כללי

בעל טור פלסטיני ביומון קטרי: איננו רוצים הפסקת אש אלא מלחמה מתמשכת; ה-7.10 החזיר את נושא פלסטין לסדר היום

 

סמיר אל-ברגות'י, עיתונאי פלסטיני בעל טור ביומון הקטרי אל-וטן, פרסם ב-12.5 מאמר, שכותרתו: "פלסטין היא מדינה, בואו נמשיך בהתנגדות", בו טען כי בזכות אירועי ה-7 באוקטובר רשמו הפלסטינים הישג בהגברת המודעות לעניינם בעולם, שבאה לידי ביטוי בהחלטה שהתקבלה ב-10.5.24 בעצרת הכללית של האו"ם, ששדרגה את מעמד הפלסטינים באו"ם והמליצה למועצת הביטחון לשקול בחיוב את בקשת הרשות הפלסטינית לחברות מלאה באו"ם. במאמרו, קרא אל-ברגותי להמשיך בהתנגדות ובמלחמה "גם אם פלסטין תקריב מיליוני שהידים" ולא לחתור להפסקת אש "מפני שהאויב מבין רק את שפת הכוח".

 

הלוגו של היומון הקטרי אל-וטן:

 

להלן קטעים ממאמרו של אל-ברגותי:  

 

"זה למעלה מ-76 שנה שההחלטה להקמת מדינת פלסטין נדחית כדי לרצות את המדינה הציונית... האומות לא הצליחו להקים את המדינה הפלסטינית באזורים שהוגדרו בספר הלבן שפרסמה בריטניה: למדינה היהודית הוא הקצה את אזורי נצרת, צפת וצפון פלסטין עד ראש הנקרה, ההתנחלות תל אביב ומעבר בטוח לקיום תפילות בכותל אל-בוראק [קרי, הכותל המערבי בירושלים]; לערבים הוא הקצה את [השטחים] מעכו עד רפיח ועד לאום רשרש [קרי, אילת] יחד עם הגדה המערבית.[1]

 

בעקבות המזימות שהיו, הכנופיות הציוניות גזלו את השטחים שהוקצו לערבים באזור החוף, וכן את הנגב ואילת וגם את ירושלים המערבית. בשנת 1967 הושלם גזל פלסטין במלואה יחד עם סיני המצרית והגולן הסורי.

 

מאז 1967, שנת הנכסה[2] ועד אוקטובר 2023 היו התנגדות וקרבות יחד עם מחאה, קפאון  ושקט שכמעט הוביל לכך שפלסטין תישכח. אולם מה שקרה ב-7.10.23 [קרי, מתקפת הטרור של חמאס] ומה שקרה בעקבותיה, השיב את פלסטין לסדר היום. למרות הווטו האמריקאי [שהוטל בהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם להכרה בחברות מלאה של פלסטין כמדינה באו"ם ב-18.4], העולם החופשי לא נמנע מלקרוא 'תחי פלסטין'. הודות להתנגדות התקבלה החלטה באו"ם [ב-10.5] המסכימה למדינה פלסטינית.[3]

 

הו גיבורי ההתנגדות בעזה, תודה. הראיתם לעולם כולו איך הכבוד גובר על החיים, איך האמונה עומדת איתן מול הנשק, איך הדם מנצח את הכאב ואיך המאמין החופשי עומד זקוף אל מול הקליע. הוכחתם בהתנגדותכם כי עמים שנכנעים לא יהיו בטוחים ולא יהיה להם עתיד, בעוד עמים שנאבקים למען חירותם וכבודם, לבטח יגיעו אל יעדם ביום מן הימים...

 

הו תושבי עזה, ההיסטוריה לא מכירה אמיצים מכם, לא [אנשים] האוחזים באמת בסבלנות רבה יותר מכם, ולא בעלי נתינה והקרבה גדולה משלכם למען אללה.

 

הו אנשינו בעזה, למרות השהידים והפצועים אתם נקודת הזינוק לעתיד הלאומי המיוחל של הערבים והמוסלמים... ככל שהפצע יהיה עמוק יותר, נמשיך בהתנגדות משום שהאויב הזה מבין רק את שפת הכוח. גם אם פלסטין תקריב מיליוני שהידים ופצועים – נמשיך בהתנגדות. איננו רוצים הפסקת אש, אנו רוצים מלחמה מתמשכת. הניצחון קרוב."[4]