי הפך לנטל על רוב העם...
יום השנה לשחרור יקבל את משמעותו האמיתית רק כאשר תשוב מדינת האזרחות, החירויות והמוסדות, ועד שהחלום הזה יתממש, עדיף להשעות את החג."[2]
