כללי

עיתונאים סעודים: מתקפת ה-7 באוקטובר נועדה לחסל את מסלול השלום; איראן ידעה עליה מראש

 

בעיתונות הסעודית התפרסמו לאחרונה מאמרים המפנים אצבע מאשימה כלפי איראן בשל מעורבותה במתקפת הטרור שביצעה תנועת חמאס ב-7.10.23 בעוטף עזה, בה נרצחו כ-1200 איש ונחטפו כ-240.[1] במאמרים נטען כי אין להאמין לטענת איראן, הניצבת בראש ציר ההתנגדות, כי לא הייתה מעורבת במתקפת ה-7 באוקטובר וכי הראיות מעידות דווקא על תיאום ברמות דרג בכירות ביותר בציר ההתנגדות. לדברי הכותבים, איראן מנצלת את העניין הפלסטיני לטובת האינטרסים שלה ומתקפת ה-7 באוקטובר חתרה לסכל את כל מאמצי השלום והנורמליזציה באזור בהובלתה של סעודיה. לדבריהם, בניגוד לאיראן, מדינות ערב ובראשן סעודיה הן שפועלות למען הסוגייה הפלסטינית והגיעה העת לאמץ פתרון ריאלי ורציונלי לעניין הפלסטיני, הרחק מהאשליות שמוכרת להם איראן.

 

קריקטורה ביומון סעודי: "ציר ההתנגדות" בורח ומותיר את ישראל וחמאס להילחם זו בזו[2]

 

דוח זה יציג קטעים ממאמרים אלה.

 

עיתונאי סעודי: מטרת איראן ב-7 באוקטובר הייתה החרבת השלום האזורי

הסופר והעיתונאי הסעודי, ד"ר מוחמד נאהד אל-קוויז טען במאמר שפרסם באתר הסעודי אילאף ב- 3.11.23 כי לפי כל הראיות, ציר ההתנגדות בראשות איראן תכנן את מתקפת ה-7 באוקטובר במטרה לחסל את מסלול השלום, ובהמשך הותיר את חמאס לבדה במערכה. כך כתב: "...חמאס ומי שהולך עמה בחרו לחבור למחנה שהחריב ארבע מדינות ערביות בשם [השאיפה לשחרור] ירושלים, [קרי:] ציר איראן-חזבאללה-סוריה-ואל-חשד [אל-שעבי בעיראק]. ציר ההתנגדות ושכירי החרב שלו מבין אנשי התקשורת החלו להטיח האשמות בסעודיה, להטיל בה דופי בשל הליכתה במסלול השלום הצודק ולכנות את שיחות השלום נורמליזציה.

 

הציר שמכונה [ציר] ההתנגדות - ההתנגדות השקרית - הסכים לחמש את חמאס ולתמוך בה כדי להרוס את ערוץ השלום. כל הראיות מעידות על כך שהתנהל תיאום בדרגים הגבוהים ביותר של [גורמי ציר ההתנגדות] לפתוח במבצע 'מבול אל-אקצא', שמטרתו אחת: חיסול ערוץ השלום בלי שתהא לו חלופה, ומבלי להתחשב בתוצאות, בהרס ובהרג שייגרמו לתושבי עזה...

עם תחילת [מבצע] 'מבול אל-אקצא' יצא נשיא איראן, אבראהים ראיסי, בהצהרה שגילתה את הנסתר, באמרו: 'כל מדיניות הנורמליזציה נחלה תבוסה גדולה ביותר, ואין לה עוד קיום במציאות'. אלא שקרה משהו שחמאס לא לקחה בחשבון, כאשר איראן, חזבאללה ואל-חשד אל-שעבי [בעיראק] נטשו אותה... 

 

עזה כתבה בדמם של הילדים, הנשים ואנשים בלתי חמושים את המסר החזק ביותר:  אין לנחם את אלה המייחסים לעצמם את ההתנגדות הכוזבת, את מי שסחר בעניין ירושלים ואת שכירי החרב של התקשורת שתקפו את סעודיה."[3]

 

עיתונאי סעודי בכיר: לא סביר שאיראן לא ידעה מראש על ה-7 באוקטובר

טארק אל-חומיד, העורך לשעבר של היומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון, טען במאמרו כי איראן מנסה לבסס בקרב דעת הקהל העולמית את הטענה כי לא ידעה מראש על מתקפת ה-7 באוקטובר על מנת שתוכל להיות מעורבת במו"מ שיתנהל על גורל רצועת עזה. אולם, לדבריו, קשה להאמין שאיראן אינה מודעת לפעילות המיליציות שלה באזור.

 

כך כתב:

"It is clear that Iran's current objective is to get a seat at the next negotiation table, irrespective of where negotiations will be held or what is discussed, be it the release of Israeli hostages or ending the war in Gaza. At the same time, it wants to ensure that the infrastructure of Hamas’s power is not severely undermined and that Hezbollah is not dragged into the conflict.

 

Thus, Tehran insists that it had not known about the October 7 operation. Hassan Nasrallah began his speech on Friday by denying that either Iran or his party had been told about the attack, claiming that the "resistance movements" in the region and the "leaders of the resistance" make their own decisions.

 

In my opinion, believing that Iran had been unaware that Hamas and Al-Qassam would launch the operation on October 7 - even privy to the minute details - or that Tehran is oblivious to the actions of its militias in the region, is akin to believing that anyone could increase their credit card balance without the bank noticing.

 

The international community, after Israel, could perhaps come to accept the idea that Iran was not involved, in order to avoid an escalation in the region. This sentiment resonates internationally, and especially in Israel, as no one wishes to broaden the scale of military confrontations.

 

Indeed, Iran does not wish to sacrifice Hezbollah. Its primary objective is safeguarding Tehran and its interests, not resolving the Palestinian question or any other matter. Tehran cannot tolerate the idea of Hezbollah fighting a war at present, especially given the naval fleets that the US and others have sent to the Mediterranean.

 

Iran is also well aware that any genuine military action from the Syrian front would change the dynamics there, potentially severing supply lines from Iraq to Syria. Above all, Iran's gravest concern is that any military escalation could end with the collapse of the Syrian regime.

 

Therefore, Iran's objective is to avoid clashing with Israel and the broader international community…

 

Moreover, Iran wants to avoid a change to the status quo that removes Hamas from power in Gaza, especially through the establishment of interim international authorities that eventually hand over the Strip to the Palestinian Authority. Iran wants to be represented in any future negotiations on this matter…

The last thing Iran wants is a tactical defeat. It does not want to lose one of its key assets of disruption in the region or its seat at the negotiating table that could reshape the status quo and, consequently, the fundamental strategic balance.

 

Tehran does not want everything to end with the reinvigoration of the peace process that could lead to a two-state solution. Ismail Haniyeh endorsed this outcome last Wednesday, to the astonishment of all the parties concerned.

As a result, we have seen this campaign of trying to deny that Iran had known about the operation amid empty Iranian statements about the mendacious “Axis of Resistance.”[4]

 

כותב סעודי: על הפלסטינים שננטשו על ידי ציר ההתנגדות להבין שרק מדינות ערב יסייעו להם

העיתונאי הסעודי, אחמד אל-ט'פירי, קרא בטורו ביומון אל-מדינה לפלגים הפלסטינים להבין כי חזבאללה וציר ההתנגדות נטשו אותם וכי הברית עימם לא הביאה להם דבר זולת חורבן ומוות, ולכן מקומם הנכון הוא לצד מדינות ערב. כך כתב: "למה ציפו מי שהמתינו [לנאומו] של חסן נסראללה, בעיקר אלו שחשבו כי ישנו ציר שילחם [יחד] נגד ישראל?! נסראללה פתח את נאומו בהתנערות פומבית מ'מבול אל-אקצא' כדי להסיר את המבוכה מארגונו [שלא הצטרף למערכה]. זה מה שמצופה מ[חזבאללה שהוא] מפלגת הסיסמאות החלולות ועלילות הגבורה הבדיוניות.

הפלסטינים מתמודדים כעת עם מלחמה קשה, שמבצעת מכונת מלחמה תוקפנית שנתמכת בידי המערב. בנקודה זו על הפוליטיקאים הפלסטינים להבין את חשיבותה של אחדותם הפוליטית. חלקם צריכים לבחון מחדש את השיקולים שעשו כאשר אימצו בריתות שלא יתנו דבר לעם הפלסטיני, פרט למוות וחורבן. כיום הפתרון הריאלי היחיד הוא פעולה משותפת עם המדינות במרחב הערבי...

ציר ההתנגדות המדומה ויתר על התמיכה במי שציפו כי הוא יעמוד לצידם [במערכה] הצבאית. זאת, משום ששיקוליו חשובים יותר מפלסטין - הוא רוצה את בגדאד, דמשק, בירות וצנעאא'.

 
רק הערבים תמכו מדינית בעם הפלסטיני; סעודיה מילאה ועודנה ממלאת תפקיד חשוב בגיוס דעת הקהל העולמית לעצירת המלחמה הזו שפוגעת באזרחים...

סעודיה והערבים לצידה לא יוותרו על פלסטין ועל בני עמה, ואולם חשוב שחלק [מהפלסטינים] יבחנו מחדש את שיקוליהם, ויבינו כי מסלולם הוא עם אחיהם האמיתיים, ולא עם מוכרי האשליות."[5] 

 

עיתונאי סעודי ברמז לאיראן: גורמים זרים מנצלים את העניין הפלסטיני לטובתם

ד"ר עלי אל-ח'שיבאן, בעל טור ביומון הסעודי אל-ריאד, רמז כי איראן וציר ההתנגדות מנצלים את העניין הפלסטיני לצרכיהם, מה שעלול לפגוע בזכויות העם הפלסטיני ועניינו. לדבריו, העניין הפלסטיני מצריך כיום פתרון רציונלי שיוביל ליציבות. הוא כתב: "...ההיסטוריה הוכיחה כי העניין [הפלסטיני] כיום זקוק למודל פתרון שונה ושאפילו... רעיון ההתנגדות לא ניתן ליישום באדמה זו בשל השתנות הנתונים המדיניים הבינלאומיים והמציאות האידיאולוגית. ההתפתחויות האזוריות והמשברים שפקדו את העולם הערבי לאחר שנת 2010, השפיעו לא רק על העניין הפלסטיני, אלא על האזור כולו ועל תוכניות הביטחון הלאומי שלו. דבר זה אפשר את הגברת ההתערבויות מצד מדינות וארגונים שאינם צד בעניין [הפלסטיני] - [קרי: גורמים] מדיניים זרים שמפיקים תועלת [ממצב זה]. [גורמים] אלה יודעים כי אין ביכולתם כיום להעניק שום תמיכה משמעותית לעניין [הפלסטיני] פרט לסיסמאות... 

 

תפיסת העניין הפלסטיני שרויה בבלבול רב; נפער בה סדק רחב שאפשר לגורמים אינטרסנטיים לחדור אליו ולנצלו לטובתם, מה שתרם לשינוי מהותי בזהותו של העניין הפלסטיני... הבלבול בציבור הערבי למול מה שמתרחש בפלסטין וטריפת הקלפים [בעניין הפלסטיני], נגרמו בשל ניצול שלילי [של נושא זה], מה שעלול בסופו של דבר להביא לאובדן הזכות הפלסטינית. מצב זה מחייב להדגיש מחדש את זהותו של העניין הפלסטיני, באמצעות מדינות שעמדתן יציבה, ואשר מבינות כי פתרון שתי המדינות הוא הפתרון הערבי הנכון ביותר לעניין [הפלסטיני], שנכנס לעשור השמיני שלו, מבלי להשיג שום התקדמות, אדרבא, [גודל] ההפסד לעומת ההישגים [שהוא נוחל] מפחיד ביותר...

 

העניין הפלסטיני זקוק לפתרונות התואמים את הציפיות הרציונליות, שכן האזור זקוק ליציבות, אחרת האופציה הזמינה היא: חוסר יציבות, הגברת הסכסוך ויצירת צרכנים [אינטרסנטים] חדשים של משברי האזור ובעיותיו."[6]