סעדאללה זארעי, חבר מערכת היומון האיראני כיהאן: "לג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, לחמאס וליתר הקבוצות החמושות יש הזכות לקבל לוחמים, כלי נשק ומבנים צבאיים" כפי שיש לישראל; "הנציג האמיתי של הרוב המוחץ של פלסטין אינו מחמוד עבאס או דומיו אלא ... מנהיגי ההתנגדות הפלסטינית"
הקדמה
סעדאללה זארעי, חבר מערכת שופר המשטר, כיהאן, ורמזאן שריף, ראש "מטה האינתיפאדה הפלסטינית וירושלים" ודובר משמרות המהפכה (משה"מ), הביעו התנגדות לתכנית "שתי המדינות", ישראל ופלסטין, שהציעו מדינות במערב להסדרת הסוגייה הפלסטינית בתום מלחמת עזה.
במאמר כיהאן, שופר המשטר, ב-1.11.2023, שכותרתו "ביסוס זכותה של ההתנגדות הפלסטינית לנשק", טען סעדאללה זארעי חבר מערכת היומון, כי העלאת סוגית שתי המדינות אינה רלוונטית ומטרתה להכשיל את הדרך להפסקת אש שצריכה להיכפות על ישראל במלחמה בעזה. זארעי דן במשמעותה של "פלסטין" והזכיר את הגדרת המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, לשטחה שהוא 'מהים עד הנהר', שטח התואם, לדבריו, "את הסוגייה הפלסטינית והשמדת ישראל."
זארעי, המשתייך לחוגים האידיאולוגיים באיראן, קרא לחמש את ההתנגדות הפלסטינית, קרי, את ארגוני חמאס והג'האד האסלאמי הפלסטיני, במערכות נשק מתקדם באוויר, ביבשה ובים כדי שיוכלו להוציא לפועל את החזון של משטר המהפכה האסלאמית בטהראן: חיסול מדינת ישראל.
זארעי הזהיר את קטר לבל תיתן ידה למו"מ מדיני שיכשיר פתרון הסוגייה הפלסטינית בדרך של "שתי מדינות" במו"מ שהיא מקיימת בשם חמאס מול ארה"ב וטען כי מחמוד עבאס (אבו מאזן) אינו הנציג הלגיטימי של הפלסטינים אלא מנהיגי ההתנגדות הפלסטינית – בחמאס ובגא"פ – שלוחיה של איראן.
דוח זה יציג את דברי שני הבכירים האיראנים, סעדאללה זארעי ורמזאן שריף בנושא:
חבר מערכת כיהאן זארעי: "העלאת סוגית שתי המדינות היא סטייה מהדרך המובילה להפסקת המלחמה [בעזה]"
"... נושא נוסף הוא 'הסוגייה הפלסטינית'. פלסטין במילה אחת היא גבולות לבנון, סוריה, ירדן ומצרים וכפי שציין המנהיג [ח'אמנאי] [היא] 'מהים ועד הנהר' (הים התיכון עד נהר ירדן) וזה תואם את הסוגייה הפלסטינית והשמדת ישראל, וזה הנושא שחזית ההתנגדות כולל קבוצות ג'יהאדיות וההמונים הפלסטינים שואפים לו.
פלסטין זו היא היסטורית ובעלת מקורות. ישנה פלסטין של החלטת האו"ם מ-1948 [כך במקור, צ"ל 1947] הכוללת [רק] 43% מאדמתה והיא [בעלת שטח] לא רציף. פלסטין זו היא חוקית, מה שכמובן הודגש בהמשך בשתי החלטות [מועבי"ט] 242 ו-338. ישנה [גם] פלסטין של אוסלו הכוללת כ-22% מהשטחים והיא בלתי רציפה, וכמובן שהמשטר הגזלן [ישראל] לא קיבל זאת והפר את הסכם אוסלו וזו פלסטין פוליטית. כאשר פורומים בינלאומיים וממשלות ערביות גדולות מדברים על המונח 'פלסטין הכבושה' הם מתכוונים ל-22 אחוזים אלו.
כעת, במהלך המלחמה בשם הסיוע לפלסטינים וההתמודדות עם התוקפנות [של ישראל], יש שמדברים על החייאת תוכנית אוסלו לניהול פלסטין וזו בעצם בגידה באידיאולוגיה הפלסטינית. קו [תכנית] אוסלו ב-1993 שתורגם ב-2002 בפסגת ביירות תחת הכותרת 'תוכנית [השלום] הערבית' הובס ואיבד את הרלוונטיות שלו עם תחילת ההתנגדות [שיצרה איראן]. מה שנשמע כעת בממשל ביידן, בממשלות אירופה ובממשלות סעודיה, מצרים, ירדן, תורכיה, קטר וכו', היא פלסטין הפוליטית, לא פלסטין במלוא המובן שאנו מכירים.
התהליך המדיני הוא הגורל הבלתי נמנע של המלחמה שבה פתח באכזריות קיצונית המשטר [הציוני] הגזלן נגד עזה. מה גם שתהליך זה התחיל בדוחא לפני כמה ימים וממשלת קטר והממשל האמריקני מנהלים משא ומתן משני צידי השולחן. בינתיים, האמריקאים רוצים לגרור את התהליך להסכם אוסלו במהלך הדיון על מלחמת עזה והפסקת האש ולהשתמש בו כדי להמשיך את חייה המבישים של ישראל.
הפלסטינים כמובן לא אישרו לדוחא להמשיך בדיונים להחייאת תהליך זה. לדבריהם, המשא ומתן צריך להתמקד רק בהפסקת המלחמה והחלפת האסירים הפלסטינים הכלואים בשבויים [הישראלים]. לפלסטינים יש כמעט 6,000 אסירים שנידונו לתקופות מאסר ארוכות כולל עשרות נשים ומאות ילדים. מדובר באנשים מהגדה המערבית שנכלאו בגין פשיעה הקשורה לתנועות התנגדות במהלך שני העשורים האחרונים. זאת, למרות ששום כלל משפטי כללי או ספציפי לא נתן רשות כזו למשטר הגזלן. מנגד, מאות ישראלים, כמחציתם חיילים, נתפסו על ידי חמאס ומצויים תחת הכלל המשפטי של 'הזכות להגדרה עצמית' שהתנגדות לכובש [ישראל] היא אחת הדוגמאות שלו.
סעדאללה זארעי, חבר מערכת שופר המשטר, כיהאן [1]
בתהליך המדיני, מבחינה משפטית ולפי האמור בהחלטות האו"ם לרבות החלטות 242 ו-338, ידי הצד הפלסטיני מלאות מכיוון שבמקביל לעובדה שפעולות 'ההתנגדות' הן בהתאם לכללים המשפטיים, פעולות המשטר הישראלי, בהן הפצצת עזה ומעצר פלסטינים המתגוררים בגדה המערבית, מנוגדות להם. לכן, למעשה, הצד הפלסטיני לא צריך לעשות שום ויתורים והמשטר הציוני לא צריך לדרוש ויתורים כלשהם לשחרור האסירים [כך במקור] הגזלנים שלו.
כמובן, מאחר שהצד הפלסטיני קיבל את שחרור האסירים הגזלנים בתמורה לשחרור כל אסיריו, הצד [שדן] בשם פלסטין ושיושב בשולחן [המו"מ] בדוחא יכול לכל היותר לנהל משא ומתן על שני נושאים של הפסקת אש ולא על הפסקת אש זמנית – כפי שהציעו האמריקאים והאירופים וכאן הצד האמריקאי חייב להסכים לעצור את המלחמה שמתחוללת בניהולו וב[סיוע] האספקה שלו.
מלבד הדיון המשפטי וזכויות העם הפלסטיני, אנו עדים לתחילת הלחישות על החזרה לסוגיית 'שתי המדינות' בדברי האמריקאים, האירופים וחלק ממדינות ערב. זה דבר שאין לו שום קשר למלחמה הנוכחית כי מלחמה זו לא התחילה כדי להרכיב שתי ממשלות וגם הצדדים המרכזיים של המלחמה לא הביעו שביעות רצון מהנושא.
מבחינה פוליטית, הכניסה לדיון על שתי מדינות היא סטייה מהדרך המובילה להפסקת המלחמה. הדיון [הזה] כשלעצמו אינו כוונת המשטר הגזלן [ישראל] אך מכיוון שהנושא מאריך את המלחמה הוא מיטיב עם הצד הישראלי. במילים אחרות, מהרגע שבו קטר נכנסת לדיון בנושא שתי מדינות [ישראל ופלסטין] ביוזמת [מדינות] אחרות, היא מצטרפת לצד הנגדי בדחיית המטרה הפלסטינית.
מנקודת מבט של ההתנגדות הפלסטינית, יש לסדר את שולחן [המו"מ] בדוחא על סמך הניצחון המכריע והמתועד של הצד הפלסטיני ב-7 באוקטובר. ככלל, הצד המובס אינו יכול להציב תנאים לצד המנצח ולהתאים את התהליך העתידי בהתאם לאינטרסים ולצרכים שלו. ישראל וכל חברי החזית שאמריקה מייצגת בדוחא צריכים לדעת מה שיכול להיות נושא המשא ומתן והאינדיקטורים שלו הם זכויות האומה הפלסטינית, בהן הזכות להגדרה עצמית שנמנעה מהעם הפלסטיני ב-75 השנים האחרונות.
על ישראל הגזלנית ואמריקה לדעת שגם המשפט הבינלאומי וגם למעלה מ-13 מיליון בני אדם [פלסטינים] בתוך ומחוץ לפלסטין מגנים על הכוח ועל נשק ההתנגדות ורואים בהם חלק בלתי נפרד מזכויות הפלסטינים. במצב שבו המשטר הגזלן מצויד בסוגי כלי נשק קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים ומפר את כל החוקים והזכויות הבינלאומיים, האם זה אפשרי שהוא יבקש מהצד המנצח לוותר על כלי הנשק הקונבנציונליים שלו או לאסור על רכישת נשק בגדה המערבית, מזרח ירושלים ובחלק הצפוני של פלסטין (1948)? לגא"פ, לחמאס וליתר הקבוצות החמושות יש הזכות לקבל לוחמים, כלי נשק ומבנים צבאיים כפי שיש למשטר הכובש והמובס [ישראל].
בתוכנית 'שתי המדינות' ובהתבסס על ההסדר שנקבע באוסלו, אין לעם הפלסטיני זכות לרכוש, להחזיק, לשאת ולהשתמש בנשק. החזקת נשק קל ניתנה למשטרת הרשות הפלסטינית שהוגדרה תחת פיקודה הצבאי של ישראל. הצורך של הפלסטינים הוא לקבל את הזכות לרכוש כלי נשק ולהשתמש בהם באותה מידה שיש לצבא הישראלי, כלומר להחזיק לוחמים ומערכות הגנה אוויריות, יבשתיות וימיות מתקדמות. אם העולם לא יסכים לנושא זה בדרכי שלום, הצד הפלסטיני ילך לפיתוח כמותי ואיכותי של כלי הנשק שלו וימלא את הפערים הצבאיים שלו.
נקודה נוספת בתהליך המדיני היא שהנציג האמיתי של הרוב המוחץ של פלסטין הוא אינו מחמוד עבאס או דומיו, אלא, הנציג המובהק ובעל התמיכה של הפלסטינים הם מנהיגי ההתנגדות הפלסטינית ושום אדם או מוסד אחר כמו הליגה הערבית, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי ומועצת שיתוף הפעולה של המפרץ הפרסי לא שותפים לזכות זו."[2]
רמזאן שריף, ראש מטה האינתיפאדה ודובר משמרות המהפכה: "פתרון שתי המדינות הוא אף פעם לא הפתרון הנכון"
גם רמזאן שריף, דובר משה"מ, קרא בפגישה מיוחדת של ארגון המטה המרכזי של האינתיפאדה, שהוא עומד בראשו, לא לקבל את פתרון שתי המדינות. הוא הדהד את קריאתו של המנהיג העליון ח'אמנאי לביצוע משאל עם "דמוקרטי" בקרב כל האוכלוסייה הפלסטינית בעולם ומקצת מהאוכלוסייה היהודית לגבי עתיד מדינת ישראל, אותה כינה "גידול סרטני", כך שחיסולה יובטח באמצעים דמוקרטיים לכאורה:
"ב-60 הימים האחרונים, דעת הקהל של תושבי העולם הייתה עדה לכך שהאסטרטגיה של מייסד המהפכה האסלאמית [איתאללה רוחאללה ח'ומיני] הייתה נכונה, מדויקת, הגיונית ומלווה כיום מיליוני אנשים חופשיים בכל רחבי העולם. האמאם [ח'ומיני] אמר: "ישראל היא גידול סרטני ועד שהגידול הזה יושמד, נהיה עדים לפשעים איומים."
כולנו ראינו שמערביים הטוענים ל[צורך לשמור על] זכויות אדם וארגונים בינלאומיים שמרו על שתיקה בחודשיים האחרונים ורק רדפו אחר מטרותיהם המרושעות. עבור המשטר הציוני כישלון מבול-אקצא היה היסטורי וחסר תקדים והוא לא יתוקן לעולם.
רמזאן שריף, ראש מטה האינתיפאדה ודובר משה"מ [3]
אין ספק שהפסדי המשטר הציוני בהתקדמותו לדרום עזה כבדים הרבה יותר מאשר בצפון עזה, כי לזרם ההתנגדות בדרום עזה יש הרבה יותר יכולת תמרון. היום כל העולם עד לכך שחמאס, שהוא ארגון שחרור, נלחם נגד משטר חמוש עד השיניים ובתמיכה המלאה של אמריקה ואירופה, אך הוא ינצח.
חמאס הוא העם הפלסטיני כולו ולמעשה חמאס הוא דרך חשיבה שלא ניתן להרוס על ידי פצצות ורקטות.
אנחנו המייסדים הראשיים של יום ירושלים ואנשינו הבינו את הסבל של האומה הפלסטינית יותר מכל עם אחר בעולם. אנו מאמינים שהפתרון הטוב ביותר לפתרון המשבר הפלסטיני הוא הגרסה המרפאת עליה דיבר המנהיג העליון [ח'אמנאי, קרי הצעתו להשמדת ישראל במשאל העם]. פתרון שתי המדינות הוא אף פעם לא הפתרון הנכון כי הציונים הם גזענים ויש להם אמביציה רבה."[4]
