כללי

עיתונאי לבנוני: ההפגנות באוניברסיטאות בארה"ב מבטאות תמיכה בחמאס ואל לנו להתלהב מהן

על רקע ההפגנות הפרו-פלסטיניות הנרחבות המתקיימות בימים אלה באוניברסיטאות בארה"ב, פרסם העיתונאי הלבנוני חוסאם עיתאני, חבר בכיר במערכת האתר הסעודי אל-מג'לה, מאמר שבו פקפק בתוחלתן ויצא נגד ההשוואה הרווחת בינן לבין הפגנות הסטודנטים בשנות השישים - גם כן באוניברסיטאות בארה"ב - בדרישה לסיום המלחמה בווייטנאם. לדבריו, בניגוד לדרישת המפגינים בשנות השישים - לסגת מווייטנאם ולהימנע מהמשך הרג אזרחים - עמדות המפגינים כיום משקפות תמיכה בחמאס ודקלום סיסמאות, בלא להציג תפיסה ברורה לגבי עתיד הפלסטינים.

 

עיתאני שלל את האפשרות שהפגנות אלה יובילו לשינוי במדיניותו של ממשל ביידן וגם השווה בין דברי השבח להם זוכים המפגינים בארה"ב כיום, לדברי השבח שהרעיף הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו על המחאה האיראנית נגד השאה, אשר הסתיימה לבסוף ברדיפתם והוצאתם להורג של אותם מפגינים.

 

מפגין רעול פנים באונ' קולומביה,  מציג בפלאפון שלו את סמל תנועת החמאס[1]

להלן תרגום קטעים ממאמרו:

 

"בטרם נתפעל מהפגנות הסטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב ומקריאותיהם להפסקת אש בעזה ולניתוק הקשרים בין האוניברסיטאות שלהם לבין ישראל, יש להתייחס בקצרה לרושם שמותירות גישות נחפזות [מדי] לאירועים, לאנשים ולתקופות זמן.

 

ההשוואה הרווחת בימים אלו בין הפעולות הסטודנטיאליות באוניברסיטאות אמריקאיות - לרבות כמה מהמרכזים האקדמאיים החשובים ביותר - לבין הפגנות המחאה נגד מלחמת וייטנאם באמצע שנות השישים של המאה שעברה, מְפַתָּה ללא ספק, אך חסרים בה דיוק והקשר ולכן אין בכוחה לחזות בצורה משמעותית את תוצאות הפעילות הסטודנטיאלית הנוכחית.

 

בניגוד למפגינים של שנות השישים שבאו מלב החברה האמריקאית כשהם נושאים עימם את שיוכם האתני והחברתי, [כיום] המהגרים החדשים מהווים את הרוב בקרב המפגינים באוניברסיטאות.   בנוסף, רק מיעוט  מצעירי שנות השישים תמכו ב'וייטקונג'[2], בעוד שהרוב מיקדו את לחציהם בצורך להפסיק את הרג האזרחים ולסגת מווייטנאם, לעומת זאת עמדות [המפגינים באוניברסיטאות כיום] קרובות לתמיכה מפורשת ב'חמאס' לצד [הצגת] גישה מעורפלת לגבי עתיד פלסטין והפלסטינים, זולת [דקלום] סיסמאות על 'חירות', 'עצמאות' ו'הפסקת הג'נוסייד'. 

 

ההבדל הגדול [בין ההפגנות] טמון במה שייצגה מלחמת וייטנאם ביחס לזירה הפְּנימית האמריקאית: מוות של עשרות אלפי צעירים... וההשלכות שיהיו לכך על כל המבנה הפוליטי, הכלכלי ואף התרבותי בארה"ב. זאת, לעומת מאבק שמנהלים שני כוחות זרים [קרי, ישראל וחמאס] שייתכן שאינם מעניינים כל כך את האזרח האמריקאי בשנת בחירות, נוכח הקיטוב החריף בין שני הכוחות הפוליטיים הגדולים: המפלגה הדמוקרטית ויריבתה הרפובליקנית...

 

אם ברצוננו לבחון מקרים דומים של תנועות [מחאה] של סטודנטים, ביכולתנו לחזור אל דוגמאות [נוספות] מהמאה הקודמת, כגון 'מהפכת מאי 1968' שהתרחשה באוניברסיטאות בצרפת והובילה להתפטרותו של [נשיא צרפת דאז] שארל דה גול, אך לא שינתה את המשטר הפוליטי בצרפת; או כמו הפגנות הסטודנטים בלבנון במחצית הראשונה של שנות השבעים, אשר בסופו של דבר תרמו להכשרת הקרקע למלחמת האזרחית ההרסנית.

 

באותו הקשר, דברי השבח להפגנות הסטודנטים באוניברסיטאות האמריקאיות מזכירים יותר מכל את שבחיו של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו למהפכה האיראנית... שסבר [בזמנו] כי המחאה נגד שלטון השאה כוללת 'רוחניות פוליטית'[3] שמאפשרת למיליוני איראנים לקרוא תיגר על הדיכוי והעושק. את עמדותיו אלה ליווה פוקו בהבהרות והסברים רבים, עד ש[לבסוף] הוא נוכח לראות כיצד 'הרוחניות הפוליטית' [האיראנית] הזו רודפת את אנשיה ותומכיה, מוציאה אותם להורג, משליכה אותם לבתי הכלא או מגרשת אותם אל הגולה.

 

האמונה של פוקו, אשר ביקר באיראן פעמיים, כי לאנשי הדת האיראנים יש מוטיבציה רוחנית אשר יכולה להפוך להשפעה פוליטית משמעותית וכי הם מבטאים את הרצונות העזים של רוב הציבור האיראני המתנגד למה שייצג השאה, דומה למשאלת הלב שכמה אלפי סטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב יחוללו שינוי בעמדת ממשל ג'ו ביידן כלפי ישראל...

 

במילים אחרות, בשיח אודות 'האומץ' של הסטודנטים השובתים והמפגינים באוניברסיטאות קולומביה וייל ובאוניברסיטאות נוספות וקריאת התיגר שלהם על 'המוסד' האקדמי והפוליטי ועל זרועותיהם העצומות, נעדרת מחשבה אודות השפעת פעילות זו על המלחמה בעזה ועל כל הסכסוך בפלסטין...

 

פוקו היה מחשובי האינטלקטואלים והפילוסופים במאה העשרים באירופה. הוא לחלוטין לא היה תמים, אך לדעת רבים מקוראיו וחסידיו נראה שעמדתו כלפי המהפכה האיראנית שיקפה את רצונו לצפות בניתוץ הרעיונות שרווחו אז, כפי שעשה בכתביו. באופן דומה תולים [כיום] תקוות גדולות בדבר שיש לתהות לגביו, בטרם מפעילים את צופרי העידוד."[4]