ערב חג הקורבן, עיתונאי מצרי קורא לאמץ דרכי שחיטה מודרניות וחומלות יותר של החיות
לקראת חג הקורבן,פרסם העיתונאי המצרי רפעת רשאד, בטורו ביומון אל-וטן, מאמר בגנות השחיטה המסיבית של כבשים ועגלים לרגל החג הפוגעת במאזן המשק החי במצרים ומייקרת מאוד את תעריפי מוצרי הבשר והחלב. הוא תהה האם יש להמשיך לדבוק בכך שכל אזרח מצרי יקריב קורבן, גם אם אין לו יכולת וכאשר מצרים מעולם לא הצליחה לספק את צרכיה בתחום הבשר בכוחות עצמה.
בנוסף מתח רשאד ביקורות נוקבת על שיטות השחיטה חסרות הרחמים, הנהוגות במצרים, המסבות לדבריו, סבל רב לבעלי החיים. הוא קרא לחכמי הדת ולמושלי המחוזות להפגין חמלה ורגישות כלפי בעלי החיים המיועדים לשחיטה, ולמצוא שיטות מודרניות ורחומות יותר לשחיטת הקורבנות כפי שמצוָוה הדת, כמקובל ביתר מדינות העולם.
רפעת רשאד[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"בעוד ימים אחדים יחול חג הקורבן השואב את שמו מהקשר שלו להקרבת אַיִל או כבש, כדוגמת אבי הנביאים, אברהם[2]. בחג הקורבן צורכים המוסלמים מיליוני כבשים ועגלים שנשחטים על מנת להקריבם כקורבן. [השחיטה של] מיליוני האֵילִים ובני הצאן הללו משפיעה מאוד על משק החי נוכח הכמות הגדולה [של בעלי חיים] הנגרעים ממנו, לא רק בתחום הבשרים אלא גם בתחום מוצרי החלב. מספרם הגבוה של [בעלי החיים] הנשחטים, גורם לעליית מחיר הבשר בשיעור גבוה. כך, תעריפי בְּשר הבהמות שנשחטו עלו השנה באופן מדהים.
אני תוהה מדוע אנשי הדת אינם מתערבים למען חקיקה בסוגיית [הקרבת] הקורבנות באופן שהולם את מה שנכון בהתאם לדת ובה בעת את האינטרס של הציבור ושל המדינה. מצרים מייבאת כמויות עצומות של בשר מבלי שהגיעה [מתישהו] בעבר לשלב בו היא יכלה לספק את צרכיה בעצמה. אני צופה בקטעים מנאומו של הנשיא המנוח [גמאל] עבד אל-נאצר בהם הוא נושא דברים לעם המצרי ואומר: 'אתם אוכלים בשר מסין, מאקוודור, מברזיל ומארצות נוספות'. משמעות הדבר היא שבעיית אספקת הבשר נמשכת משכבר. אם כך, מדוע שלא נחשוב בדרך שונה ונטפל בבעיה הזו באופן שיגרום לנו להגיע לשלב של סיפוק צרכינו בעצמנו? כמו כן, נוכח עליית המחירים הזו, האם נמשיך לדבוק בכך שכל אזרח יקריב קורבן, גם אם אין לו יכולת?
המחזה הכואב ביותר ביום הקורבן הוא עצם מחזה שחיטת הכבשים והעגלים, שכן השוחטים נהנים לענּוֹת את בעלי החיים. לאחר ריכוז בעלי החיים מול בית המטבחיים קושרים אותם, במיוחד את העגלים, מצווארם, כך שאין להם אפשרות ולוּ מועטה להניע את הראש. הדבר קורה גם כאשר מובילים אותם ברכבי תובלה שאינם מצוידים [באביזרים מתאימים]. הקצב קושר אותם לברזל של הרכב והם שבים ומוֹעדים לאורך כל הדרך. העגלים נותרים מול בית המטבחיים ובבוקר כאשר מתחיל הטבח כל העגלים צופים בחבריהם נטבחים אל מול עיניהם, דבר שנוגד את עקרונות הדת והחמלה. אם יש לשוחט 20 עגלים, כולם צופים כיצד נטבחים חבריהם.
העגלים וכל בעלי החיים חשים, מרגישים וכואבים, בעוד שהאדם - הנושא עמו את השליחות של אללה ואת הפיקדון [קרי: מכלול החובות כלפי אללה] - אינו חש אהדה כלפי רגשותיהם ואינו מרחם עליהם אפילו לא ברגעיהם האחרונים. כאשר בוחרים עגל לשחיטה, השוחטים מתקבצים כדי לשתק את תנועתו, להשתלט עליו ולהפילו ארצה והוא מתנגד כשהוא אחוז פחד, בניסיון לברוח ולהציל את נפשו. צפיה בסצנה זו כואבת ברמה גבוהה ביותר.
מדוע שהשחיטה לא תבוצע בדרך רחומה יותר, שבה בעל החיים אינו ער למה שמתכננים עבורו? צפיתי פעם בסרטון שצילם אחד מהם [מהשוחטים] כשהוא מבצע שחיטה ונוכחתי לדעת שהוא מתפאר בכך שהפיל את העגל שניסה להימלט!! בה בעת, חשתי צער כלפי העגל שלא פָּשַע אלא בכך שהוא קורבן של שוחט או אזרח מצרי, ששחיטה אינה מקצועו ולכן הוא גורם כאב לבעלי חיים.
אנו [בני האדם] מדברים גבוהה גבוהה על היותנו רחמנים הנוהגים על פי רגשות אנושיים ודתיים מתקדמים, אלא שאינני רואה זאת בעניין שחיטת הקורבנות. מדינות העולם משתמשות בשיטות מודרניות לשחיטת בעלי חיים, כך שהיצורים הללו שאללה בראם אינם מודעים לגורלם ולא נתקפים אימה ופחד.
אני דורש מחכמי הדת למצוא שיטות רחומות יותר לשחיטת הקורבנות כפי שמצוָוה הדת, ומ[הרשויות] המקומיות אני דורש לחייב את השוחטים לשחוט במשחטות מצוידות [באביזרים הולמים] כדי שהציבור לא יתייסר ממראות השחיטה וכדי להציל את הרחובות מיַמֵּי הדם הנותרים אחרי פעולות השחיטה. לא מדובר בבעיות קשות, ניתן לפתור אותן אם בעלי הסמכות מקרב חכמי הדת ומושלי המחוזות ימלאו את תפקידיהם."[3]
