כללי

חבר אש"ף ובכיר בחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין יוצא נגד השתתפות ילדים בפיגועים: "ילדינו נולדו כדי לחיות", "לא ייתכן שהמוות יהיה מטרה עבורם"

 

על רקע התופעה הגוברת של ילדים פלסטינים המבצעים פיגועים נגד ישראלים, פרסם הפוליטיקאי והעיתונאי הפלסטיני ניהאד אבו גוש, חבר אש"ף ומבכירי החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (חז"ד), ב-19.2.2023 בטורו ביומון אל-קודס היוצא לאור במזרח ירושלים, מאמר תחת הכותרת "ילדינו נולדו כדי לחיות, ועמנו לחירות".

 

במאמרו, המהווה קול חריג בעיתונות הפלסטינית בימים אלה, קרא אבו גוש לחברה הפלסטינית לאמץ עמדה "אמיצה", ברורה והחלטית נגד השתתפות ילדים במאבק המזוין נגד ישראל. לדבריו, מקומם הטבעי של הילדים הוא בחיק משפחותיהם ובבתי הספר והם צריכים ליהנות מילדותם, ורק לאחר שיתבגרו יוכלו לקבל החלטה, מתוך מודעות ובשלות, באשר לדרך השתתפותם במאבק עם ישראל. אבו גוש תקף גם את פלגי ההתנגדות הפלסטינים, שלדבריו מתחרים ביניהם בחלוקת שבחים לפיגועי הילדים ומעודדים אותם, וקרא להם לשלוח את פעיליהם הבוגרים לבצע פיגועים, ולא את הילדים. הוא סיכם באומרו כי "אין אדם נורמלי שרוצה שילדיו ייצאו למלחמה במקומו", או רוצה לראותם נהרגים, גם אם זה למען המולדת או רעיון נשגב אחר, ו"לא ייתכן שהמוות יהיה מטרה עבורנו ועבור צעירנו או ילדינו אשר נולדו כדי לחיות ולמען העתיד". לפיכך, קרא אבו גוש לחברה הפלסטינית להגן על הילדים ולהפיץ מודעות לעניין.

 

בתגובה למאמרו של אבו גוש, פרסם ד"ר עיסאם שאוור, בעל טור ביומון חמאס "פלסטין", מאמר אפולוגטי בו טען כי אבו גוש מטיח האשמות שווא בפלגי ההתנגדות הפלסטינית ומעוות את המציאות שבה הפלגים הפלסטינים הם עמוד השידרה של ההתנגדות לישראל. לדבריו, הפלגים הפלסטינים לא שולחים ילדים לבצע פיגועים במקומם ולא מצפים זאת מהם, אלא הם מברכים על כל פעולה נגד ישראל בטרם ידעו מי המבצע ומה גילו. כמו כן, טען שאוור כי ההתנגדות של הפלגים כיום אינה מתבצעת באמצעות אבנים ובקבוקי תבערה אלא באמצעות טילים, פצצות, כטב"מים וכדומה.

 

ניהאד אבו גוש[1]

 

דוח זה יציג תרגום קטעים ממאמרו של אבו גוש ומתגובת עיסאם שאוור:

 

ניהאד אבו גוש: אדם נורמלי לא רוצה שילדיו יצאו למלחמה וייהרגו; יש למנוע השתתפות ילדים בפיגועים

ניהאד אבו גוש כתב בטורו ב-19.2.23 ביומון אל-קודס בגנות השתתפות ילדים במאבק המזויין נגד ישראל: "תוך כדי הגלים הרצופים של פעולות ההתנגדות האחרונות - שבאו כתגובה טבעית צפויה לפשעי הכיבוש - התרחשו בשטחים הכבושים כמה פעולות אמוציונליות שביצעו כמה ילדים בני פחות מ-18, כלומר מתחת לגיל הבגרות השכלית ומתחת לגיל האחריות המשפטית והפלילית, על פי כל החוקים הלאומיים והבינלאומיים. דבר זה כשלעצמו מעורר כמה שאלות פוליטיות, משפטיות ומוסריות, הדורשות מאיתנו הפלסטינים - פלגים, אינדיבידואלים ומוסדות - לנקוט עמדה ברורה, אמיצה ונחרצת כלפי תופעה זו.

 

אין צורך להוסיף על מה שכבר ידוע לכל והוא שפשעי הכיבוש לא מבחינים בין מבוגר לצעיר ולא בין גבר לאישה. כל פלסטיני הוא יעד לגיטימי של הנשק ושל כְּלֵי הרצח שאין עליהם שליטה אותם נושאים החייל והמתנחל שזוכים להגנה ותמיכה מממשלה [ישראלית] פשיסטית, ומקבלים הכשר ממערך חוקים של אפליה גזעית. ההתנגדות היא התופעה האצילה ביותר של המאבק הפוליטי שידעו העמים והיא על פי רוב נשקו של החלש המובס בהתמודדות עם אלימותו של החזק העושק. האמנות והחוקים הבינלאומיים כבר גיבו אות­ה [את ההתנגדות] והיא הפכה למנוף, שאיש אינו מתכחש לו, להשבת זהותנו הלאומית הפלסטינית ...אולם ההתנגדות זקוקה להדרכה נכונה שכן היא אמצעי ולא מטרה בפני עצמה...

 

עלינו להיות ברורים והחלטיים ביחס לתופעה של השתתפות ילדים בפעולות [התנגדות] ולומר בפה מלא: לא להשתתפות ילדינו במאבק המזוין, כל עוד הם לפני גיל האחריות המשפטית. המקום הטבעי של ילדינו הוא בקרב משפחותיהם ובבתי הספר שלהם. זכותם לחיות את ילדותם, עד אשר תינתן להם הזדמנות להחליט מתוך מוּדעות ובגרות כיצד ישתתפו במאבק של עמם. ברור לחלוטין שהילדים שמשתתפים בפעולות [ההתנגדות] הם למעשה קורבנות של פשעי הכיבוש ושהוא אחראי לדחף שלהם ושל צעירים אחרים לבחור את דרך התגובה הזו. ילדים הם בני  אנוש עדינים ואמוציונליים, אשר מַראות הפשעים היומיומיים שמבצע הכיבוש מעוררים ומסעירים אותם עד לדרגה המקסימלית. לפיכך, הם מגיבים באמצעות כל דבר אפשרי מבחינתם, כמו מספריים או מברג, ללא תכנון או אימון. הם פונים אל האמצעי הקרוב והזמין ביותר ובעקבות זאת הופכים ליעד של הוצאות להורג בשטח, שתעמולת האויב מכנה אותן 'נטרול'. 

 

נכון שההיסטוריה הרחוקה והקרובה שלנו מלאה בסיפורי גבורה ומסירות נפש של צעירים וילדים שהתחלנו להתפאר בהם, כמו תופעת ילדי ה-RPG[2] וילדי האבנים [של האינתיפאדה הראשונה], אך לכל דבר יש הזמן והנסיבות שלו. עמנו, פלגיו ולוחמיו הנבונים לא הסתתרו מאחורי ילדים או צפו בהם כאשר הם מבצעים פעולות, כדי להתפאר בהם לאחר מכן.

 

תמוה שהפלגים הלאומיים מתחרים זה בזה בחלוקת שבחים לפעולות [ההתנגדות שמבצעים] הילדים ובתיאורן כתופעה טבעית וכתגובה על פשעי הכיבוש. יתרה מזו, הם אף קוראים לעוד קורבנות כאלה מבלי להדגיש כי הילדים הללו הם למעשה קורבנות של מכונת הרצח הישראלית. מוטב לפלגים הללו - כל עוד הם משוכנעים ב[צדקת] המאבק המזוין - לגייס את אנשיהם ולהניעם לבצע את המשימות הללו, במקום להתפאר במעשי הילדים. איש אינו מכחיש שלפלגים הללו יש היסטוריה מפוארת של הקרבה ומסירות נפש ושהם הקריבו, ביחד ולחוד, אלפי שהידים למען החירות והעצמאות, אך לא ייתכן שהם יְחפּו על משבר היחסים ביניהם [קרי, הפילוג הפנים פלסטיני] בגל ההתנגדות הנוכחי באמצעות הודעות שבח לשהידים שיש ביניהם ילדים.

 

אין אדם נורמלי שרוצה שילדיו ייצאו למלחמה במקומו, ולא כל שכן לראותם נהרגים, אם למען המולדת או למען רעיון נשגב כלשהו... איננו רוצים לראות את ילדינו ולא את ילדיהם של אחרים מקריבים את חייהם והופכים לשהידים. האמונה שלנו באשר לגורל השהידים ולגמולם אצל אללה בעולם הבא אינה מבטלת אמת פשוטה זו, וכך גם לא צורות הניחומים העצמיים שלנו. לעיתים רבות אנו מתעקשים לבקש מאם השהיד להחזיק מעמד, לשאת את סבלה באורך רוח ולהשמיע צהלולים והיא עשויה לעשות זאת, כשהיא מונעת בידי רגשות שלא ניתן לתארם, לרבות התמזגות עם רוח המת שאותו שכלה. ואולם, מאותו הרגע ובמשך כל ימי חייה לא תכבה להבת הצער, הכאב ויגון המוות שילווה כל חייה.

 

לא ייתכן שהמוות יהיה מטרה עבורנו ועבור צעירנו או ילדינו אשר נולדו כדי לחיות ולמען העתיד. הבה נגן עליהם כעל בבת עינינו באמצעות הפצת מודעות ותרבות המגינים על ילדותם כדי שיחיו בארץ חופשית."[3]

מקורב לחמאס מגיב: פלגי ההתנגדות מברכים על כל פגיעה בכיבוש, אך לא מעודדים ילדים לבצע פיגועים

למחרת, פרסם ד"ר עיסאם שאוור, בעל טור ביומון חמאס אל-רסאלה, מאמר אפולוגטי בו הגיב למאמרו של אבו גוש והאשימו בעיוות העובדות והמציאות. לדבריו, הפלגים הפלסטינים אינם שולחים ילדים לבצע פיגועים במקומם, או מצפים זאת מהם, והם מברכים על כל פעולה נגד ישראל עוד טרם ידעו מי המבצע ומה גילו. כך כתב: "המאבק הפלסטיני נגד הכובש הישראלי הגיע למצב שהאויב לא העלה על דעתו בסיוטיו הגדולים ביותר. אנו רואים כיום שהאויב, ש[בעבר] לא הסכים לחיות לצד ילד שמיידה אבן, מנסה כיום להסתגל ולחיות [עם מציאות חדשה שבה] פלגי ההתנגדות שמשתמשים בסוגים שונים של נשק, מסוגלים להגיע לכל אזור בפלסטין הכבושה. ההתנגדות הפלסטינית ברצועת עזה הצליחה לכפות משוואות [חדשות] של המאבק שמסבכות ומקשות עוד יותר על הכובש... מה שקרב מאוד את הפיכתה לאיום קיומי על הכיבוש. זוהי מציאות שמדינת הכיבוש והקהילה הבינ"ל מכירות בה.

 

לנוכח המצב הזה והעובדות האלה אשר אינן ניתנות לוויכוח ולדיון, יש מי מקרבנו שמנסה לעוות את העובדות, ללא כל הוכחה או ראיה. דוגמה לכך היא מה שעשה אחד הפרשנים המדיניים מקרב אלה שכיהנו בתפקידים הנהגה באש"ף. הוא ניצל את פעולת הדקירה שביצע ילד פלסטיני[4], כדי לתקוף את פלגי ההתנגדות ובפרט [אלה] שברצועת עזה, האשימם בהאשמות מכל הסוגים, [והציגם] כמי שוויתרו על נשקם ועל התנגדותם וממתינים לפעולות [התנגדות] שיבצעו ילדי פלסטין.

הפלגים הפלסטינים לא שולחים ילדים לבצע פעולות [התנגדות] ולא מצפים זאת מהם. גם המשפחות הפלסטיניות לא עושות זאת. מדובר במקרים נדירים שמתרחשים כתוצאה מכך שכמה ילדים מושפעים מעוצמת המעשים הברברים של צבא הכיבוש בסביבתם, בין אם במשפחה או בחברה הפלסטינית [בכלל] שאמצעי התקשורת מסקרים אותם. הברכות שמשגרים הפלגים לפעולות אלה אין משמעותן עידוד הילדים לבצען. אלא זוהי ברכה שמתפרסמת לכל פעולה נגד הכיבוש הישראלי אפילו לפני שידועה זהות המבצע, גילו ופרטי חייו.

עמוד השדרה של ההתנגדות הפלסטינית הם פלגי ההתנגדות ברצועת עזה, שיש להם הנהגה ידועה, והם פועלים במסגרת תוכניות והחלטותיהם [מתקבלות] באופן מחושב. הם כבר אינם מבצעים התנגדות באמצעות אבנים ובקבוקי תבערה, אלא נלחמים, משגרים טילים, פצצות מרגמה, טילי קורנט [נגד טנקים] וטילים נגד מטוסים. הם משתמשים בכטב"מים, בציוד ובאמצעים נוספים שבידיהם, כאלה שאנו מכירים וכאלו שנסתרים מאיתנו ומהאחרים. לפיכך, לא ניתן לבצע התנגדות מסוג זה באופן יום-יומי, או בתגובה לכל פשע שמבצע האויב הישראלי, גם אם זהו פשע גדול בעיני הרחוב הפלסטיני, בעיניהם של הפרשנים המדיניים, או אפילו בעיניהם של כמה ממנהיגי הפלגים שנוהגים בפזיזות..."[5]