כללי

עיתונאי מצרי בשבח חכם הדת המתון עבדאללה בן ביה, הנאבק בפרשנות המסולפת של ארגוני האסלאם הקיצוני למצוות הג'יהאד

 

העיתונאי המצרי, מוחמד חוסיין אבו אל-חסן, פרסם ב- 5.6.23 מאמר ביומון הממסדי המצרי אל-אהראם, בו הציג ושיבח את פועלו של ראש המועצה לפסיקת הלכה של איחוד האמירויות, עבדאללה בן ביה, למאבק בפרשנות המעוותת שנותנים ארגונים אסלאמיים קיצוניים לרעיונות אסלאמיים, ובראשם הג'יהאד. לדבריו, באמצעות פרשנות מעוותת ומסולפת זו הארגנים הקיצוניים מעודדים אלימות חמושה וגורמים נזק לתדמית האסלאם. לפיכך, קבוצה של חכמי דת ואינטלקטואלים בראשותו של חכם הדת המתון בן ביה שוקדת על דיוק המושגים והרעיונות המרכזיים באסלאם, במטרה להבהיר את טיבה האמיתי, המתון ושוחר השלום של דת האסלאם.

 

הכותב שטח במאמר את עיקרי משנתו של בן ביה, לפיה ג'יהאד אין פירושו לחימה אלא הוא דווקא אמצעי להשגת שלום, להטפה למעשים טובים וכדומה; ג'יהאד מלחמתי הוא אקט מדיני ולא דתי והוא מותר אך ורק על פי החלטת השליט ורק לצורך הגנה על החיים, על הדת ועל המולדת ולא לצורך כפיית האסלאם על אחרים; כמו כן, האסלאם אוסר להרוג אנשים חפים מפשע ללא הבדל דת, אמונה, צבע, מין וגזע ומקטלג הרג כזה כפשע נגד האנושות.   

הכותב סיכם באומרו כי המוסלמים והעולם זקוקים מאוד לפועלו של בן ביה.

עבדאללה בן ביה[1]

 

להלן תרגום קטעים מן המאמר:

 

"עניין הג'יהאד הפך לאחד הסימפטומים של קישור בלתי צודק בין אסלאם לאלימות ב[תודעתם של] יתר עמי העולם [הלא-מוסלמים],  למרות שהרוב הגורף של המוסלמים חפים מכל עיסוק באלימות. אלא שכנופייה של כמה תנועות קיצוניות חטפה את הדת, עיוותה את דמותה וסילפה את רעיונותיה ובראשם [רעיון] הג'יהאד; האשימה את החֶבְרות [המוסלמיות] בכפירה; פתחה במלחמות וביצעה את הפשעים הנוראים ביותר. אשר לאַחֵר [קרי, העולם הלא מוסלמי], הרי שפעמים רבות [גם הוא] לא היה [בדיוק] שוחר שלום, שכן הערבים והמוסלמים היו נתונים למתקפות של שנאה, לתוקפנות צבאית, למצור כלכלי ולהכנעה פוליטית [מצד לא מוסלמים], ו[בכל זאת] אשמת הטרור יוחסה [רק] למוסלמים, ובכך נרשם תקדים היסטורי של האשמת דת בטרור!

 

רעיון הג'יהאד באסלאם הפך למושג 'פוליטי-תרבותי' הנתון לפרשנויות שקרובות יותר לפיברוקים אידיאולוגיים וכתוצאה מהבנה מבולבלת של מצוות הג'יהאד נוצר ערבוב איום בין אלימות לבין ג'יהאד. לפיכך, מנסה חבורה של חכמי דת ואינטלקטואלים לדייק את המושגים כדי לחסום את הדרך בפני מקדמי התכפיר [האשמת האחר בכפירה], האלימות והטרור. אחד האנשים הבולטים שנחלצו למשימה זו הוא השיח' עבדאללה בן בּיה, ראש מועצת פסיקת ההלכה של איחוד האמירויות וראש פורום אבו דאבי לשלום.

 

הפרשנויות של הטקסטים הדתיים ושל העקרונות הרעיוניים מהווים תשתית לשונית, עקרונית ומילולית שלא באה מחלל ריק, אלא מושפעת מהמרחב הפוליטי-תרבותי.

 

הבנה שגויה של המושגים [האסלאמיים] היא התשתית להשרשת תרבות האלימות על כל צורותיה, החל מהתרת דמם של אנשים שהאסלאם אוסר להורגם [קרי, מוסלמים ובעלי ברית] וכלה בהפקעת כספים ובתים שלא כדין. כך למשל ארגוני הג'יהאד הפיצו מעשי טבח ואימה - [ברוח] סיסמת דאעש: 'באנו לטבוח אתכם' - והסבו את הנזק הגדול ביותר לתדמית האסלאם: לדת, לאומה, לתרבות ולהיסטוריה [שלו]. מה שמעניין את הארגונים הללו הוא לתפוס את השלטון במדינה ולא להפוך את החברה לנאורה. הם אינם יכולים לשאת את [רעיון] הדו-קיום [בשלום] עם האחר. הם מפרשים את הטקסטים הדתיים באופן מעוּוָת, או פועלים [בהשראתם, כביכול,] באירועים שאינם חלים עליהם. זוהי מגמה לוחמנית המבוססת על פרשנות מחדש של האסלאם בהקשר מדיני חדש - המשלב בין מושג האויב הקרוב ו[האויב] הרחוק[2] - אשר מכופפת את הטקסטים כדי להפוך את הג'יהאד לחובה המוטלת על כל המוסלמים. הדבר מלבה את האלימות החמושה במסווה של ג'יהאד נגד מוסלמי ונגד מי שאינו מוסלמי.

 

לפיכך, [חכם הדת עבדאללה] בן ביה...מסביר כי סילוף משמעות הג'יהאד הוא אחד החטאים הנתעבים ביותר בהבנת השריעה. הוא הדגיש כי הג'יהאד למען אללה אינו מילה נרדפת ללחימה וכי לא כל ג'יהאד הוא לחימה, ולא כל לחימה היא ג'יהאד. שכן, הג'יהאד בבסיסו הוא אמצעי [להשגת] השלום, משום שהוא שם כולל לכל המעשים הטובים המקרבים אותנו לאללה: כיבוד אב ואם, בניית מסגדים, בניית הארץ, סיוע לחלשים, הגנה על המולדת וכיוצא בזה. זהו 'הג'יהאד הגדול' באסלאם, כמוהו כעץ שהגזע שלו הוא הידברות ודַעְוָה [הטפה למען הדת] בתבונה והטפה לעשיית טוב, כדי להעביר את האמת של הדת למוחותיהם של האנשים. באופן ענייני והיסטורי, הדעוה והקריאה לאסלאם נעשים באמצעות שיח אלוהי הפונה למוחותיהם של אנשים בעלי יכולת ורצון חופשי, ולא בכפייה... 'מי שרוצה שיאמין ומי שרוצה שיכפור'.

 

בן ביה הבהיר כי ג'יהאד מלחמתי מותר רק לצורך הגנה על החיים, על הדת ועל המולדת, ולא כדי לכפות על האנשים את האמונה [באסלאם]. הכרזה על ג'יהאד מלחמתי כאמצעי הגנה מוגבלת לסמכותם של מושלים ושליטים, שאם לא כן תהיה התוצאה נפילת החברה לכאוס ולהרס. מלחמה אינה אמצעי של הדעוה והיא מעולם לא הייתה, ולא תהיה, אחד הכלים להשגת ודאות [דתית] ואמונה שבלב. מלחמה היא אקט מדיני ולא דתי. אפילו כיבוש מכה [בשנת 630 על ידי הנביא מוחמד] היה מלחמת שחרור מדינית והמוסלמים לא כפו את אמונתם על תושביה. הנביא נתן לעמדה שמיימית זו ביטוי באומרו להם: 'לכו, אתם המשוחררים'[3]. מה שקבוע באסלאם הוא שהעילה המתירה את הריגת האחר היא תוקפנות ולא כפירה. תוקפנות ננקטת רק נגד תוקפים עושקים. המלחמה לא היתה מטרה של האסלאם ולא של המוסלמים באל-מדינה, אלא היתה זו דרך לשבירת המצור האכזרי מעל המדוכאים שנאנקו תחת עושק הפוליתאיסטים. אין מלחמות דת באסלאם, ולפיכך נחשב הפסוק 'אין כפייה בדת' לאחד מעקרונות דת [האסלאם] ואחד מיסודות המדיניות שלה. 

 

המלומד הדגול בן ביה נאבק בניסיונות להפוך [את המוסלמים] לבורים באמצעות הולכתם שולל בכל הנוגע למשמעות הג'יהאד. הוא הבהיר כי האסלאם אסר להרוג אדם חף מפשע, תהא אשר תהא דתו, שכן אללה אמר: 'לפיכך כתבנו בספר לבני ישׂראל, כי כל המאבד נפש אחת - בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס - כאילו איבד עולם מלא, וכל המקַיימה כאילו קִיים עולם מלא'.[4] כאשר האסלאם מקטלג את ההרג הזה כפשע נגד האנושות כולה, הוא אינו מגביל זאת לחיי מוסלמים או מונותיאיסטים בלבד, אלא הוא מתייחס לכל בני האדם באשר הם. כאשר האסלאם מצווה על כבוד האדם הוא מתכוון שהכבוד הוא למהות האנושית, ללא הבדל דת, אמונה, צבע, מין וגזע, בין אם האדם מאמין [קרי, מוסלמי] או לא. המוסלמי חייב לשמור על זה בקפידה...   

 

תיקון משמעויות המושגים [המרכזיים באסלאם] הוא אבן יסוד בהגותו של האימאם עבדאללה בן ביה כדי שתתבהר האמת על היות האסלאם דת הרחמים, הצדק וההטפה למעשים טובים, [ולא דת של] כפייה, מלחמה והרג. דיכוי לא מניב אמונה אלא צביעות והאסלאם מתנגד לכך. הו, כמה שהמוסלמים והעולם זקוקים לחזונו של המלומד הדגול המחדש [בפרשנות האסלאם] בן ביה."[5]