כללי

חכם דת מוסלמי-שיעי במאמר ביומון סעודי: האסלאם דת הומנית; אללה התיר מלחמה רק לצורך הגנה; הנביא אסר על פגיעה באזרחים ובילדים

 

על רקע המלחמה המתנהלת בעזה, פרסם ד"ר מוחמד עלי אל-חוסייני, איש דת שיעי מתון בעל אזרחות לבנונית וסעודית, העומד בראש המועצה האסלאמית הערבית, מאמר ביומון הסעודי אל-ריאד, בו טען כי דת האסלאם דוגלת בשלום ובשמירה על חיי האדם, ומעולם לא הייתה דת של אלימות, שפיכות דמים ומלחמות. לדבריו, האסלאם מקדש את חיי האדם ומתיר לחימה רק לצורך הגנה עצמית ובהתקיים תנאים מסוימים: כאשר יש מוכנות וציוד ובהתאם להחלטת השליט, וכל ג'יהאד שאינו עומד בתנאים אלה הוא "ג'יהאד אסור".

 

אל-חוסייני ציין כי המוסלמים בתקופת הנביא מוחמד מעולם לא יזמו בעצמם מלחמות הגם שסבלו מרדיפות ועושק, ואללה התיר להם להילחם רק לאחר 13 שנים ורק לצורך הגנה עצמית. הוא הוסיף כי הנביא מוחמד היה נחוש למנוע שפיכות דמים והיגררות למלחמה, ולכן נקט את כל האמצעים הדיפלומטיים והניסיונות להשיג שלום, וגם כשנכפתה על המוסלמים מלחמה, הורה הנביא לאנשיו להימנע מהתעללות באנשים ומפגיעה בילדים ובאזרחים. להוכחת דבריו, הביא אל-חוסייני במאמרו ציטוטים מן הקוראן ומן החדית'.

 

יצוין כי מוחמד עלי אל-חוסייני הוא איש דת לבנוני שיעי הידוע בעמדותיו המתונות ובביקורתו על ארגון חזבאללה ואיראן. בשנת 2020 הוא נכלל במשלחת של 25 אנשי דת מוסלמים שערכו ביקור היסטורי ראשון מסוגו במחנה ההשמדה אושוויץ בראשות מזכ"ל ליגת העולם האסלאמי, ד"ר מוחמד אל-עיסא.[1] בשנת 2021 הוא קיבל אזרחות סעודית.

 

מאמרו של ד"ר מוחמד עלי אל-חוסייני ביומון אל-ריאד[2]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

האסלאם דת של שלום ושמירה על חיי אדם; אללה התיר רק מלחמת מגן  

"האסלאם יצא לדרכו עם מסר שטומן בחובו חיים, שלום, קִדְמה ומעמד מוביל של כל האנושות, בלי יוצא מן הכלל. הוא [האסלאם] מעולם לא היה דת של אלימות או של רצח ולא של מלחמה. המלחמה לא הייתה אופציה, אלא צורך של הגנה עצמית והגנה על הבתים ועל האדמה. לפיכך, ההחלטה על מלחמה באסלאם לא הייתה החלטה שרירותית או שנבעה מרצון לנקום, להשתלט או להשיג רווחים - כפי שהיה מקובל אז [בתקופה הטרום אסלאמית] בקרב שבטים יריבים הנלחמים זה בזה. יתרה מזו, [גם] כאשר אללה התיר את המלחמה, מדובר היה במלחמת מגן וזה קרה לאחר שלוש עשרה שנים של דיכוי המוסלמים במכה, גירושם מבתיהם, לקיחת נשותיהם בשבי והחרמת רכושם. ההיתר למוסלמים להגן על חייהם הגיע בשנה השנייה להיג'רה [623  לסה"נ], בדברי אללה: '(למאמינים) אשר יוצאים עליהם למלחמה ניתנת בזאת רשות (להשיב מלחמה), כי נגרם להם עוול. אללה יכול יוכל לחוש לעזרתם'.[3]  

 

המוסלמים בתקופת הנביא לא יזמו מלחמות; המלחמה היא חריגה מהעיקר

גישת האסלאם כלפי מלחמות:

העיקרון שהאסלאם קרא לעגן ולשמור עליו הוא השלום, כדי לשמור על חיי אדם ועל יציבות החֲבָרוֹת והמדינות וכדי לשים קץ למלחמות ולהשלכותיהן על הארצות ועל בני האדם, שכן כאשר אש המלחמות מתלקחת היא מכלה הכול. המוסלמים לא חוללו מלחמות בתקופת הנביא ולא יזמו הכרזת [מלחמות]. למרות האסונות שפקדו את המוסלמים הם נשאו את סבלם באורך רוח והיגרו [במקום להילחם]. זאת, כדי להבהיר לעולם ולהעביר לו את המסר  שהאסלאם לא בא כדי להרוג ולשפוך דמים, אדרבא - הוא בא כדי לשמור על חיי אדם, עד כי הוא אסר תוקפנות ועושק, שנאמר: 'אין אללה אוסר עליכם לכבּד ולעשׂות צדק עִם אלה אשר לא יילחמו בכם בשל הדת ולא יגרשוכם ממושבותיכם. אללה אוהב את העושׂים צדק'.[4]

 

מלחמה אינה העיקר באסלאם, אלא היא חריגה מן העיקר שהוא ביסוס עקרונות השלום, כדבר אללה: 'קבלו כולכם על עצמכם את השלום' [קוראן, סורה 2, פסוק 208]. לפיכך, יש למלחמה באסלאם כללים השאובים מן הקוראן ומהסונה של הנביא...

 

הנביא מוחמד אסר על לוחמיו להתעלל באויבים ולפגוע באזרחים וילדים

המוסלמים היו מוכנים לסבול כדי שהמצב לא יגיע לכדי מלחמות הרסניות שאין בהן מנצח. יתרה מזו, ההוראות שנתן הנביא [מוחמד] לחבריו המוסלמים [ה'צחאבה'] אפילו בעיצומן של המלחמות שנכפו עליהם, מהוות הוכחה חותכת להומניות של האסלאם ולדאגתו לשלום האדם גם אם הוא אויב. שהרי, [הנביא] הוא זה שאמר [להם על פי החדית']: 'צאו בשם אללה הילחמו למען אללה, אל תבגדו, אל תבזזו שלל, אל תתעללו [באנשים או בגוויות] ואל תהרגו ילדים ולא נזירים', וכל אלו במובן המודרני הם אזרחים שאסור להתנכל להם.

 

הנביא נקט את כל האמצעים כדי למנוע מלחמות ושפיכות דמים

הסמכות לקבלת החלטות על מלחמות ומגבלותיה:

אין ספק שכאשר אללה התיר את מלחמת המגן, כפי שאמרנו לעיל, זה היה לאחר שנים של עוול שנגרם למוסלמים, אולם בשים לב לעיתוי נבחין בחוכמתו של אללה. שכן, לו היו המוסלמים מכריזים מלחמה במכה, הם היו מחוסלים, משום שהיו בצד החלש ואז היה [שבט] קורייש מחסל את האסלאם תוך זמן קצר. לכן העיתוי היה חשוב מאוד. בנוסף, לא היה די במספרם של המוסלמים [כדי לצאת למלחמה] והם היו זקוקים לציוד צבאי הדרוש כדי להתעמת עם עושקיהם. גם אחרי ההיג'רה אללה לא התיר את המלחמה באופן מידי. המוסלמים נשארו שנתיים באל-מדינה, הקימו מדינה חזקה לאחר שהשיגו אחדות בין המוהאג'ירון לבין אל-אנצאר[5] ו[רק] אז אללה התיר להם להתכונן ולהגן על עצמם, על בתיהם ועל רכושם [מפני] התקפות אלו.

 

המלחמה לא נפתחה ביוזמת המוסלמים, אדרבא, הנביא [מוחמד]... היה נחוש למנוע שפיכות דמים ואף למנוע היגררות למלחמה. הוא נקט את כל האמצעים הדיפלומטיים והניסיונות להשיג שלום ולא פתח במלחמות, בשל השנאה הכרוכה בהן, שכן דת האסלאם מבוססת על שלום והמלחמות בה הוטלו [כחובה] רק כדי להגן על המולדת ועל האנשים.

 

ג'יהאד שאינו מתבצע לפי הוראת השליט הוא ג'יהאד אסור

אם נחזור להיסטוריה ולביוגרפיה של הנביא נמצא שהמלחמות בתפיסת האסלאם מחייבות שלושה יסודות: מוכנות, ציוד ו[החלטה] שמקורה בשליטים... כמו כן, המוסלמים לא קיבלו החלטה לגבי מלחמה, אלא היה זה היתר שניתן מאללה לשליחו [הנביא מוחמד] אשר קרא למוסלמים להגן על עצמם. את ההחלטה [לגבי מלחמה] ראוי שיקבלו השליטים ובעלי הסמכות במדינה, אשר מבינים את חומרת החתימה על צעד כזה, נוכח ההשלכות הרגישות שיש לו. לפני שהם נכנסים [למלחמה] הם לומדים את המצב, את היבטיו ואת תוצאותיו, שהרי הם אחראים ולא ייתכן שהם ישליכו את עמיהם אל האבדון.

 

לפיכך, קיים ג'יהאד אסור והוא זה אשר אינו מבוסס על שלושת היסודות הללו, וזה אשר מתבצע ללא אישור השליטים. מדובר באי ציות לאללה, שנאמר [קוראן, סורה 4, פסוק 59]: 'שִמעו בקול אללה ושִמעו בקול השליח ובקול בעלי הסמכות אשר בכם' והדבר עלול לגרום למוות ואבדון של עובדי אללה ושל ארצות".[6]