כללי

 

סופר אלג'יראי: רק לאחר שיאמצו את ערכי הפלורליזם ודו-הקיום, יוכלו המוסלמים להירפא מהמחשבה החולנית להשבת אנדלוסיה ולשוב ולקיים ציביליזציה משגשגת כפי שהייתה בה

אמין אל-זאוי, סופר ואינטלקטואל אלג'יראי, פרסם ב-26.10 מאמר ביומון הסעודי independent arabia בו יצא נגד השאיפה הנוסטלגית, "החולנית" ו"האימפריאליסטית", כדבריו, של המוסלמים כיום לשוב אל "אנדלוסיה האבודה", ואל התקופה בה שלטו המוסלמים בגרנדה ונחשבה לתור הזהב של האסלאם.

 

במאמרו תהה אל-זאוי מדוע החיים באנדלוסיה תחת שלטון המוסלמים התאפיינו בפריחה של היצירה, המוסיקה, המדעים, האמנות והאדריכלות, ואילו לאחר נפילת גרנדה לא הצליחו המוסלמים להקים ציביליזציה משגשגת כמותה במדינות שאליהן היגרו. לדבריו, הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבאנדלוסיה חיו המוסלמים בשלום ובדו קיום עם האחר והשונה מהם, עם יהודים, נוצרים ולא דתיים, "בלי להאשים בכפירה או בבגידה, ובלי לזלזל בדתות האחרות". לפיכך, הוא קבע כי רק כאשר יתממש הפלורליזם במדינות ערב והמגרב והמוסלמים יחיו בשלום ובדו קיום עם שאר הדתות כפי שהיה באנדלוסיה, הם ישובו ליצירה ופריחה כפי שהיה באנדלוסיה. לדבריו, המחשבה על השבת אנדלוסיה היא פצע ותסביך שהמוסלמים ירפאו ממנו רק כאשר ייצרו לעצמם אנדלוסיה אחרת בארצותיהם שלהם.

 

התמונה במאמר: חצר הח'ליף עבד אל-רחמן ה-3 ששלט באנדלוסיה בשנים 912-961 

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"אף כי מאז נפילת גרנדה ב-2 בינואר 1492 חלפו מאות שנים, המוסלמים עודם מבכים את אנדלוסיה ואת חייהם בה, בשירה שקולה וחופשית, בפרוזה, בטורים בעיתונות, בנאומים מדיניים של הימין, השמאל והמרכז, מעל בימות מסגדים, בדרשות החגים וימי השישי, בפרקי ההיסטוריה הכלולים בספרי ילדים וכן בספרים למבוגרים, בסיפורים, בזמר ובשיר. בכי מעושה זה של המוסלמים, הן הערבים והן הברברים, מביאה אותם לכדי שאיפה נוסטלגית לשוב לשם, אל גן העדן האבוד. ערבים וברברים מטנג'יר ועד דמשק אינם מסוגלים להקים אנדלוסיה בארצם הטבעית, החוקית, ועורגים אליה בדמיונות השווא שלהם ובחלומותיהם שנס לחם...     

 

החיים [באנדלוסיה] היו נהדרים והיצירה הרקיעה שחקים, למרות דיכוי המחשבה פה ושם, כפי שאירע לאבן רשד[1], אבן חזם[2] ואבן ערבי[3]. למרות זאת, ה'טוב' גבר על 'הרע', המעשה גבר על אי המעשה, והיצירה המחשבתית גברה על ההליכה בתלם.

 

כאשר היתה אנדלוסיה תחת שלטון הערבים והברברים היו החיים בה נפלאים. היו מוסיקאים וחכמי הלכה, היו זמרים, מואזינים, וקוראי קוראן לפי כללי ההיגוי וההטעמה המסורתיים; היו מקומות פולחן לצד מקומות בילוי; היו מסגדים שוקקי חיים והיו כנסיות ובתי כנסת, ותחומי הרפואה והאסטרונומיה שפעו בתלמידים.   

 

לנשים היה מקום חשוב ונוכחות אקטיבית בכל תחומי החיים, החל בהחלטות של ארמון השליט, עבור בתפקידי ממשל ודיפלומטיה, וכלה בשירה, הלכה, פילוסופיה ומוסיקה.   

 

ויחד עם זאת, אנדלוסיה לא היתה גן של שושנים ורוב אושר כפי שרבים מתארים זאת לעצמם. כדרך הטבע, שרר בה מאבק מדיני ומשפחתי יצרי סביב עמדות שליטה; האמירים חילקו ביניהם את הערים והכפרים, את הפרברים והמחוזות, ובנים יצאו נגד אבות ודודים במערכה שניזונה מתאוות שלטון.  

 

בשעה שהמוסלמים, על הערבים והברברים שבהם, החזיקו, חרף המאבקים בקרבם, בשלטון באנדלוסיה, הם הקימו שכיות חמדה אדריכליות מעוררות השתאות שיתקיימו לעד ושמעידות עד היום על חוש אסתטי נשגב ועל טעם מיוחד במינו. הם בנו ארמונות של אגדות קסמים, מסגדים עצומים, שכונות מגורים בעלות תכנון יישובי מוקפד, ההולם את אופי בני התרבות האסלאמית ובני התרבות של הדתות האחרות, היהודים והנוצרים, שחיו בשלום ותוך תועלת הדדית, שרחשו כבוד למים, לגשם ולציפורים מעל העצים, ושהזנחה, שכחה ורשלנות היו זרים להם. החיים זרמו במסלול של קידמה ואמנות, של שלטון התבונה, של מאמץ להשגת רכוש ושל תועלת הדדית.   

 

כל החפץ היום ללמוד את ההיסטוריה של אמנות האדריכלות האסלאמית הברברית והערבית על מקורותיה וערכיה האמיתיים, כפי שהיא משתקפת במסגדים ובארמונות, בבתי המרחץ, בתכנון רבעי המגורים ובאמנות הגינון, עליו לשים את פעמיו אל אנדלוסיה הספרדית, שהיא המקום האותנטי ללמוד את כל אלה, ולא אל ערים או מטרופולינים קדומים בארצות צפון אפריקה או המזרח התיכון, שבהן הכול שינה צורתו, הושחת או נחרב, בשעה שהספרדים שימרו כל זאת.  

 

כשהגיע הרגע של נפילת גרנדה, הערבים והברברים, ובכללם המוסלמים והיהודים שביניהם, נדדו, כיחידים או בקבוצות, והתיישבו בערים או בכפרים בצפון אפריקה... בקהיר ובערים נוספות. יצאו את אנדלוסיה המנהיגים, הסוחרים והאדריכלים, המשוררים, הפילוסופים, המיסטיקאים וחכמי ההלכה, יצאו הגברים, הנשים והטף, והשאירו מאחור, באנדלוסיה, את בתיהם וארמונותיהם, את שדותיהם, ספריותיהם, מרכולתם ובתי המלאכה שלהם, את תחושותיהם וזכרונותיהם.    

 

הארצות שהתיישבו בהן לא נבדלו בהרבה מאלה שיצאו או היגרו מהן. הם הקימו קהילות בכל מקום ששכנו בו, ואולם את הגאוניות שלהם לא עלה בידם לשאת עמם. מה הסיבה לכך, אני תוהה? הם לא היו מסוגלים להעביר את אותה תבונה קולקטיבית, ולא את להט החיים שהיה באנדלוסיה, אל מקומות מגוריהם החדשים בארץ מוצאם. מה הסיבה לכך, אני תוהה?

 

 

מה ההבדל, אני תוהה, בין החוף הצפוני של הים התיכון לחופו הדרומי? מי הים חד הם, מידת המליחות שלהם, הגלים בשיא ובשפל – חד המה. מה הסיבה, אני תוהה, שהמוסלמי יצירתי בהיותו בצפון, אבל דועך או כָּבֵה כשהוא בדרום?  אין הבדל בין השמיים הפרושים מעל גרנדה, ואלה שמעל תלמסאן. הכחול אותו כחול, העננים אותם עננים. מהי אפוא הסיבה שהמוסלמי מצליח כאן ונכשל שם? אין הבדל בין עצי הזית הצומחים בספרד לבין אלה הגדלים בכרמי פאס או תוניס. מהי אפוא הסיבה שהזיתים, הענבים והרימונים שם ערֵבים לחֵך ושופעים ואיכותיים, ואילו בדרום הם חסרי כל הדר ואינם גורמים כל הנאה?  

 

מה ההבדל בין זרועות המוסלמים שבנו והרימו את עמודי ארמון אל-המברה או את המסגד העצום בקורדובה, לבין אלה שאינן מסוגלות לבנות גג בית פשוט, להגן מפני רוח וגשם ועקירה ופחד,  במרקש, בטריפולי, אוראן, דמשק או אלכסנדריה? אני תוהה מה הסיבה לכך שהמוסלמי הצליח ליצור ציביליזציה שם, ונכשל בכך כשחזר לארצו הטבעית, המקורית?

 

כאשר המוסלמים היו יצירתיים באנדלוסיה, הם חיו עם האחר והשונה מהם, עם יהודים, נוצרים ולא דתיים. הם חיו בדו-קיום עמם, בשלום, בתחרות, מתוך תועלת הדדית, תוך שיתוף אינטרסים בחיי היומיום, בלי להאשים בכפירה או בבגידה, ובלי לזלזל בדתות האחרות.

 

הפלורליזם בכל תחום: בעיקרי האמונה, בתרבות, בלשון, הוא שישחרר את המוסלמים היום מאשליות הקיצוניות. נוכחות הזר ותרבותו במרחב האסלאמי... תשים קץ לתפיסה המוטעית שאנו 'הטובה באומות', ותשיב לנו את 'כובד הראש' ואת התחרות הבריאה, בדרכי שלום, בתחומי התעשייה, הידע, החקלאות, ההשכלה והמידות.   

 

ביום שיתממש פלורליזם מלא בארצות ערב והמגרב, ומוסלמים יהלכו ברחובות הערים לצד יהודים, נוצרים, בודהיסטים ואתאיסטים, או-אז ישובו המוסלמים בארצותיהם ליצירה בתחום האדריכלות, ויבינו את ערך מתן הכבוד לעפר, לאדמה, לעץ, לסוס, לים, לחבר, לשכן ולאישה.

 

הנוסטלגיה ל'אנדלוסיה האבודה' היא תחושה קולקטיבית חולנית שלא תחלוף אלא עם יצירת אנדלוסיה חלופית באלג'יריה, תוניסיה, מרוקו, לוב, מצרים, סוריה רבתי, תימן וסודאן. הכמיהה להשבת אנדלוסיה היא פצע שהמוסלמים לא יירפאוממנו אלא כאשר יבינו שלפני המחשבה על 'השבת אנדלוסיה', שהיא בבסיסה מחשבה אימפריאליסטית, צריכה לבוא מחשבה על השבת 'ארצם' המקורית, העשירה, רחבת הידיים, שהעצלות, השחיתות, החמס והחורבן מכלים אותה. בכל מקום בארץ הזאת, מטנג'יר ועד חלב, יכולות לצמוח מאות 'אנדלוסיה' כאשר יבינו המוסלמים את ערך המעשה, את ערך השונות, ואת הערך והחיוניות של דו-קיום בשלום.

 

מוסלמים אשר חושבים על 'השבת אנדלוסיה' אינם מבינים שבאותה עת עצמה הם מחריבים את אנדלוסיה האמיתית בבגדאד, בצנעאא', בח'רטום, בדמשק ובקירנאיקה [איזור החוף המזרחי של לוב]".[4]