כללי

ביקורת בעיתונות הסעודית: עסקת חילופי האסירים בין ארה"ב לאיראן מסוכנת ופוגעת באזור; ארה"ב חרסת אמינות

לאחרונה דווח כי ארה"ב ואיראן הגיעו להבנות בנוגע לחילופי אסירים ביניהן, במסגרתו ארה"ב גם תפשיר כמה מיליארדי דולרים מהכספים האיראניים המוקפאים מחוץ למדינה. על פי הדיווחים, קטר ועומאן תיווכו בין הצדדים והכספים האיראניים שיופשרו יועברו לחשבון בבנק המרכזי של קטר, שאמורה לוודא שהם יוקצו רק למטרות הומניטריות ולרכישת מזון ותרופות.[1]

 

בתגובה לדיווחים אלה התפרסמו בתקשורת הסעודית מאמרים שמתחו ביקורת על ההבנות ועל התנהלותה של ארה"ב. במאמרים אלה נטען כי מדובר במהלך מסוכן שיוביל לפגיעה נוספת באזור ואף ל"אסון", מאחר והוא מיטיב עם איראן מבחינה כלכלית ומסייע לה להתקדם הן בהתפשטותה האזורית והן בשאיפותיה להתקדם להשגת נשק גרעיני. כותבי המאמרים האשימו את ארה"ב בהתנהלות אנוכית ומניפולטיבית, לא כנה ולא אמינה ובהיעדר שקיפות עם בעלות בריתה, שלא עודכנו בפרטי ההבנות, אשר "רב הנסתר בהן על הגלוי". עוד טענו הכותבים כי ארה"ב נקטה צעד זה כדי לייצר לעצמה שקט תעשייתי מול איראן במטרה להתמקד בתקופה הקרובה בבחירות לנשיאות בארה"ב ובסיוע לאוקראינה במלחמתה ברוסיה. הכותבים תהו מדוע לא הסתפקה ארה"ב בעסקת חילופי אסירים עם איראן ומדוע היה צורך להעניק לה גישה למיליארדי דולרים, דבר המהווה לדבריהם, "תגמול" על התנהלותה הבעייתית.

 

דגלי ארה"ב וסעודיה

דוח זה יציג קטעים ממאמרים אלה.

כותב סעודי: ארה"ב התעלמה מידידותיה בעסקת האסירים: חשש שזה יקרה גם בתיק הגרעין

העיתונאי הסעודי טארק אל-חומיד, לשעבר עורך היומון אל-שרק אל-אוסט וכיום בעל טור בו, פרסם ב-13.8 מאמר בו תקף את ההבנות בין ארה"ב לאיראן ואת התנהלותה של ארה"ב שלא עדכנה מראש את בעלות בריתה לגביו. הוא אף תהה כיצד ניתן לסמוך על ארה"ב בניהול המו"מ על תיק הגרעין עם איראן והביע חשש מפני המשך המדיניות הפייסנית כלפי איראן אם הנשיא ביידן ייבחר לכהונה נוספת, דבר שיוביל לבסוף, לכך שהיא תשיג נשק גרעיני ולאסון באזור, כדבריו. כך כתב:

The shock of "hostage diplomacy" between the United States and Iran, involving a $6 billion disbursement from Washington to Tehran in exchange for the release of five US hostages, continue to echo, not only within our region but also across Europe and the United States…

The crux of the debate revolves around a fundamental question: Would this deal, or the ransom, encourage Iran to take more hostages and use them as bargaining chips for the released funds?

The situation, however, is considerably more intricate.

The danger of this “hostage diplomacy” lies in the timing, the approach, and the role of the allies in the nuclear agreement. This deal came as a result of a clear scenario warning us of what awaits us in the nuclear file... Why?

The reason is that Washington has entered the electoral mood, or the season of madness, as it is called there. Therefore, the US Administration has currently no intention of negotiating with Iran over the nuclear file, while Tehran has taken important steps that enable it to build nuclear weapons.

What happened, according to several sources, is that Washington decided to freeze the nuclear negotiations until after the elections, and now decided to achieve electoral gains with Tehran, translated into the release of the hostages, while warning Iran that any continuation of the nuclear project might be met with Israeli military action.

The deal was completed, and money was provided to free the hostages - who had not arrived in their country as of writing the article - but without full transparency with the parties involved in the nuclear negotiations, known as the Joint Comprehensive Plan of Action (JCPOA).

If the international parties involved in the nuclear file were not aware of the “hostage diplomacy” agreement, how will they be informed of the course of negotiations, if those are resumed after the elections?

How can the American negotiator be trusted when the world does not know what happened to the special envoy for Iran, Robert Malley[2]? Why was he questioned? For what reasons was he ousted?... What is the reason behind this democratic lenience, since Obama’s tenure, with Iran, whether by freeing up funds or rushing to negotiate according to Tehran’s conditions, despite its continuous procrastination?

Therefore, the fear now is that the process of liberating the American hostages, through this “hostage diplomacy” deal, is just a rehearsal for any US post-election negotiations with Iran, especially if President Biden wins another presidential term.

Democratic leniency towards Iran is expected to increase, since the president is in a second term, and has anything to lose. This would affect the future of the region, and even its reality and stability, because it would mean proliferation of nuclear weapons – a true disaster…[3]

 

כותב באתר סעודי: עמדת ארה"ב כלפי תוכנית הגרעין האיראנית מניפולטיבית

העיתונאי והפרשן הפוליטי המצרי, אמיל אמין, יצא במאמרו באתר הסעודי אל-ערביה נגד  עסקת חילופי האסירים בין ארה"ב לאיראן וטען כי הפשרת הכספים האיראניים מהווה פרס לאיראן על התנהגותה הבעייתית. כמו כן תקף בחריפות את ארה"ב והגדיר את התנהלותה בלתי אמינה ומניפולטיבית. כך כתב: "האם ניתן לכנות את 'עסקת החליפין' האמריקאית-איראנית האחרונה עסקה מסתורית שרב הנסתר בה על הגלוי?... וושינגטון וטהראן ישחררו באופן הדדי כמה בני ערובה שעצורים אצלן - חמישה איראנים שעצורים בארה"ב [ישוחררו] בתמורה לחמישה אמריקאים שעצורים בטהראן. עד כאן המשוואה פשוטה וברורה... אלא שהסימן הראשון לדרך המסתורין הוא הסכום הכספי הגדול שארה"ב תפשיר מכספי איראן מחוץ למדינה שהוקפאו, סכום שמגיע לכעשרה מיליארד דולר, וזה מעורר את השאלה – מדוע?

 

בנקודה זו העסקה האמריקאית-איראנית האחרונה מקבלת ממדים שונים ומטאפיזיים מאחר וטהראן נראית כמי שניצחה בבירור באמצעות הזרמת הכספים הגדולה הזו [אליה], שהיא בבחינת תגמול שתקבל על מעצר [האמריקאים]...

 

היחסים בין וושינגטון לטהראן נראים כמבלבלים את כולם... כשבוע לפני פרסום הידיעה על העסקה המסתורית, הכוח הימי האמריקאי הודיע על תגבור נוכחותו באזור המפרץ הערבי בכשלושת אלפים חיילים ומספר רב של כלי שיט... הצידוק המוצהר לנוכחות האמריקאית היה [הצורך] להתמודד עם האיומים הנשקפים מאיראן על השיט באזור שהוא חשוב למעבר נפט וסחר בינ"ל... בה בעת, לא ניתן להתעלם [גם] מהשלב המתקדם מאוד אליו הגיעה העשרת האורניום במסגרת תוכנית הגרעין האיראנית. רוב הסיכויים שהיא הגיעה ל[רמת העשרה של] 90%, המאפשרת להחזיק פצצת גרעין – החלום האיראני הגדול והמפורסם.

 

האדם חש מבולבל מהעמדה האמריקאית כלפי התוכנית הזו המאיימת על שלום אזור המפרץ והמזה"ת, במיוחד משום שעמדה זו הינה מניפולטיבית, לא כנה ולא יציבה. בבוקר בכיר אמריקאי, פעם אזרחי ופעם אחרת צבאי, מתריע ומזהיר את העולם כי האיראנים נמצאים במרחק כמה שבועות, ולא חודש, מהשגת נשק גרעיני; למחרת או יומיים לאחר מכן... מגיעות ידיעות [מארה"ב] לפיהן יש עוד דרך ארוכה [עד שאיראן תשיג] נשק גרעיני להשמדה המונית. ביום מסוים הבית הלבן צווח שכל האפשרויות על השולחן כדי לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראנית ושוושינגטון בשום פנים ואופן לא תרשה לאייתולות [של איראן] להחזיק נשק גרעיני בו יאיימו על כולם... וביום שלמחרת נשמע טון שונה שקובע כי אמריקה מעדיפה פתרון של שלום ומו"מ עם האיראנים. העולם כולו ובמיוחד אנשי המזה"ת שואלים: 'לאיזה אמריקה עלינו להאמין?'...

 

נשאלת השאלה האם וושינגטון הפשירה עשרה מיליארד דולר איראניים שהוקפאו כמעין מתנה הניתנת לאיראן מראש להשלמת תוכנית הגרעין [שלה], או אולי כמתנה למשמרות המהפכה כתגמול על כך שתקפו ספינות ששטו במפרץ הערבי? או שמא הדבר קשור [לניסיון] לעודד חטיפות של בני ערובה ולקבוע שיטה חדשה המיטיבה עם החוטפים, שכן הם יוכלו [באמצעות חטיפה] להשיג סכומים בשווי מיליארדי [דולרים]...

 

יום אחר יום מתבררת לכולם אמיתות הטענה כי ישנם קשרים בין שתי המדינות שנראות בסצנה [המדינית] כשתי אויבות גמורות והאירועים מוכיחים שהן לא [באמת] כאלה... יהיה מי שיגיד שוושינגטון תקבע הגבלות ומכניזמים לשימוש בכספים שתפשיר כדי שטהראן לא תשתמש בהם למטרות אחרות זולת המטרות ההומניטריות שלשמן נועדו. אמירה זו מזלזלת באינטליגנציה של אלה שמצויים היטב ביחסים הבינ"ל...

 

זאת ועוד, ברור מאוד שוושינגטון מנסה ככל יכולתה להרגיע את התיק האיראני או להרדימו עד לסיומו של המשבר הרוסי-אוקראיני. חלק סבורים שהכספים האיראנים שהופשרו הם [ניסיון] אלחוש או שוחד [של איראן] שימנע [ממנה] לפתוח בעימות עם האמריקאים בזמן הנוכחי. זאת, במיוחד לאחר שוושינגטון הבינה כי מאחורי הקלעים רוסיה עלולה לדחוף את איראן לטמון מלכודת צבאית לוושינגטון במפרץ הערבי, מה שישבש את הסיוע [של ארה"ב] לקייב ויאפשר למוסקבה לסיים את המשבר שלה עם האוקראיניים שהתארך...."[4]

 

מאמר ביומון סעודי: העסקה בין ארה"ב לאיראן מסוכנת ותוביל לפגיעה נוספת במזה"ת

איאד אבו שקרא, עיתונאי ופרשן לבנוני, יצא בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט נגד ההבנות בנין ארה"ב לאיראן  וטען כי הערבים לא יפיקו ממנו כל תועלת וכי ארה"ב דואגת רק לאינטרסים של עצמה. לדבריו, הכספים האיראניים שיופשרו יוקצו אומנם למטרות הומניטריות, אך הדבר יאפשר לאיראן להקצות כספים אחרים מתקציבה לטובת משה"מ והמיליציות שלה, דבר שיפגע באזור. כך כתב: "על פי דיווחים שהודלפו, וושינגטון וטהראן הסכימו על עסקה ולפיה טהראן תשחרר חמישה אסירים אמריקאים, ובתמורה תשחרר וושינגטון כ-6 מיליארד דולר מהכספים האיראניים המוקפאים. עסקה זו, שהגורמים האמריקאים הרשמיים מיהרו כהרגלם לרככה ולהמעיט בהשפעתה, היא חשובה ומסוכנת מכמה סיבות, שהחשובות שבהן:

1. הדבר מוכיח כי וושינגטון מוכנה תמיד לנהל דיאלוג עם המשטר האיראני, למען האינטרסים שלה, ללא קשר לתמונה האזורית הרחבה של המזרח התיכון. בהקשר זה, וושינגטון נחושה להתנהל מתוך התכחשות, או התעלמות מקיומה של אסטרטגיה איראנית שלמה להשתלטות על המַשְרִק [הארצות הערביות שבמזרח אגן הים התיכון]...

2. גם אם וושינגטון מודעת היטב לקיומה של אסטרטגיה זו ועל פרטיה, היא להוטה לרתום אותה למען תוכניתה הפרטית. תכנית זו מושתתת על נורמליזציה ערבית מלאה עם ישראל ללא קשר למי ששולט בתל אביב, מהי האידיאולוגיה שלו, מהו סדר העדיפויות שלו, ומהי מידת רצונו לחיות בדו קיום ולקיים אינטראקציה עם סביבתו. לפיכך, וושינגטון סבורה שככל שגוברת הקיצוניות של טהראן, והיא הולכת רחוק יותר בתוקפנותה וב[שאיפת] ההתרחבות שלה, הקיצוניות הזו מהווה סחיטה רווחית, שתדחוף את הערבים ללא היסוס, לעבר נורמליזציה עם ישראל, בהנחה שיימצאו אצלה מחסה וסיוע.

 

3. איראן [מעזה] להסלים [את המצב], מפעילה סחטנות ומזלזלת ביריביה, ביודעה מהן העמדות האמיתיות של שלוש המעצמות הבינ"ל כלפיה; רוסיה היא בעלת ברית חשובה בתחומי החימוש והאינטרסים... סין היא שותפה ובעלת ברית מדינית, ביטחונית ומסחרית חיונית של טהראן... ובאשר לארה"ב, בעלת הברית האסטרטגית הישנה, הרי שבין שני הצדדים יש הבנות עמוקות. השתיקה האמריקאית במשך עשורים אִפשרה את התפתחות תוכנית הגרעין של איראן, עד לדרגה [שבה כיום] מתנהל מו"מ רק על רמת העשרת [האורניום ולא על עצם ההעשרה]... 

4. אפילו ישראל, שנוקטת כלפי איראן [מדיניות] שחצנית של איומים ואזהרות ושל הפצצת משאיות נשק, יודעת היטב מה גודל התועלת שהיא מפיקה מתוקפנותם של מנהיגי איראן ומשמרות המהפכה. זאת, כל עוד המשחק אינו חורג מהקווים האדומים שהוסכם עליהם במשתמע. במסגרת זו, תל אביב מקפידה על הישארות השלטון הסורי בגבולותיה הצפוניים, ועל הגעה להבנות עם חזבאללה לגבי הגבול היבשתי והימי, בשעה שהארגון מחזק את שליטתו בלבנון, ומאיץ [את המהלכים] לשנותה מדינית, כלכלית, תרבותית ודמוגרפית.

לאור הנאמר לעיל, אני סבור שהערבים לא יפיקו שום תועלת מעסקה שתסתיים - אם נרצה או לא נרצה - במימון הכיבושים האיראניים באזורנו, בחיזוק החדירה [האיראנית] לחברות שלנו, במלכודן ובהרס שלהן מבפנים.

 

יהיה מי שיאמר: לא, עסקאות מסוג זה כפופות לתנאים ומנגנוני פיקוח ובמעקב קפדני בכל הרמות, וסכומי [הכסף] שיופשרו יהיו תחת מעקב, כדי להבטיח שהם יוקצו למטרות הומניטריות, ולא [למטרות] צבאיות. ייתכן שזה מה שהיה במוחם של הנושאים ונותנים, ושל 'שוחרי הטוב' שהקלו על המו"מ, אלא שהכנסתם של 6 מיליארד דולר נוספים, שמיועדים [מבחינת] האמריקאים "למטרות הומניטריות", תשחרר במקביל סכום שווה מהתקציב האיראני שילך בוודאות למחסנים של משמרות המהפכה ולזרועותיה המיליציוניות בכל מקום. לפיכך, תמונת [המצב] האזורית הכללית קודרת, ואין בה שביב של תקווה..."[5]