כללי

עיתונאי לבנוני: לבנון לא תיוושע כל עוד חזבאללה מחזיק בנשקו על אדמתה

העיתונאי הלבנוני, ח'יראללה ח'יראללה, הידוע בהתנגדותו לחזבאללה, פרסם לאחרונה בטורו ביומון הלונדוני אל-ערב, שני מאמרים בהם יצא בתקיפות נגד הנשק של חזבאללה והדגיש כי אין עתיד ללבנון כל עוד חזבאללה ממשיך להחזיק בנשקו.

 

במאמר מה-28.5.23 שנכתב במלאת 23 שנים לנסיגת ישראל מדרום לבנון, טען ח'יראללה כי בנסיגה זו החל השלב האחרון בתהליך קריסתה של לבנון כמדינה, בשל השתלטות איראן עליה באמצעות חזבאללה. הוא מתח ביקורת על הלבנונים, שלדבריו יכלו לנצל את הנסיגה של ישראל לטובת פיתוח ארצם, אך במקום זאת אפשרו לחזבאללה להמשיך להחזיק בנשקו ולאיראן לשים ידה על המדינה. לדבריו, הלבנונים מרמים את עצמם ומסרבים להכיר בכך שלא תהיה ישועה לארצם כל עוד הנשק של חזבאללה נמצא על אדמת לבנון וכל עוד הוא משרת את תכנית ההתפשטות האיראנית.

 

ב-16.6 פרסם ח'יראללה מאמר נוסף בנושא, יומיים לאחר שהפרלמנט הלבנוני נכשל פעם נוספת בבחירת נשיא למדינה, כאשר מועמד האופוזיציה, ג'יהאד אזעור, אומנם זכה במספר הקולות הרב ביותר בהצבעה אך לא קיבל את מספר הקולות הנדרש כדי להיבחר. במאמרו הסביר ח'יראללה כי חזבאללה ופטרוניתו איראן השתלטו כבר ב-2016 על מוסד הנשיאות הלבנונית, כשהצליחו להביא לבחירתו של מישל עון, ולכן לא יוותרו כיום על שליטתם במוסד הנשיאות ולא יאפשרו בחירת נשיא חדש שלא מקובל עליהם. הוא הביע פסימיות מכך שבמצב הנוכחי לא ניתן להיפטר מהנשק של חזבאללה ומשליטתו על מוסדות המדינה, אך הדגיש כי אין משמעות הדבר שיש להיכנע לארגון ולאיראן. כניעה כזו, לדבריו, תהיה בגדר התאבדות, ולפיכך יש להמשיך ולשמור על גרעין ההתנגדות לארגון ולנשקו עד אשר יתרחב ויגדל בבוא היום.

 

תרגיל צבאי של חזבאללה בדרום לבנון[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמריו:

 

אין מדינה שיכולה להתקיים עם נשק של מיליציה לצד הנשק של הצבא הסדיר

במאמרו מה-28.5 כתב ח'יראללה: "23 שנים לאחר הנסיגה הישראלית מדרום לבנון לא נותר דבר מלבנון. השימוש [שעושה חזבאללה] בנסיגה הישראלית מדרום לבנון כקלף בתהליך הרס שיטתי של המדינה... מתקיים יותר מאי פעם. אין זה סוד שלבנון שהכרנו חלפה לבלי שוב, ושאופי החברה שלה, שהיה קשור בראש ובראשונה לתרבות החיים [שלה], השתנה. הדבר קרה לאחר שהמדינה עברה שלושה שלבים:

 

השלב הראשון התבטא בפעילות הפלסטינית החמושה [מתוך שטחי לבנון]. מי שגרמו להופעתה היו הפוליטיקאים [הלבנוניים] שתמכו בהסכם קהיר מ- 1969[2], אשר הוביל בהמשך לפלישה הישראלית [ללבנון] בקיץ 1982, שהותירה אחריה אסונות בכל הרמות. המשטר הסורי... היה חלק בלתי נפרד מהפעילות הפלסטינית החמושה, והוא ניצל אותה, עוד לפני שנת 1976 [אז נכנס הצבא הסורי ללבנון] וגם לאחריה, כדי להצדיק את שליטתו הצבאית על רוב אדמות לבנון בהסכמה אמריקאית ואור ירוק ישראלי, במקביל.

 

השלב השני התבטא בחסות סורית ישירה ומלאה [על לבנון] לאחר שמישל עון מסר את ארמון בעבדא [מעונו הרשמי של נשיא לבנון] ואת משרד ההגנה הלבנוני ב[כפר] אל-ירזה לידי הכוחות הסורים ב-13 באוקטובר 1990[3]...

 

השלב השלישי בתהליך חיסולה של לבנון, הוא תהליך שעדיין נמשך. ראשיתו בנסיגה הישראלית מדרום המדינה ב-25 במאי 2000 כיישום של החלטת מועצת הביטחון ממרץ 1978 [קרי, החלטה 425]. ישראל נסוגה מרצועת הגבול בצל הבנות עקיפות עם חזבאללה, שהוא אינו אלא חטיבה במשמרות המהפכה האיראנים. ההבנות הושגו בתיווך גרמני...

 

הנסיגה הישראלית הייתה צעד ראשון בדרך להשתלטות איראן על לבנון

23 שנים לאחר הנסיגה הישראלית מתברר שהלבנונים עודם מרמים את עצמם. הם מסרבים להבין שהנסיגה הישראלית הייתה צעד ראשון בדרך לקניית חזקה איראנית במדינה. הדבר קרה בפועל לאחר ההתנקשות ב[ראש הממשלה הלבנוני לשעבר] רפיק אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005. הצבא הסורי נסוג מלבנון בעקבות ההתנקשות שידוע מי ביצע אותה לאור מסקנות בית הדין הבינלאומי.[4] חזבאללה ניצל את הוואקום הביטחוני כדי למלאו בדרכו שלו וכפה את נשקו על לבנון והלבנונים.

 

הלבנונים יכלו לסרב להתפתות לסיסמאות שדיברו על סילוק הכיבוש [הישראלי] ב-2000 ולנצל את הנסיגה הזו כדי למנפה לטובת האינטרס של ארצם, אך פעלו ההפך. הם עשו את כל מה שנדרש מהם כדי להימנע מהכרה באמת המרה. האמת הזו מתגלמת בעובדה שלא תהיה ישועה לארצם כל עוד הנשק של חזבאללה נמצא על אדמת לבנון. לא ניתן לנהל מו"מ עם צד שמסרב לוותר על נשקו ומודה שהוא פועל בשירות תוכנית ההתפשטות האיראנית שלבנון היא חלק ממנה ואחד מיעדיה הגלויים. זאת, אפילו אם הבכירים האיראנים טוענים כלפי חוץ שהם רוצים לעזור ללבנון ולהשיג הסכמה בתוכה. האם יש מדינה שיכולה לחיות בעולם בצל נשק של מיליציה שקוראת לדו קיום [של נשקה] עם נשקו של הצבא הסדיר?

 

חובתו של האזרח הלבנוני בבוקרו של כל יום לא לבזבז את זמנו על חקר הסיבות להתמוטטותה של המדינה שמחפשת לעצמה [בימים אלה] נשיא. ישנה שאלה אחת שממצה את כל השאלות, והיא מדוע מתעקשת איראן לכפות את זהות נשיא לבנון הנוצרי? ההתעקשות הזו טמונה ברצון ברור ומפורש להפוך את לבנון לגוף שנע במסלול הרפובליקה האסלאמית [של איראן]. אין תועלת בכל השאלות האחרות. הרפובליקה האסלאמית בחרה את מישל עון כנשיא לבנון והבטיחה את בחירתו בפרלמנט [הלבנוני] ב- 31 באוקטובר 2016. בחירתה זו של איראן במישל עון לא הייתה מקרית. הנשיא הלבנוני לשעבר [מישל עון], יחד עם חתנו ג'ובראן באסיל וחברי הפרלמנט מטעם 'הזרם הלאומי החופשי' שכפופים לו, הצליחו לבצע את משימתם עד להבטחת קריסת המערכת הבנקאית הלבנונית, אשר לא תהיה לה תקומה בעתיד הקרוב.

 

ניתן היה לנצל את הנסיגה הישראלית מדרום לבנון לטובת המדינה, אך היא נוצלה לקידום הרס שיטתי שלה. הדבר החל בהמצאת סוגיית חוות שבעא [כשטח לבנוני שעדיין כבוש על ידי ישראל] כדי לתרץ את [המשך] שמירת חזבאללה על נשקו בידיו. [למעשה] על חוות שבעא חלה החלטה 242 [הקוראת לישראל לסגת משטחים שכבשה ב-1967 מידי ירדן, מצרים וסוריה][5]... ישראל יישמה את החלטה 425 [של מועצת הביטחון שקראה לה להסיג כוחותיה מלבנון]. היא נסוגה מדרום לבנון, והאו"ם אישר זאת. אולם, הלבנונים מתעקשים לרמות את עצמם ולהמשיך בכך עד הסוף. אין שום סימן לכך שהקריסה של לבנון, שהחלה עם הנסיגה הישראלית מרצועת [הגבול] הכבושה, תיעצר בקרוב. הקריסה [הזו] תיעצר רק ביום שבו לא יהיה עוד לבנוני אחד שיפחד ליזום [דיון] על הנשק של חזבאללה, שהוא סמל הכיבוש האיראני במדינה. באג'נדה של חזבאללה בימים אלה נמצא נושא בחירת נשיא לבנוני שישלים את מה שהחלו מישל עון וחתנו ותו לא. דרוש רק צעד [אחד] נוסף בדרך לכניעה סופית [של לבנון] לתוכנית האיראנית".[6]

 

חזבאללה ואיראן לא יוותרו על שליטתם על מוסד הנשיאות בלבנון

במאמר נוסף מה-16.6 כתב ח'יראללה: "נוכח כישלון הפרלמנט [הלבנוני] פעם נוספת לבחור נשיא למדינה, מתברר הצורך של לבנון בהתנסות חדשה [מול חזבאללה] שאינה קשורה למה שעבר על המדינה מאז השתלט עליה חזבאללה, בעקבות ההתנקשות ב[ראש הממשלה] רפיק אל-חרירי ב-14 בפברואר 2005 ונסיגת הצבא הסורי מאדמות לבנון. [ואולם], בצל קיומו של נשק חזבאללה, ההתנסות החדשה הזו לא תוכל להתממש באמצעות [מועמד כוחות האופוזיציה בלבנון לנשיאות] ג'יהאד אזעור, או [מועמדים] אחרים בעלי יכולות...

 

כאשר חזבאללה שולט על מוקדי הכוח בלבנון אין עוד צורך בבחירות לנשיאות בה. מה יכול לעשות נשיא לבנוני במדינה שבה שולטת מדינונת חזבאללה? הוא לא יכול לעשות דבר בצל האיזונים הפנימיים, הבינלאומיים והאזוריים הקיימים... אין עתיד ללבנון בצל הנשק של חזבאללה ששותף במלחמה נגד העם הסורי, זאת בנוסף לכך שהוא מבצע בעיראק ובתימן משימות בשירות האינטרס של איראן. הבחירה [שיש בפני הלבנונים] ברורה לגמרי, זוהי בחירה בין המדינה לבין המדינונת ששולטת על המדינה...

 

אחרי שחזבאללה הצליח להביא את מישל עון ואת חתנו [ג'ובראן באסיל] אל ארמון בעבדא ב-2016, אין עוד מקום לנסיגה איראנית כלשהי. חזבאללה הוסיף את מוסד הנשיאות ל[רשימת] העמדות שהוא שולט בהן ולכן מובן מאליו שהוא יציב את כל המכשולים להגעת ג'יהאד אזעור אל ארמון [הנשיאות ב]בעבדא. יש משוואה שאיראן כפתה בלבנון ואין מה שמחייב אותה לסגת ממשוואה זו שמשמעותה, בין היתר, שליטה על מוסד הנשיאות.

 

הלבנונים יכולים להשתעשע עד אין קץ בבחירות לנשיאות, אך, בטרם ייכנסו למשחק הזה שחזבאללה כפה עליהם, מחובתם לזכור בכל עת שקודם כל עליהם להתמודד עם האמת ועם המציאות הקיימת, שמתגלמות בכך שלא תהיה תקומה לארצם כל עוד הנשק של חזבאללה קיים [בה]. האם ניתן להיפטר מהנשק הזה? התשובה היא שהדבר אינו אפשרי בנסיבות הנוכחיות. האם המשמעות היא שעליהם להיכנע לחזבאללה ולרצונה של איראן? התשובה היא בשום פנים ואופן לא, והראיה לכך היא מספר הקולות שקיבל ג'יהאד אזעור (59 קולות) שמתאימים לבניית התנגדות לבנונית אמיתית שתגיד לא למפלגת הנשק ולכל מיליציה עדתית במדינה.

 

מה שחשוב הוא שיישאר גרעין קשה שעומד איתן מול הנשק של חזבאללה. גרעין כזה יגדל עם הזמן, משום שאין אפשרות אחרת מלבד מימושו של הדבר הנכון ומשום שכניעה לבנונית לרפובליקה האסלאמית [של איראן] ולמשטרה אינה אופציה, ופירושה התאבדות!"[7]