כללי

בכיר חמאס במאמר באתר אל-ג'זירה:

ה-7 באוקטובר - מודל מוקטן של מלחמת השחרור הסופית; העם הפלסטיני הוכיח "בדם ובגופות" שהאופציה היחידה שלו היא ההתנגדות עד לשחרור ולשיבה; לא יהיו בטחון ויציבות באזור ומחוץ לו ללא השגת הזכויות הפלסטיניות האותנטיות

במלאות מאה ימים למתקפת הטרור שביצעה חמאס ב-7 באוקטובר, פרסם באסם נעים, חבר הלשכה המדינית של חמאס ושר הבריאות לשעבר, ב-16.1.2024, מאמר באתר אל-ג'זירה www.aljazeera.net, בו הסביר כי "הפעולה ההרואית של ההתנגדות ב-7 באוקטובר" היתה נקודת מפנה שתשנה את עתיד העניין הפלסטיני ברמה הלאומית, האזורית והבינלאומית.

 

במאמר, שפורסם גם ביומון הפלסטיני אל-קודס, טען נעים כי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר הייתה למעשה "מודל מוקטן של מלחמת השחרור הסופית ושל היעלמות הכיבוש הציוני" שהמחיש לעם הפלסטיני כי תרחיש של הבסת ישראל, שחרור פלסטין ושיבת הפליטים הפך ל"אפשרי ואף אפשרי ביותר". כמו כן, המתקפה הוכיחה כי ההתנגדות היא האופציה היחידה של העם הפלסטיני, אשר זקוק להנהגה אחרת, שאיננה חלק "מניסיון אוסלו הרה האסון".  

 

לדברי נעים אירועי ה-7 באוקטובר הניבו הישגים גם ברמה האזורית והבינלאומית, בהם  "נטרול תכנית הנורמליזציה" בין ישראל וסעודיה, העלאת המודעות בעולם לנושא הפלסטיני ופגיעה בתדמיתה של ישראל "שהתגלתה כמפלצת רצחנית וחסרת רחמים". הוא הדגיש כי מדינות רבות אף הבינו כי "איש לא ייהנה מביטחון ויציבות באזור ומחוץ לו ללא פתרון הסכסוך והשגת הזכויות הפלסטיניות האותנטיות".    

 

לבסוף, קבע נעים כי פעולת "מבול אל-אקצא" סיפקה לאומה הערבית והאסלאמית הזדמנות אסטרטגית להציג לאנושות מודל ניהול שונה של העולם, שכן, נוכח כשלון המערב ולאחר שהמשטר העולמי החד-קוטבי יהפוך לרב-קוטבי, יוכל הדרום הגלובלי[1] לתפוס את מקומו הראוי.

 

באסם נעים[2]

 

להלן קטעים ממאמרו של נעים באתר www.aljazeera.net: 

 

ארועי ה-7 באוקטובר הוכיחו שתרחיש הבסת האויב הישראלי אפשרי ביותר ושהנהגת אוסלו אינה לגיטימית

"כעת מלאו מאה ימים לפעולה ההרואית של ההתנגדות ב-7 באוקטובר [2023] וכן לתוקפנות הציונית הפשיסטית נגד עמנו הפלסטיני...

 

השאלה העיקרית כעת היא: לאחר מאה ימים של מלחמה, מה הלאה?

עודנו שרויים בעיצומה של מלחמה אכזרית בכל הרמות, וייתכן שעוד מוקדם להסיק מסקנות. אולם, כל האינדיקציות מצביעות בבירור על כך שמה שיהיה אחרי ה-7 באוקטובר לא יהיה כפי שהיה לפניו בסטנדרטים האסטרטגיים של הסכסוך לטובת עמנו הפלסטיני וסוגייתו הצודקת, לא ברמה הלאומית, האזורית או הבינלאומית ולא במה שנוגע לאויב ועתידו.

 

ברמה הלאומית, עמנו התאושש במובן של המאבק הלאומי ושל אמונתו ביכולתו להתגבר על המציאות המבישה של אוסלו והשלכותיה הרות האסון. הדבר החשוב ביותר הוא שהתרחיש של שחרור [פלסטין], שיבה, הבסת האויב ופירוק המיזם [הציוני] שלו הפך לאפשרי ואף אפשרי ביותר. ה- 7 באוקטובר הציג בהקשר זה מודל מוקטן של מלחמת השחרור הסופית ושל היעלמות הכיבוש הציוני.

 

ה-7 באוקטובר הציב [גם] גבול הפרדה בין שני שלבים הנוגעים להנהגה של המיזם הלאומי הפלסטיני; לאחר ה-7 באוקטובר לא מקובל עוד שהנהגה - על אנשיה ועל רעיונותיה המרכזיים - שתוכניתה המדינית נכשלה באופן מובהק ושהורישה לנו פורענויות ואסונות לאומיים [קרי, הרש"פ] - תמשיך להוביל את הזירה [הפלסטינית] ותטען ללגיטימיות, כאילו שהיא גזרת גורל  שאין לעם הפלסטיני מנוס ממנה. עמנו הפלסטיני, באשר הוא שם, ובפרט בעזה, הביע את דעתו במלוא התוקף והבהירות ואישר בדם ובגופות את עמדתו, לפיה האופציה היחידה שלו היא ההתנגדות עד לשחרור ולשיבה...

 

לפיכך, עלינו לפתוח דף חדש ברמת היחסים הלאומיים, שיתבסס על תוצאות המלחמה וישקם את הבית הפלסטיני לאור הערכים והמשוואות שאותם השרישה מלחמה זו. הצעד החשוב ביותר בכיוון זה הוא בניית המוסד המדיני הפלסטיני וכתיבת המיזם הלאומי הפלסטיני, באופן שישקף את התמורות שחלו במהלך העשורים האחרונים ויְיַצֵּג נאמנה את השאיפות והציפיות של עמנו, את קורבנותיו ואת הניסיון המדיני שלו, ובפרט את ניסיון אוסלו הרה האסון.

 

אחת ההשלכות החשובות של המלחמה – נטרול תוכנית הנורמליזציה

ברמה האזורית, היו למלחמת 'מבול אל-אקצא' השלכות מהותיות ואסטרטגיות באזור זה וייתכן כי החשובה שבהן היא נטרול תכנית הנורמליזציה הרת האסון שהייתה עתידה להסתיים בוודאות במחיקת הסוגייה הפלסטינית. [המלחמה] הוכיחה גם לכל מי שהשלה את עצמו שהוא [יכול] לבקש את עזרתה ואת הגנתה של הישות [הציונית] הזו, שהיא שברירית וחלשה מכדי לשמור [אפילו] על עצמה. מלחמה זו בנתה חומות גבוהות של דם וגופות בין האזור ועמיו מצד אחד, לבין הישות [הציונית] הזו ואפשרויות שילובה באזור מצד שני, גם אם יהיו מי שישובו וינסו לעשות זאת [קרי, לשלבה באזור].

 

ההיבט השני, ברמה האזורית, הוא שסבב [מלחמה] מבורך זה החיה בקרב העמים... את התקווה הגדולה לגבי היתכנות השחרור והשיבה וחזרת המקומות הקדושים לחיק האומה [האסלאמית]... עזה הציגה מודל יוצא דופן של יוזמה ועשייה, ואף של עשיית הבלתי אפשרי, חרף האתגרים והמכשולים, ו[עמי האזור תוהים]: אם עזה המכותרת הצליחה לעשות זאת, למה שלא נוכל אנחנו ברחבי המולדת [הערבית] הגדולה הזו לעשות זאת ולשחזר את הניסיון [הזה]?

 

למלחמה המהוללת הזו בפלסטין יהיו בוודאות השלכות מהותיות על האופן בו העמים [באזור] רואים את עצמם ואת יכולתם לפעול ולשנות, לאחר שההתנגדות [חמאס], גבריה ומעשיה הפכו לסמלים עבור כל מרכיבי האומה, ללא קשר לנטיותיהם הפוליטיות או למיקומם הגיאוגרפי. האומה [האסלאמית] כיום בוחנת כיצד תוכל להפוך שותפה ישירה למלחמת השחרור ולא להיות רק תומכת או מסייעת פסיבית [לה]. למרבה הצער, תפקודם של [המשטרים הערבים והאסלאמיים] הרשמיים בעימות העקוב מדם והאכזרי הזה, היה רחוק מאוד מהרגשות והציפיות של האומה [האסלאמית] ועמיה ורחוק מרמת האחריות ההיסטורית [שלה] כלפי הסוגייה המרכזית, סוגיית פלסטין.

 

אנו לקראת סדר עולמי רב קוטבי שבו הדרום הגלובלי יהיה במעמד הראוי לו

במישור הבינלאומי, פריצת הדרך הייתה גדולה ואסטרטגית... לראשונה הפכה הסוגייה הפלסטינית - לאחר ניסיונות של הציונים ובעלי בריתם למחוק ולקבור אותה - לסוגייה של מיליוני בני אדם ברחבי העולם... מיליוני בני אדם סביב העולם גילו כיצד הוטעו ביחס לנרטיב של הסכסוך; המיתוס הציוני קרס ברעש מהדהד והעולם היה עד ישירות לטיבו האמיתי של מיזם גזעני פשיסטי זה, אשר בניגוד לטענתו כי הוא מייצג את המערב ואת ערכיו הקשורים לחירות, לדמוקרטיה ולכיבוד זכויות האדם, הנה הוא [התגלה כ]מפלצת רצחנית וחסרת רחמים שמשחקת את תפקיד הקורבן ובוזזת את [משאבי] האנושות זה עשרות שנים, תחת שמות שונים...

 

במישור הבינלאומי הרשמי, המלחמה עדיין בתחילתה, בייחוד מאחר שמי שהקים את המיזם [הציוני] הנתעב הזה ובנה וקיים אותו במשך עשרות שנים - במסגרת האינטרסים ההדדיים בין התנועה הציונית לבין הכוחות האימפריאליסטים - אץ להצילו, כאשר חש שהוא על סף קריסה תחת מהלומות ההתנגדות ואינו מסוגל להגיב על האיום האסטרטגי הנשקף לו. עם זאת, באזור הזה אפשר לפחות להבחין בתמורות חשובות, שכן מדינות רבות הבינו שלא ניתן למחוק את הסוגייה הפלסטינית ולעקוף את הפלסטינים, ושאיש לא ייהנה מביטחון ויציבות באזור ומחוץ לו ללא פתרון הסכסוך והשגת הזכויות הפלסטיניות האותנטיות.  

 

אשר לאויב ולישותו, הרי שהמלחמה המבורכת הזו... העמיקה את מצב הפילוג שחוותה הישות בשנים האחרונות, הן ברמה הפוליטית, הן החברתית והן האידיאולוגית...

מה שחשוב יותר הוא שהמהלומה האסטרטגית הזו גרמה לציבור [הישראלי] לאבד את אמונו בהנהגותיו - המדינית, הביטחונית והצבאית - וביכולתן להנהיג את המדינה ולספק ביטחון או הגנה לאזרחיהן...

 

בהקשר זה כדאי להזכיר את גישת ההתנגדות בשלב הנוכחי, כפי שהיא מציגה אותה למדינות [השונות] ולמתווכים: המטרה העיקרית היא עצירת כל התוקפנות לאלתר, נסיגת כוחות הכיבוש מכל רצועת עזה וסיוע לעמנו באופן שיעצור את האסון ההומניטרי שחוללה התוקפנות. כל הצעה או תכנית שלא תממש את היעדים הללו מיד, כצעד ראשון, לא תתקבל ולא תנחל הצלחה.

 

לאחר מכן, ייתכן שיחל תהליך [שיתבטא הן] בשטח [והן ברמה] הפוליטית לטווח בינוני וארוך, שיתחיל אולי בהחלפת שבויים, ימשיך בהסרת המצור ושיקום מה שהכיבוש הרס, בארגון מחדש של הבית הפלסטיני על יסודות חדשים שישקמו את תדמית המיזם הלאומי האותנטי ויסתיים בתהליך מדיני שיביא לידי היפטרות מהכיבוש הציוני, מימוש זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים ושיבת הפליטים, בהתאם להחלטות הבינלאומיות הרלבנטיות.

 

פעולת 'מבול אל-אקצא' סיפקה רגע יוצא דופן והזדמנות אסטרטגית, לא רק לעמנו אלא [גם] לאומתנו הערבית והאסלאמית, להתאושש ולהחזיר לעצמה את רסן היוזמה התרבותית ולהציג [לעולם] מודל שונה של ניהול העניין האנושי בכלל, לאחר שהמערב, הנהגתו ומנגנוניו כשלו בהגנה על האנושות מפני הפשיזם והגזענות והשלכותיהם הרות האסון. זוהי הזדמנות שאסור לנו להחמיץ, שאם לא כן יהיה עלינו להמתין - חלילה וחס - עשרות שנים עד שיזדמן לנו רגע דומה. 

 

עלינו להפוך את המלחמה הזו לעמדת זינוק חדשה לעמנו, לסוגייתנו הצודקת, לאומתנו ולעתידה. זאת, נוכח התמורות הבינלאומיות הגדולות שלהן אנו עדים בדמות נסיגת הסדר [העולמי] החד-קוטבי לעבר [עולם] רב-קוטבי... שבו יתקדם הדרום הגלובלי שאנחנו חלק ממנו, כדי לתפוס את המעמד הראוי לעמיו, לאחר ש[סבל מ]אמפריאליזם, משעבוד, מגזילת משאביו ומהדרה במשך מאות שנים." [3]